Unnamed: 0
int64 0
42.6k
| bookname
stringclasses 9
values | siman
stringlengths 1
4
| sek
stringlengths 1
1.63k
⌀ | text
stringlengths 2
18.1k
| seif
stringlengths 1
3
| topic
stringlengths 10
32
⌀ |
|---|---|---|---|---|---|---|
40,900 |
טורי זהב
|
תלד
|
ד
|
דאיתי' ברשותי. בטור כתוב ולא יפרט לו' כל חמירא דאית' בהדין ביתא כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרים עכ"ל וק"ל מהי תיתי לו' כן דבר מיותר ונראה דה"א לו' כן משום לכלול החמץ שיש לאשתו ובניו שחלקם קמ"ל דטפי עדיף לו' ברשותי דבאמת הכל בכלל וק"ל לא ה"ל לתקן אלא כל חמץ דאית לי ותו לא ונ"ל דא"כ הייתי מפ' מאי לי לצרכי דהיינו שאינו מבטל אלא מה שהוא לצרכו ולא המותר ואי לא אמר דחמיתיה ודלא חמיתיה ה"א דמה דאמ' דאית לי היינו הידוע לו אבל לא במה שמסופק ע"כ תקנו כן:
|
ב
| null |
40,901 |
טורי זהב
|
תלד
|
ה
|
וטוב לחזור ולבטלו כו'. עיין בטור שכ' הטעם משום דבפת ששייר למאכלו לא נתכוין לבטלו ויש לחוש שמא ישייר ממנו בבית ויעבו' עליו ויש להגי' מפני שהרא"ש נתן עוד טעם לזה משום דבפת שיבטל בלילה הוא חוזר וזוכה בו לכן גם כאן יש להגי' טעם זה וא"ת היאך כ' הרא"ש בטעם הא' מפני שחוזר וזוכה בו משמע דבשע' הביטול נתבטל ג"כ מה ששייר אלא שחוזר וזוכה בו והא אמר בלילה דלא חמיתיה משמע דוק' חמץ שאין ידוע לו ואין לו' דבאמת אי לא מבטל ביום או' גם בליל' דחמיתא ודלא חמיתא זה אינו שהרי הטור כ' כצ"ל דחמיתא ודלא חמיתא לדעת הר"ר פרץ אבל להרא"ש משמע שאינו או' אותו אפי' ביום וי"ל דלטעם הא' פי' ר"ל במה שהוא או' דלא חמיתא כולל אף מה שישאר חמץ שהצריכו לאכיל' וה"פ דלא חמיתא לבער וממיל כוונתו היה אף לאותו חמץ הידוע דמה שישאר ממנו ג"כ הוא לא ירא' לבער וא"כ י"ל דגם תמץ שמשייר הוא בכלל הביטול לכן צריך לכתו' הטע' מפני שחוזר וזוכה בו משא"כ לטעם הב' ס"ל דלא נתכוין כלל לבטלו לאותו חמץ כ"ה פירושו דהרא"ש בזה ואין לו' דלרמ"א שכ' בהג"ה ס"ז וטוב לשרוף קודם שיבטלנו כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו וא"כ משמע שהוא שורף קודם איסורו והביטול ביום סמוך לו וכן אנו נוהגין א"כ ק' למה לדידן ביטול דלילה לבטל בשעת שריפה ויזכור אגב שריפ' דהא מאי דמקש' המקשן נבטלי' בשית כו' ומתרץ שבשעה הזאת אינו ברשותו ע"ש בגמ' אבל לפי המנהג אין אנו צריכין לכל זה כיון שהשריפ' היא קודם איסורו ויש לו' בשלמ' בגמ' היה מקשה שפיר כיון דזה זמן המסוים לכל דהיינו תחלת שעה ששית אבל למנהג דידן שכל א' שורף מתי שירצה א"כ לא הוי זמן מסוים כנ"ל:
|
ב
| null |
40,902 |
טורי זהב
|
תלד
|
ו
|
שלוחו יכול לבטל כו'. זה דעת הטו' והמ"מ והר"ן וב"ה שסוברין בכ"מ שלוחו של אדם כמותו חוץ מהפרת נדרים ושאלה בבעלים דקראי כתיבי אלא שהר"ן מביא דעת אחרים שסוברים כיון שהביטול משום הפקר נגעו בה ושליח לא מצי מפקר ע"ש בב"י ולפ"ז אף מ"ש באשתו נמי לדיע' זו לא מצי לבטל ע"י אשתו דהא בודאי אף אשתו אינה יכולה להפקיר שלא מדעתו אלא דנ"ל לדמות זו למ"ש הרא"ש בקידושין פ"ק דאם קיד' אשה בגזל שלה מקודש' מפני שמסתמ' רוצ' אשה שיהיו המעו' לו במתנ' כדי שיהיו הקידושין תופסין ע"ש באריכו' וא"כ ה"ה הכא נמי אמרי' דכיון שרוצה להפקיע את עצמו מידי איסור חמץ מסתמא נתן את החמץ שלו במתנ' לשליח שלו כדי שיוכל לבטל ולפ"ז א"צ השליח לומ' חמצו של פלוני דמסתמא הוא נתנה לו במתנה ונ"ל עוד דכיון שהבעה"ב רוצה לעשות שליח לדבר מצוה כזו וכי בשופטני עסקי' שלא יעשה מצוה כזו בעצמו אלא דבסתמא הי' לו זה בהכרח דהיינו מפרש בשיירא וירא שלא יבא בתוך הפסח וישכח לבטל קודם הפסח ולכן עשה שליח ולכן יש לסמוך אמקילין:
|
ד
| null |
40,903 |
טורי זהב
|
תלד
|
ז
|
ואם אינו עושה כו'. לכאורה הלשון הוא דחוק ונראה שרצה לו' אם יש לחוש שמא מאיזה סבה לא יעשה כן כנ"ל:
|
ד
| null |
40,904 |
טורי זהב
|
תלה
|
א
|
יבדוק בתוך הפסח. נראה דאפי' בי"ט עצמו יבדוק ואע"ג דאין חמץ ידוע מ"מ הוה כידוע כיון דרגיל בו כל השנה ודאי נשארו שם חתיכות חמץ וראייה מדברי הרא"ש פ"ק דכתב דקים לן שנשארו פירורין והיינו אפי' בדק כבר מכ"ש כאן שלא בדק עדיין וכבר נשתמש שם חמץ כל השנה ולא אמרו לעיל חילוק בין חמץ הידוע ללא ידוע אלא היכא שיש חדר ואין תשמישו שם בכל השנה תדיר כנ"ל:
|
א
| null |
40,905 |
טורי זהב
|
תלה
|
ב
|
לא יברך. כ' במ"מ הטעם מאחר שאוכל חמץ ואינו בודק אלא להבדיל בין חמץ זה לחמץ אחר האיך יברך על ביעור חמץ אבל בתוך הרגל שהוא מצוה שלא יראה חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך עכ"ל ולפ"ז נראה דאם ביטל קודם הפסח ובא בתוך הפסח לא יברך על הבדיקה כיון דגם זה אינו עובר על בל יראה כיון שכבר ביטלו ואין הבדיקה אלא כדי שלא יאכלנו אלא די"ל כיון דאינו אוכל חמץ כלל הוה הבדיקה חיובית מחמת איסור אכילה וספק דבריהם להקל כנ"ל. וכ' ברוקח אפי' בדיקה שאחר המועד תהיה בנר אפי' ביום:
|
א
| null |
40,906 |
טורי זהב
|
תלו
|
א
|
ואינו מניח בביתו מי שיבדוק. לכאורה משמע דעכ"פ ידורו שם אלא שאין ביניהם מי שיבדוק וקשה דכיון דודאי יכניסו שם חמץ מה מועלת בדיקתו דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם עד הפסח אלא צ"ל דסוגר הבית ואינו מניח שם שום אדם מכניס חמץ וזה נכלל במ"ש מי לבדוק דמסתמא אם ידור שם שום אדם יהיה הוא הבודק:
|
א
| null |
40,907 |
טורי זהב
|
תלו
|
ב
|
צריך לבדוק. נראה דביטול א"צ אלא ימתין עד שיגיע הפסח ויבטל וכן מוכח מפירש"י שנזכיר בסמוך והא דלא יברך על הבדיקה דאין זה זמן ביעור ממש כ"כ כל בו ועמ"ש בפי' זה בפי' הגהת סמ"ק:
|
א
| null |
40,908 |
טורי זהב
|
תלו
|
ג
|
דחיישי' שמא יחזור ע"פ בין השמשות. נראה דזה מיירי ביוצא לדרך רחוק ומכוין חזרתו ליום א' קודם פסח ואז חיישינן לזה משא"כ אם יכול לבוא יומים לפני הפסח בשופי לא חיישי' שמא יבוא לידי איזה סיבה שיתעכב דא"כ אין לדבר סוף וכ"ש בעושה ביתו אוצר דמיירי דוקא בכה"ג וכתוב בהגהות סמ"ק וא"ל א"כ כל יוצא לדרך קודם הפסח אפי' קודם ל' ודעתו לחזור קודם הפסח יצטרך לבער הא ל"ק דדוקא במפרש לים או שיירא ללכת למרחוק חיישי' דלמא משתהי עד ע"פ בין השמשות וק"ק מדפריך תלמודא אי דעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבער ואי קודם הפסח קאמר ומשום דחיישינן שמא יבוא ע"פ בין השמשות בזה שיוצא מר"ה שיש שהות כ"כ אין סברא למיחש להכי אפי' במפרש ושיירא ולפירש"י ניחא עכ"ל ולפמ"ש ניחא דמיירי דמכוין ומגביל זמן ביאתו סמוך לפסח יום אחד או לכל היותר יומים כנ"ל בהאי מילתא שעיקר אינו אלא מדרבנן:
|
א
| null |
40,909 |
טורי זהב
|
תלו
|
ד
|
שיש חטים מחומצים. משמע שיודע בודאי דבר זה וכ"מ ממ"ש בסמוך ואם אין חמץ ידוע כו' ולא עמדתי על דעתו דהרי בתשו' הרשב"א שם כ' דאוצר חטים אפשר גרע טפי ממפולת כיון שדעתו לפנות בידו ולמכור הנמצא בקרקעיתו ובקירותיו אלא דשרי מטעם שאין כאן חמץ ידוע דדלמא לא היה בי' בפסח כלל ואח"כ נתבקע כו' עכ"ל משמע דבודאי יש איסור ותו תמוה לי במה דחילק כאן בין ל' יום או קודם ל' לענין להיות זקוק לבער דאין זה ענין לזה דהא דחילקו בגמר' בזה היינו לעשות אוצר מחטים טובים במקום שיש בו חשש חימוץ ודעתו לפנותו משא"כ כאן לענין לעשות אוצר ויש חשש חימוץ באותו אוצר גופי' לפי הנרא' דינא הכי דאם יש חמץ ודאי באותו אוצר אסור אפי' מראש השנה דהוה כמטמין בבורות דהא דעתו לפנותו אחר הפסח ול"ד למפול' ואם ספק הוא אין איסור אפי' תוך ל' דלא הוי כמטמין בבור וכ"ש בזה דפסק רמ"א אח"ז דאם יש שם חמץ אחר הפסח אסור ליהנות מאותן חטין ובתשובת הרשב"א שם לא חילק כלל בין תוך ל' או קודם ל' ע"ש ולפי הנראה הדברים שזכרתי עיקר להלכה ודעת רמ"א נעלמה ממני:
|
א
| null |
40,910 |
טורי זהב
|
תלו
|
ה
|
וי"א דקודם ל' יום כו'. עד הנה היתה דעת הרמב"ם וי"א זה הוא דעת רש"י דס"ל דדעתו לחזור שאמרו היינו תוך הפסח אבל קודם הפסח לא דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם י"ד ואפי' תוך ל' אין זקוק לבער כ"כ בהגהת סמ"ק וכ"ה מבואר שם בפי' שמביא בשם הר"ר מנחם ממילאן לפרש הגהת סמ"ק אליבא דהפייטן שלנו בה' ביעור חמץ אלא שיש באותו פי' ט"ס במ"ש שם בסוף וז"ל תוך ל' יבער חמירא בכל ענין בין אין דעתו לחזור בין יש דעתו לחזור קודם הפסח משום דחל עליו חובת ביעור צ"ל אחר פסח שהרי סיים ע"ז וז"ל וכ"ש אם דעתו לחזור תוך הפסח אבל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח אפי' תוך ל' נמי לא א"כ היאך כתב לעיל דאם היה בדעתו לחזור קודם הפסח חייב לבער אלא ודאי שהיא ט"ס וצריך להיות אחר הפסח והוי שפיר סיפא הפוכא דרישא ועל המחבר כאן יש לתמוה שכ' בתחילת דבריו וי"א דקודם שלשים כו' היינו כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח משמע דבתוך שלשים צריך לבדוק אף שאין דעתו לחזור בתוך הפסח וכן בסוף דבריו שכ' ואע"פ שדעתו כו' כיון שהוא קודם שלשים משמע דבחדא מחתא מחתינהו ובתרווייהו בעינן קודם שלשים וזה אינו כמ"ש ותמיה גדולה על רמ"א שלא הרגיש בזה:
|
ב
| null |
40,911 |
טורי זהב
|
תלו
|
ו
|
אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח כו'. ונראה דצריך לברך בשעת הבדיק' כיון שטעם הבדיקה זו מטעם שיבא בתוך הפסח ואז יעבור עליו בבל יראה מש"ה ה"ל בדיקה זו של עכשיו כמו ליל י"ד לאחר אבל לדיעה הראשונה שס"ל שהבדיקה היא משום גזירה בעלמא שמא יבא בין השמשות בע"פ וא"כ א"צ לברך אלא ממ"ש המ"מ והביאו הב"י משמע שא"צ לברך אא"כ בודק לצורך הביעור ע"ש משמע אפי' בדעתו לחזור בתוך הפסח מ"מ כיון שהבדיקה אינה מביעו' ממש א"צ לברך ע"ש ותמהני כיון שזה בהכרח לו הוי לי' כמו ליל י"ד לאחר ולמה לא יברך וכ"כ הכל בו דעות רבים בזה ומו"ח ז"ל פסק דאם הוא בודק בתוך ל' דאז הוא משום ביעור ממש לכן יש לו לברך משא"כ אם הוא קודם שלשים דהטעם הוא משום חששא אין לברך ולעד"נ דבעינן תרתי לטיבותא שיהיה בתוך שלשים ודעתו לחזור בתוך הפסח ואז צריך לברך:
|
ב
| null |
40,912 |
טורי זהב
|
תלו
|
ז
|
ישראל היוצא מבית עכו"ם. נראה דבישראל היוצא מבית עכו"ם לשיירא וישראל אחר נכנס תחתיו לבית זה שא"צ לבדוק בתוך ל' ד הא אותו הישראל יבדוק החמץ הנשאר מישראל הראשון ומ"ש המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל דאפי' הוא בית של עכו"ם ויוצא ישראל ממנו צריך לבדוק כו' משמע דפשיט' אם ישראל אחר נכנס תחתיו כמו שפירש"י ע"ש זה אינו אלא דר"ל דקאי על דין התלמוד פשיטא אם הוא יוצא מביתו המיוחד לו לשייר' ואינו מניח שם מי לבדוק כלל פשיט' שצריך לבדוק אלא אפי' אם הוא ביתו של עכו"ם מ"מ צריך לבדוק וזהו פי' של אפי' והי"א שכ' רמ"א בהג"ה הוא דעת הטור ומטעם דאף אם נשאר החמץ ודאי נתיאש ממנו ומ"ש בב"י שמתרץ קושיות הטור דמ"מ מצו' חכמים הוא מאחר שהוא תוך ל' ול"נ דמת הטור עיקר שמצות בדיקה אינ' חובת הגוף אלא אם יש לו בית אז הוא מחויב לקיים מצות הבדיקה משא"כ כאן שאין לו בית למה יהא חייב לבדוק ביתו. לא אמרו אלא בדעתו לחזור לביתו אחר הפסח דביתו מקרי משא"כ כאן כנ"ל להלכה והרוצה להחמיר יחמיר על עצמו:
|
ג
| null |
40,913 |
טורי זהב
|
תלז
|
א
|
המשכיר בית לחבירו. בגמר' ד"ד ע"א איתא ב"מ מרנב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה היא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותי' קאי ת"ש המשכי' בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה א"כ ה"נ על השוכר לבדוק ופריך התם הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי ארנב"י תנינ' המשכי' בית לחבירו עד שלא מסר המפתח כו' ע"כ הגמרא ובתוספת ד"ה על המשכי' לבדוק כתבו וז"ל אין לומר הטעם משום דכיון דחמץ שלו הוא ואין אדם יכול לבטלו אלא הוא חייב לבדוק דא"כ אמאי נקט משכיר לחבירו בי"ד אפי' בי"ג יתחייב המשכיר מהאי טעמא לבדוק לכך מפרש ר"י דחמיר' דידיה היא וחל עליו חיוב הבדיקה שעה א' קודם שהשכירה ומייתי ראיה ממזוזה דאע"פ שחל החיוב קודם שהשכיר אפ"ה על השוכר לעשות מזוזה ודחי דמזוזה חובת הדר היא כלומר אפי' לא היה משכירה היה יכול לפטור ממזוזה שלא היה דר ומשתמש בבית אבל גבי חמץ אפי' לא ישכירה לאחר יצטרך לבדוק עכ"ל ובמסקנא באידך ד"ה אם משמסר המפתח כו' ומפרש ר"י דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו המפתח כשחל י"ד חייב לבדוק כו' עכ"ל התם ונראה לכאורה שכונת התוס' היה בזה שר"ל שהשכירות לא היה עד ליל י"ד בניסן כי כן נראה ממ"ש וחל עליו חיוב הבדיקה שעה א' קודם שהשכירה וזה א"א דא"כ מאי פשיט רנב"י אהא אם מר שלא חל י"ד מסר לו המפתח קודם י"ד דהא אין לומר שעדיין לא השכירו דזה פשוט דלא מהני דעדיין השוכר אצלו כאיש נכרי אלא ע"כ דמיירי שהשכירו לו ג"כ קודם י"ד וא"כ מאי קא פשיט רנב"י אדלעיל דהא מיירי שחל על המשכיר שעה א' קודם שהשכיר' וא"ל שהשכירה לו לצורך י"ד כמ"ש הר"ן דא"כ לא שייך לומר בזה הלשון שחל על המשכיר שעה א' קודם שהשכירו דמשמע דעדיין לא השכיר לו כלל ע"כ נראה דפי' התוס' הוא כך דמה שמזכיר בגמרא באיבעי' ובברייתא מענין המשכיר ר"ל שזהו הקנין עצמו דלא אכפת לן כלל בדברים בעלמא שהיה ביניהם ומיירי שהשכיר לו דהיינו שהקנ' לו כל הבית ליל י"ד ועדיין בשעה שנכנס השוכר לא עבר כל זמן הבדיקה אלא קצת מהבדיקה שהוא מזמן תחילת ליל י"ד ואח"כ נכנס השוכר לאותו בית גם המשכיר יצא מבית זה כבר מקודם תחלת ליל י"ד והבית היה פנוי בינו לבינו באותו מקצת בליל י"ד שהיא מקצת מזמן הבדיקה ולהכי קמבעיא ליה אי אמרי' דבאותו זמן שהי' פנוי היה חל הבדיקה על המשכיר משום דבאותו זמן עדיין לא נכנס השוכר לבית זה כלל ולא קנאה ולהכי אף לאחר שנכנס השוכר נמי א"צ לבדוק כיון שהתחלת הבדיקה כבר חלה על המשכיר או דילמא כיון שהיה לשוכר בידו לקנותו ולזכות באותו בית מיד בהכנסת ליל י"ד אז נרמיי' אדידיה חובת הבדיקה וזה כוונת' באמרם בלשונם וחל עליו חיוב הבדיקה שעה א' קודם שהשכירה ר"ל קודם שהקנה לו ולפ"ז נתיישב שפיר מ"ש ע"ז ומייתי ראיה ממזוזה כו' דחובת הדר הוא כו' לפי שהיה קשה להם לפ"ז מאי דחייה בגמרא שאני מזוזה דחובת הדר הוא הא לאו דחייה היא ושפיר נפשטה לן ממזוזה דבשלמא אי הוה הפרכא משום דחמץ הוא אינו שלו לכן יש פטור על השוכר ורמינן החיוב על מי שהחמץ שלו שהוא המשכיר וזה אינו שייך לומר במזוזה שהוא חובת הדר לכן חייב השוכר ולכן הוי דחייה גמורה אבל לפ"ז קשה מאי דחייה הא גם הבעיין ידע מזה דגבי חמץ גם כן חובת הדר היא אלא שנסתפק לו מפני שי"ל כיון שהתחלת הבדיקה היה חל על המשכיר לכן גם כשנכנס לשם ג"כ יהא פטור מהבדיקה ואם כן יש ראיה גמורה ממזוזה דלא אזלינן בתר אתחלתא והשוכר חייב במזוזה ה"ה כאן א"כ מאי דחייה הוא לכן פי' דהתם המשכיר היה פטור מעת שיצא משם לפי שחובת הדר היא והוא אינו דר שם באות' זמן לכן כשיכנס שם השוכר חייב. במזוזה משא"כ גבי חמץ ואפי' לא ידור שם יצטרך לבדוק וא"כ הוי שפיר דחייה ופשט רנב"י דלא תיזיל בתר הסברא לפטור השוכר משום שהקנין לא היה עד שעבר הזמן התחלת הבדיקה על המשכיר וגם לא תיזיל בתר איפכא למה שחייב השוכר כיון שהיה בידו לקנות מיד בהתחלת ליל י"ד אלא דאנו רואין אם עד שלא חל י"ד מסר המפתח אף שהקנין היה משעברה קצת מהבדיקה אפ"ה נרמי' החיוב על השוכר ואם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד שקצת הבדיקה עברה על המשכיר וגם המפתח היה אצל המשכיר אז נרמיי' החיוב על המשכיר אבל אם כבר נעשה הקנין דהיינו קודם שעברה מקצת מהבדיקה אע"פ שעדיין לא מסר לו המפתח השוכר נתחייב בבדיקה ולא מהני מסירת המפתח אלא דוקא באותו עת שהבית פנוי מאיש כמ"ש כנ"ל כוונת התו' בזה וכן נתפרש דעת הטור בזה שכתב מי שהוא המפתח בידו מתחילת ליל י"ד שהוא התחלת זמן חיוב הבדיקה עליו מוטל לבדוק כו' שהוא ממש כמ"ש אלא שהר"ן פי' בזה דמיירי שהקנין לא היה כלל כמ"ש אלא שהקנין כבר נעשה בי"ג בא' משאר דברים שקרקע נקנית בה אלא שהותנ' ביניהם לצורך י"ד שיכנס בה ביום י"ד וברירה היה ביד השוכר מיד בהתחל' זמן הבדיקה לכנס באותו בית אלא שהמשכיר עיכב עליו מחמת שלא מסר לו המפתח לכן חלה חיוב הבדיקה על המשכיר וזה שא' כאן בש"ע לצורך ארבעה עשר כו' היינו כדעת הר"ן כנ"ל:
|
א
| null |
40,914 |
טורי זהב
|
תלז
|
ב
|
השוכר בית מחבירו בי"ד ואינו יודע אם הוא בדוק כו'. זהו נמי לפי' התו' דהיינו דמיירי שהקנין דהיינו החזקה לא היה בתחלת ליל י"ד אלא אחר כניסת מקצת מזמן הבדיקה נכנס השוכר לתוכו במקצת זמן מהבדיקה וקודם לזה היה המפתח ביד המשכי' ולכן חל עליו הבדיקה ומסתמא בדק לכן אם אינו בעיר מבטלו בלבו ודיו ולהר"ן מיירי שהקנה לו ביום י"ג לצורך י"ד והמפתח היה ביד המשכיר ובחנם דחק מו"ח ז"ל שלהר"ן אינם שוים הך י"ד להמשכיר בי"ד דלעיל דהתם פי' בי"ג לצורך י"ד וכאן א"א לו' כן משום דא"כ קשה אמאי חזקתו בדוק כו' אלא פי' בי"ד שחרית כו' ע"ש ובאמת הם שוים ומה שפירש"י כאן בי"ד שחרית לפי דאם הי' נכנס השוכר במקצת זמן מהבדיק' מן הליל' היה צריך השוכ' לבדוק לפי שסמך עצמו המשכי' ע"ז שהשוכ' יבדקנו משא"כ לעיל לא פי' כן משו' שהמפתח היה בידו א"כ אפי' בא לבית במקצת זמן מהבדיקה לא סמך המשכי' שיבדקנו השוכר כנ"ל:
|
ב
| null |
40,915 |
טורי זהב
|
תלז
|
ג
|
אם הוא בעיר כו'. בגמ' ב"מ מרבנ"י המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק ופריך למנ"מ נשיילי' ומשני דלית' קמן דנישיילי' כו' כ' הר"ן על האי דפריך נשיילי' פי' דאם הוא בעיר אף אם יהי' חזקתו בדוק צריך לשאלו כו' ע"ש והקש' מו"ח ז"ל ע"ז דלמא מאי דפריך למנ"מ נשיילי' פי' היינו בהיו' שהי' מסופק בעל הבעיין אם חזקתו בדוק או לאו ולכן הי' קשה לו מאי תיבעי לך אם יש לך ספק נישיילי' אבל לפי מאי דמסקי' דחזקתו בדוק א"צ לשאלו ע"ש ול"נ דאם הי' הפי' כן הי' צריך להורות לן התנא מהאי בעי' דיש לו ספק ולכן יש לשאלו אלא כפי' הר"ן הוא עיקר דמ"מ צריך לשאלו דלא סמכינן אחזקה היכא דאיכא לברורי כדאיתא בי"ד סי' א' ע"ש כנ"ל:
|
ב
| null |
40,916 |
טורי זהב
|
תלח
|
א
|
עכבר שנכנס כו'. כ' הרא"ש ז"ל וז"ל והיכא דבדק ובתר הכי חזי עכברא דעייל לביתא ובפומי' פיתא אע"ג דעל לההוא ביתא ומשכח פירורין כשיעו' ההוא פיתא לא אמרי' מיכל אכלה לההוא פיתא והנהו פירורין דידה נינהו כו' עכ"ל וקשה דמתחילה אמר ומשכח פירורין כשיעור ההוא פיתא והדר קאמר לא אמרינן מיכל אכלה וברי"ף באמת לא כתב שם תיבות כשיעור ההוא פיתא ול"נ להגיה וכצ"ל ומשכח פירורין לא אמרי' מיכל אכלה לההוא פיתא והני פירורין דידה נינהו ואפי' אי משכח פירורין כשיעור ההוא פיתא:
|
א
| null |
40,917 |
טורי זהב
|
תלח
|
ב
|
אבל נכנס לשם תינוק כו'. קשה הא אמרינן בגמ' ד"י גבי גררה חולדה דלא אמרי' אתי ספק אכילה ומוציא מידי ודאי חמץ ואמאי אמרי' כאן חזקתו שאכלה וי"ל דכאן יש רגלים לדבר מאחר שיש כאן פירורין ולכן אם לא היו פירורין כאן אין להוציא מידי ודאי חמץ והי"א ס"ל דאינו מוציא מידי ודאי חמץ אא"כ יש כדי כל הככר:
|
א
| null |
40,918 |
טורי זהב
|
תלח
|
ג
|
דיני עכבר כו'. השמיט הרב כו' ואני אומר דכולהו צריכי לאשמועינן כה"ג בעכו"ם דשכיח:
|
א
| null |
40,919 |
טורי זהב
|
תלח
|
ד
|
כזית חמץ למעלה על הקורה כו'. בטור כתב וז"ל ותו מבעיא בגמ' ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו כו'. ואם הוא בבור כו' ודינא דהנך כדינא דקמייתא שאם ביטל אז הוא ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ואם לא ביטל אז הוא ספיקא דאוריי' וצריך לבדוק אבל הראב"ד כ' דהנך בעיין לאו לכתחלה בעי אם צריך להוציא אם לאו דודאי צריך שאל"כ הוי כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא מבעי ליה אם צריך להוציאו אם לאו ואין דבריו נראין שאין כאן הטמנה וכיון שבטלו אז הוא אינו שלו והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו וכ"כ הרמב"ם ז"ל על ההיא דככר שמבטלו ודיו וכו' וכתב עליו הראב"ד שטעה ונ"ל שלא טעה עכ"ל הטור ודייק הב"י מלשון אם לא ביטל צריך לבדוק משמע דביטול לא מהני שיבטל עוד דכיון דחל הספק קודם הביטול הוי ספיקא דאורייתא ואע"פ שיבטל אח"כ ע"ש ולפ"ז הקשה על מ"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל הא הוא חולק על הרמב"ם ג"כ דהרמב"ם ס"ל דאם לא ביטל שיבטלנו ודיו וע"ש באריכות ואני או' דהטור כ' דינו בשלא ידע מהחמץ עד לאחר זמן איסורו וה"ק אם ביטל קודם זמן איסורו אז הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ואם לא ביטלו קודם זמן איסורו והשתא א"א לו לבטלו כיון שהוא לאחר זמן ממילא הוי ספיקא דאוריי' וצריך בדיקה ובאמת אם אירע כן קודם זמן איסורו אפי' אם לא ביטל עדיין יש לו לבטל והוי ספיקא דרבנן והיינו כמ"ש הרמב"ם והרמב"ם מיירי כשמצא קודם זמן איסורו וא"כ לא פליגי הטור והרמב"ם כמ"ש ב"י ששלש מחלוקת בדבר ואין להקשות מפני מה לא כ' הטור דין דקודם זמן איסורו ויורנו בזה דאפילו לא ביטל עדיין יבטל עוד ומ"מ מחלק בין ביטלו ובין לא ביטלו הוי ליה לחלק בין מצא קודם זמן איסורו ובין לאחר זמן איסורו והכל בלא ביטלו דאם הוא קודם זמן איסורו יבטל עוד והוו ספיקא דרבנן ואם הוא לאחר זמן איסורו הוי ספיקא דאורייתא וי"ל דלא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלא ביטל עדיין והוא קודם זמן איסורו שיבטל עוד דבביטול זה יהיה כוונתו בפי' ע"ז החמץ אלא אפילו אם ביטל כבר וה"א שלא יועיל על חמץ זה דהא לא ידע מהחמץ זה כלל בביטולו קמ"ל דאפ"ה מועיל ובעיקר פלוגתא דהראב"ד והטור נ"ל דס"ל דאם הוא קודם זמן אסורו אף אם ביטלו צריך לבדוק משום דהוי כמטמין בבורות משום דביטול משום הפקר נגעו בה ובזה לא שייך הפקר משום שידו של אדם אינו שולטת בבור וגם הוא ברשותו משא"כ אם הוא לאחר זמן איסורו והוא כבר ביטלו מקודם לכן אז למפרע הוי ביטול כיון שהוא אינו ברשותו והטור ס"ל דלא הוי כמטמין אלא דוקא אם בשעה שביטל היה בכוונתו שלא יהיה בטל משא"כ בסתם והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו פירוש שמפרש שכוונתו היה שלא לבטל ומ"ש בטור והראב"ד כ' דהנך בעיין ר"ל בור וקורה דאעכבר לא שייך לומר דהוי כמטמין ע"ש כנלע"ד:
|
ב
| null |
40,920 |
טורי זהב
|
תלט
|
א
|
תשעה צבורים של מצה כו'. צריך לחזור ולבדוק אחריהם. בטור כתב ואם ביטל א"צ לבדוק משום דהוי ספיקא במידי דרבנן אבל הרמב"ם כ' דאף בספיקא דרבנן כזו צריך בדיקה ועיין במ"מ דכ' הטעם לזה משום דתחלת תקנתם היה בבדיקה על הספק לכן החמירו בספיקו יותר משאר ספיקות של דבריהם:
|
א
| null |
40,921 |
טורי זהב
|
תלט
|
ב
|
מיהו אם הככר קטן. כ"ה בטור וטעמו משום דהוי ס"ס ספק מצה ספק חמץ ואת"ל חמץ שמא אכלו ונראה לכאורה דלהרמב"ם דס"ל דאף בספיקא דרבנן צריך בדיקה לא מהני ג"כ בזה ס"ס אבל באמת גם לדידיה מהני משום ס"ס במידי דרבנן וקשה להטור דס"ל דמהני ס"ס א"כ קשה ממאי דאיתא בגמרא ד"ט במשנה אין חוששין שמא גררה חולדה דא"כ אין לדבר סוף ופריך בגמרא ע"ז הא חזינן דשקלא עכברא כו' אמאי נימא דאכלתה ומשני דאין ספק אכילה מוציא מידי ודאיחמץ ע"ש. ולפ"ז קשה למה ליה למתניתין הטעם משום דאין לדבר סוף תיפוק ליה משום דהוי ס"ס ספק אם גררו אם לאו ואת"ל גררה שמא אכלתה אלא ודאי דלא מהני בזה ס"ס כמו דלא מהני ספיקא דרבנן להרמב"ם וע"ק דא"כ אפי' בככר גדול נמי נימא ס"ס ספק חמץ ספק מצה ואת"ל חמץ שמא קראה לחברתה ואכלוהו אפי' ככר גדול דכה"ג אמרי' בהמפקיד ד"מ ע"א שהביאו התוספות בד"ה ומאי איכפת להו בשם ירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבורא לא מסתיין דאכלן אלא קריין לחבריהן דאכלן עמהון ע"ש אלא ודאי דלא אמרינן בזה שיהיה מהני ס"ס וגם הרמב"ם לא הביא מזה החילוק כלל כנ"ל:
|
א
| null |
40,922 |
טורי זהב
|
תלט
|
ג
|
א"צ לחזור ולבדוק. ומיירי שבטלו וה"ל ספיקא במידי דרבנן ולקולא ואין להקשות הא הרמב"ם ס"ל לעיל גבי ט' צבורין כו' דצריך לחזור ולבדוק אף אם ביטלו משום דבספיקא דרבנן כזו צריך בדיקה כמ"ש בסמוך וי"ל התם אנו רואין בוודאי שנעשה השינוי לפנינו בבית זה ואין ספק בבית זה כלל שנכנס העכבר אלא שספק אם הוא חמץ אם לאו משא"כ כאן שאנו מסתפקין בשינוי עצמה שאין אנו יודעין לאיזה בית נכנס לכך אפי' בא לשאול בבת אחת אותן ב' בתים א"צ לבדוק דכיון שבטלו הוי ליה ספיקא דרבנן ולא כמו ספק טומאה דהוי ספיק' דאוריי' ובלבוש חילק בזה דלעיל גבי ט' צבורין אין לו במה לתלו' חיוב הבדיקה אלא שספק אם מוטל עליו לבדוק לכן אזלינן לחומרא כדין כל בדיקת חמץ שצריך לבדוק מספקא משא"כ הכא תול' כל א' בחבירו וקשה דמה לו לתלות בספק הכניסה יותר מספק חמץ ספק מצה והרמב"ם כ' עוד דין מה שלא העתיק כאן בש"ע והוא היכא דהניח חמץ ובא עכבר ונטלו וספק נכנס לבית זה או לא נכנס דצריך בדיקה וקשה דהא אמרינן לעיל בוודאי נכנס אלא שספק באיזה בית נכנס דא"צ בדיקה וכ"ש כאן דהספק על הכניסה עצמה דא"צ בדיקה וי"ל דהכא מיירי שהחמץ היה בחצירו וביתו נמי כיון שהוא באותו חצר אמרי' שהוא קרוב לודאי שהחמץ שם וכל הבתים שבאותו חצר נמי מספקינן וצריכין למבדקינהו דהוא ממש כמ"ש בבקעה דכל השדות שבאותו בקעה מספקי' בהם ה"ה הכא נמי משא"כ דלעיל שהם ב' בתים ואין רשות א' מהן להן ומ"מ תירץ ע"ז דלעיל כיון שיש בית א' דודאי א"צ בדיקה לו לכן א"צ למבדקינהו משא"כ כאן וע"ש וק' אדרבה נימא איפכא דכיון שיש כאן חד דצריך בדיקה ואפ"ה אמרת דא"צ בדיקה כ"ש הא דא"צ בדיקה דספק הוא אם נכנס ותו דא"כ אם יש לאדם א' ב' בתים ובדק לא' מהן ואינו יודע לאיזה מהן בדק נמי נימא דא"צ בדיקה כיון דבוודאי בדק לא' מהן ואין לומר דבאמת כן דא"כ ה"ל להפוסקים להזכיר מזה דזו רבותא גדולה ולפי תירוצי שזכרתי אינו קושיא כלל דשאני התם כיון שהריעותא מצד עצמו הוא שאינו יודע לאיזה מהן בדק ולכן צריך בדיקה משא"כ גבי עכבר שנכנס לשם הריעותא מצד אחר:
|
ב
| null |
40,923 |
טורי זהב
|
תלט
|
ד
|
כך הם דברי הרמב"ם אבל מסקנת הפוסקים אינו כן. זה דעת הטור שכ' בככר גדול אם ביטל דוקא א"צ לבדוק וכן בככר קטן מהני אף אם לא ביטלו ובצבור א' כתב דלא מהני אם בא לשאול בבת ח' אפי' אם בטלו ואם בזא"ז אז מהני הביטול דוקא משום דאז הוא מדרבנן ול"ד לטומאה משום דספיקא בר"ה טהור וקשה מ"ש ממאי דאמרי' בכתובות דכ"ז ע"א גבי עיר שכבשוה כרכום אמרינן שם דאם יש מחבואה א' מצלת על הכהנות כולן בעי ר"י אינה מחזקת אלא א' מהו כו' ופריך שם מ"ש מב' שבילין כו' ואמר רבא כו' לא נחלקו אלא בבא לשאול עליו ועל חבירו וה"נ כאן דשרי ליה לכולהו כב"א דמי ומשמע דאם היו בזא"ז מהני והתם הוי דאוריי' וכאן פי' הטור דדוקא ביטל מהני זא"ז דאז הוא מדרבנן ותו בפ"ק דתמורה מביא מהר"ש בשם הירושלמי דגבי תרומה נמי מהני זא"ז כמו גבי ב' שבילין ותרומה היא דאורייתא ובי"ד סי' קי"א הארכתי בזה ותו קשה דבי"ד סי' ק"ט מהני ביבש ביבש זא"ז אף שהוא דאורייתא ע"כ נראה דל"ד כלל הך ספיקא דאורייתא דהכא להנך ספיקות דכאן יש לו לתקן הספק דאורייתא שיבטלו ויהיה ספיקא דרבנן ה"ה לאחר זמן איסורו דא"א בביטול אפשר לו עכ"פ בבדיקה ולמה יכניס עצמו בספק משא"כ התם דא"א לתקן הספיקות כנ"ל:
|
ב
| null |
40,924 |
טורי זהב
|
תלט
|
ה
|
הניח חמץ כו'. הטור כתב דאם ביטל א"צ לבדוק:
|
ד
| null |
40,925 |
טורי זהב
|
תמ
|
א
|
אלא שיודע שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם כו' ויש חולקים. בב"י הביא אלו שתי דעות דהיינו הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם ס"ל דאם העכו"ם אלם כו' הרי הוא כאלו שלו וחייב לבערו מפני שהוא מפרש דהא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמיר' דבני חילא כיון דאלו מיגנב או מיתבר בעיתו לשלומי כו' תשלומין אלו היו שלא מן הדין אלא באונס ואעפ"כ נקרא חמץ שלהם והראב"ד ס"ל שאחריות מן האונס לא נקראת אחריות שיתחייב לבערו בשבילו והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא כו' זה האחריות היה מן הדין ומחוק המלכות שהיה עליהם לפרנס אנשי חיל שהיו שומרים את העיר ויש להקשות בזה על הרמב"ם דא"כ מאי פריך בגמ' לאידך לישנא על מאי דאמר דלא ימצא אצטרך לאשמועי' דהיכא דחייב באחריותו כדידיה דמי פריך בגמ' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו אצטריך לאשמועי' דגבי חמץ מיהא מיתסר אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי מאי פריך הא אצטריך לאשמעי' דגבי אונס ג"כ אם ידע שבאונס ישלם אף שאינו חייב לשלם מ"מ כדידי' דמי ותו קשה מאי דאמר רבא בעירו כו' קשה באיזה אופן קאמ' דאין לו' שישרפנו דא"כ הו"ל למימר שימכרנו לאחר ודי בזה ואין לו' שיתן לעכו"ם אחר הא לא מהני בזה וכ"ש לפי מ"ש רמ"א אפי' חזר והפקידו כו' וגם למה ליה לרבא למימר בעירו מבתייכו הל"ל בקיצור בעירו חמירא דבני חילא כמ"ש בתלמוד בכ"מ בשלמא להראב"ד לק"מ דה"ק בעירו מבתייכו ר"ל שיתן לעכו"ם אחר ויפטור מחוק המלך שחוק המלך הוא שחייב באחריותו מי שהחמץ בידו הן ביד עכי"ם הן ביד ישראל וא"כ כיון שיתן לעכו"ם אחר פטור מאחריותו אבל להרמב"ם דמיירי באונס וא"כ אף אם יתן לעכו"ם אחר מ"מ יכפהו לשלם קשה שפיר וע"ק דקא' בגמ' הא דקביל עליו אחריות ואז אסור אף חמץ של אחרים כדא"ר בעירו כו' דמל' שקיבל עליו אחריו' לא משמע שישראל עצמו קיבל עליו אחריות לא באונס וא"כ היאך מייתי ראי מרבא ע"כ נראה מי שפוסק כהראב"ד בזה לא הפסיד מחמת אלו הקושיות שזכרנו:
|
א
| null |
40,926 |
טורי זהב
|
תמ
|
ב
|
וצריך לעשות וכו'. ואע"ג דלא קבל עליו אחריו' אבל אם קבל עליו אחריו' לא מהני מחיצ' ואף יחד לו בית לא מהני זה סברת הרמב"ם ורש"י ז"ל ור"ת ס"ל אפי' אם קבל עליו אחריות נמי מהני יחד לו בית גם מחיצה נמי מהני ובלא קבל א"צ כלל מחיצה ואין לו' לפ"ז דמהני יחד לו בית אף בקבל עליו אחריות א"כ למה אמר רבא לבני מחוזא בעירו מבתייכו הוי ליה למימר למקום המיוחד וי"ל שבאמת אמר להם כן שיבערו מבתיה' המיוחד להם ויוציאו למקום המיוחד לבני חילא וצריך עתה להבין החילוק בפי' מאי דקאמ' יחד לו בית אינו עובר עליו שרש"י פי' על זה וז"ל כלומר הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה דאין לפרש שיחד לו זויות ממש דהא מיירי בלא קבל עליו אחריו' דאי בקיבל עליו אחריות לא מהני אף אם יחד לו זויות ממש אלא ע"כ דמיירי בלא קבל ובזה א"צ לפ' זויות מיוחד דמהני אף בלא יחד לכן צריכין אנו לפרש שאמר הנה הבית לפניך כו' משא"כ לפי' ר"ת דמיירי בקיבל עליו אחריות דאנו צריכין לפרש שיחד לו בהדיא על איזה מקום דאי לא יחד אלא שא"ל הנה הבית לפניך כו' כיון שקבל עליו אחריות אז הי' חייב לשלם אם לא יחד וא"ל שיחד לו כל הבית באיזה מקום שירצ' ולכשיברר לו אמרי' הוברר דהא קיי"ל דלא אמרי' בריר' במידי דאוריי':
|
ב
| null |
40,927 |
טורי זהב
|
תמ
|
ג
|
אבל קודם י"ט כו'. ה"ה בחול המועד ג"כ יש לו לעשות מחיצה כל דהו גבוה עשרה:
|
ב
| null |
40,928 |
טורי זהב
|
תמ
|
ד
|
ישראל שהפקיד כו'. באשר"י פ"א דפסחים כתב וז"ל י"א ישראל שהפקיד כו' הנפקד חייב בביעורו ואע"פ שהיא של המפקיד כיון שאינה ברשותו דהמפקיד והביא ראיה ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו והר"י כתב דהחיוב על המפקיד וראייתו מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ולא הבנתי ראייתו וגם לא כתב לפרש המכילתא ונ"ל דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו דהמפקיד קרינא ביה וההיא דמכילתא מיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל וקשה לפ"ז גם בבא קמייתא דמכילתא בחמץ של עכו"ם אצל ישראל מיירי נמי בהלואה וא"כ למה לא חייב לבער והא קי"ל כל שהוא באחריות ישראל חייב לבער וכ"ש זה שהלוה עליו וסתם הלואם היא באחריות המלוה ותו ק"ל דלפ"ז דמה שהשאיל לו ביתו למפקיד קרוי ביתו גם בעכו"ם שהפקיד לחמצו אצל ישראל נימא כך וה"ל ביתו של עכו"ם ואמאי אמרינן בגמרא הפקיד העכו"ם אצל ישראל זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער הא עכשיו קיימינן דגם בסתם ה"ל כביתו של עכו"ם ול"ל יחוד ונלע"ד לתרץ דברי הר"ר יונה שהמפקיד חייב לבער דאמרי' דף ה' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מ"ה אם החמץ באחריות ישראל חייב אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דא"ק לא ימצא מזה ראינו דהתורה באה כאן להוציא ממה דקי"ל בעלמא לאו כממון דמי מ"מ כאן כממון דמי לענין חמץ מכח לא ימצא ולפ"ז למ"ד לאו כממון דמי הא דאמר הכתוב בבתיכם קאי על החידוש דכאן שזה החידוש אינו אלא בבתיכם ולא בבית עכו"ם נמצא דלא חילק הכתוב בין בית ישראל לבית עכו"ם אלא שהחמץ של עכו"ם והאחריות על ישראל כיון שהוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו משא"כ באם חמץ ממש של ישראל דזה אינו חידוש דהוא ממון ממש של ישראל אין חילוק זה דאפי' בבית עכו"ם אסור אבל למ"ד גורם לממון כממון דמי והיינו ר"ש בפ' מרובה אין כאן חידוש מחמת לא ימצא נמצא דכי מיעט רחמנא בבתיכם ולא בית עכו"ם קאי אכל מילי הן על ממון ממש הן על גורם לממון דהא שוין וע"כ חמצו ממש של ישראל בבית עכו"ם פטור ולפ"ז שפיר כתב הר"ר יונה לחייב המפקיד כי הוא פוסק כמ"ד גורם לממון לאו כממון דמי אבל תנא דמכילתא ס"ל כר"ש דאמר גורם לממון כממון ממילא יש קולא על המפקיד בבית הנפקד וא"כ שחמץ ממש של ישראל בבית העכו"ם פטור ה"ה נמי חמץ עכו"ם בבית ישראל פטור דבעי' תרתי לגריעותא דוקא כן כ' הרמב"ן בפי' התורה להלכה: ועפ"ז ניחא לע"ד לפרש דברי הר"ר יונה במ"ש ראייה מפ' מרובה והיינו שקי"ל גורם לממון לאו כממון דמי דהא אמרי' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ואפי' אם הוא באחריות המקדיש פטור הגנב מכפל דהוה גונב הקדש ואי גורם לממון כממון ליתחייב הגנב דהא המקדיש הוא חייב באחריות אלא ודאי דקיימא לן לאו כממון דמי וכאן היא חידוש מכח לא ימצא ובזה דוקא בבתיכם ולא של עכו"ם ובזה ניחא שפיר מ"ש הר"ן בפ"ק בברייתא דעכו"ם שנכנס לבית ישראל ובצקו בידו וז"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מחמץ ישראל שהפקיד חמץ אצל עכו"ם עובר בבל יראה ולא ידעתי מנין לו דהא דאמרי' לקמן עובר עליו היינו מדרבנן דאל"כ אמאי קאמר אחר הפסח עכ"ל. ולפי מ"ש ניחא דכבר פסק הרמב"ם כמ"ד גורם לאו כממון וא"כ חייב ישראל בחמצו אפי' בבית עכו"ם דע"ז לא קאי מיעוט דבתיכם כמ"ש וזה נכון מאוד בס"ד. ונראה פשוט דזה היא לענין חיוב אם המפקיד לפנינו אבל אם אינו כאן חייב הנפקד לעשות כמ"ש בסי' תמ"ג ס"ב ועמש"ש:
|
ד
| null |
40,929 |
טורי זהב
|
תמא
|
א
|
ומשכנו בידו. דאל"כ אין היתר דב"ח מסתמא מכאן ולהבא הוא גובה פי' ולא חשבי' ליה למפרע כאלו היתה של עכו"ם בפסח דהא בעי' שיאמר הישראל מעכשיו דאל"כ לא קני ליה עכו"ם וקם ליה ברשותיה דישראל ואסור וכן נמי אם לא משכנו בידו אע"ג דא"ל מעכשיו לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריות על הישראל כ"כ הרא"ש:
|
א
| null |
40,930 |
טורי זהב
|
תמא
|
ב
|
מותר אפי' לא הגיע כו'. אבל הגיע הזמן קודם הפסח מותר אפי' בלא מעכשיו כ"ד הראב"ד והרא"ש ודלא כרבינו אפרים ולענין היתר הלואה מעכו"ם על חמצו לכתחלה נלע"ד באם הוא מכוין בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור להלות דזה ה"ל כמטמין ביד עכו"ם דכ' רמב"ם רפ"ד ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם אפי' הטמינו או הפקידו ביד עכו"ם ואם נתכוין לפדותו קודם הפסח ונמשך אח"כ שאינו פודיהו קודם הפסח נראה שאין זה בכלל מ"ש ס"ס ת"מ דהמפקיד חייב לבערו כפי שביארנו בו לדעת הרמב"ם והר"י דשם אינו אלא פקדון וכ"ז שירצ' ישראל יוכל ליקחנו משא"כ כאן בהלואה עליו דאין סברא לומר שנכריחנו לפדותו שמא ירצה לפדותו אחר הפסח דלמה נכריחנו לפדותו דאם לא יפדה קודם פסח שוב א"א לו לפדותו אחר הפסח דאז יהיה אסור דלמפרע הוא שלו וא"כ הוי כאלו נחלט מהיום לעכו"ם בעד מעותיו כנלע"ד:
|
א
| null |
40,931 |
טורי זהב
|
תמא
|
ג
|
אפי' אין אחריותו עליו כו'. בגמרא אמרי' עכו"ם שהשכין פת אצל ישראל אינו עובר עליו ופירש"י בפסח דסבר גם ישראל מעכו"ם לא קני משכון ואם א"ל הגעתיך עובר עליו ומפרשי' לה דאמר מעכשיו הגעתיך ופירש"י מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני עובר ואע"ג שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה עכ"ל ולפ"ז ק' על הטור שזכר הדין שאחר הפסח ולא זכר הדין ששייך בפסח דחייב לבערו אם א"ל העכו"ם מעכשיו אע"ג דאין האחריות עליו ונראה שהטור כלל דבר זה במ"ש שאם האחריות על ישראל אפי' בפיקדון בעלמא חייב לבער והיינו בימי הפסח וא"כ ק"ו הוא למ"ש באומר העכו"ם מעכשיו ואע"פ שאין בו אחריות דחייב לבער בפסח דהא ספק הוא בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי וחמיר טפי מאחריות של ישראל דשם אין שום צד שיהיה החמץ עצמו של ישראל כנלע"ד:
|
ב
| null |
40,932 |
טורי זהב
|
תמב
|
א
|
תערובת חמץ וכו'. בטור השוה נוקשה לתערוב' חמץ לר"א שהן בלאו והקשה ב"י דהא תניא כוותיה דר"י דלר"א ל"ל נוקשה והאריך לתרץ בדוחק לסתו' הת"כ ונלע"ד דלק"מ דלפי האמת לרב יהודה מתני' כר"מ דס"ל בתרווייהו בלאו ולא בא הת"כ אלא לסתור דברי ר"נ דרוצ' להוכיח בלא דר"מ דר"א ס"ל דגם נוקש' בלאו וזה אינו מוכח הת"כ מדלא חשיב שם נוקש' אבל אחר שמוכח דר"מ ס"ל בתרוייהו בלאו ניחא לן לומר דגם ר"א ס"ל כן ולא לעשות ג' מחלוקות דהיינו ר"מ ס"ל תרווייהו בלאו ורבנן ס"ל תרווייהו בולא כלו' ור"א ס"ל בתערוב' כר"מ ובנוקשה כרבנן דא"כ ה"ל לחשוב פלוגת' דר"מ ור"א ג"כ אלא ודאי דר"א ור"מ שוין הם ור"א בברייתא דת"כ לא נקיט נוקש' דשוין הם וחדא מינייהו נקט משא"כ לר"נ שאינו מביא מר"מ אלא מר"א לחוד ובזה נסתר דבריו ומאי דקאמר בגמרא מתרתין כר"מ ולא קאמר כר"א משום דלא מצינו כן בהדיא במילתיה דר"א כנלע"ד: תו כתב הטור כל אלו לדברי ר"א הן בלאו כו' ולדבריו אסור להשהותן בפסח אע"ג דקי"ל כר"ש דלא קניס בחמץ ע"י תערובות ה"מ שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא חמיר טפי עכ"ל נ"ל ביאור דבריו אחר שנבין דעת רבינו הטור בסוף סי' תמ"ז במה שתמה על הר"י שם ודעת רבינו שם אליבא דחכמים דאם הוא דבר שעוברין על תערובתו דהיינו בדבר שיש נתינת טעם או כזית בכא"פ ואע"פ שנעשה התערובות קודם הפסח מ"מ לא נתבטל בס' ממילא יש איסור דאורייתא בשהייתו בפסח בזה ודאי אסור אפי' אחר הפסח דהוה ממש כמו בעין אלא מהני ליה הביטול מחדש בס' אחר הפסח בשוגג אבל דבר שאין עוברים מן התורה כגון מידי דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא ואינו נותן טעם אע"ג דמדרבנן יש בו איסור כגון כותח הבבלי וכיוצא בו לחכמים וכן דבר שיש בו טעם ומבטלו בס' דג"ז אסור עכ"פ בפסח אף שעושה כן קודם פסח דהוה מבטל איסור לכתחלה מ"מ תערובת זה יכול לעשות אפי' במזיד קודם הפסח כדי להשהותו אחר הפסח ולזה אמר רבינו כאן דלר"א דהוי גם במילי דקיוהא איסור מן התור' לא מהני לזה גם אחר פסח דאע"ג דלר"ש לא קניס אחר הפסח בתערובו' היינו מצד שאותו תערובות שהיה אסור בפסח נתערב אחר הפסח ונתבטל בס' כדין כל ביטול תערובות דזה מהני אפי' לחמץ בעין תוך הפסח כיון שנתבטל אח"כ בס' משא"כ בזה שלא נתבטל אחר הפסח אלא נשאר כמו שהיה בפסח ואותו תערובות היה בו איסור דאורייתא לר"א אע"ג דאינו אלא לקיוהא גם אחר הפסח אסור כ"ז שלא נתבטל בס' וא"כ אסור לעשות כותח הבבלי לר"א אלא אם יכלה קודם הפסח אבל לא אדעתא להשהותו גם אחר הפסח ולחכמים דפליגי על ר"א בזה כיון דאינו אלא לקיוהא מותר לעשות הרבה אדעתא דלשהותו אחר הפסח וא"כ דברי הטור כפשוטן דלר"א אסור להשהות הכותח הבבלי ונוקשה עד אחר הפסח מן התורה ולא הוצרך הטור לזכור איסור השהי' כיון שכבר כ' שיש בו לאו לר"א אלא להורות דאחר הפסח ג"כ אסור כיון דיש איסור בשהייה ה"ל חמץ שעבר עליו פסח וקנסי' לו וע"ז שייך שפיר ואע"ג דלר"ש לא אסרו חמץ שעבר עליו הפסח ע"י תערובות מ"מ תערובות דכאן ל"ד לזה דשם הוא ההיתר מכח התערובות שלאחר הפסח כדין כל תערובות איסור שהוא בס' משא"כ בתערובות דכאן שהוא באיסור לר"א מן התורה ולא היה כאן ס' אלא דלחכמים דפליגי עליה מותר מצד שאין נותן טעם אלא לקיוהא ואע"ג דאסור באכילה מדרבנן מ"מ כיון שעושה כן קודם פסח הוא מותר להשהותה אף אם לא נתערב כלל בס' לא אח"כ ולא קודם הפסח אבל לר"א אסור אפי' אחר הפסח אם לא יתערב עוד ויתבטל בס' ע"כ אסור לשהותו תוך הפסח והב"י נדחק בפי' דברי הטור במ"ש אע"ג דקי"ל כר"ש כו' כלו' ל"ת כיון דמיקל ר"ש כו' הוא ללא צורך וכן מ"ש אח"כ בשם מ"כ בחילוקים שבין קודם פסח גם אח"כ כ' בשם הכותב דהך אסור להשהותו שזכר הטור הוא מדרבנן ומכח זה הקשה הטור דידיה אדידיה גם מו"ח ז"ל האריך להקשות דגם בקודם פסח מועיל התערובות בביאורו דברי הטור וכ"ז אך למחסור לפע"ד דאין חילוק לדעת הטור בין קודם פסח לאחריו אלא לענין מזיד דקודם פסח מותר אפי' במזיד כדי להשהותו ואחר פסח דוקא שוגג והיינו בביטול בס' או אפי' בפחות מס' והוא דבר שאינו אלא לקיוהא ואין בו כזית בכא"פ והיינו לחכמים אבל לר"א הוי קיוהא כמו שאר איסורים ותערובתו אסור מן התורה ממילא אסור אפי' אחר הפסח אם נשאר כמו שהיה אם לא שיתערב לגמרי ויתבטל בס' אחר הפסח בשוגג כמו בשאר איסורים לרבנן כ"ז הוא ברור לפע"ד: כתב ב"י ומ"ש רבינו דלרבנן דלית בהו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותן תימא דמשמע דלרבנן נמי תערובות חמץ אסור מן התורה דהא קתני על עירובו ולא כלום דאל"כ הל"ל עירובו מותר וכן נראה מדברי רבינו שכ' איסורא בעלמא וכיון דאסור מן התורה מהי תיתי לן דמותר לשהותו ותי' דרבינו סבר דטעם הבדיקה ולא סגי בביטול משום חומרא דבל יראה ע"כ כאן דאין בל יראה א"צ בדיקה אבל לטעם שני של חיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה אסור להשהותן אף לרבנן ודברי ב"י תמוהים דהא כ' הטור סי' תל"א דטעם חיוב בדיקה כטעם השני וא"כ סתרי אהדדי דברי הטור. ויותר יש לי לתמוה במ"ש ב"י דאיסור דאורייתא יש אפי' לרבנן בתערובות זה מהיכן אנו לומדים זה לרבנן דהא לר"א צריך לימוד מכל מחמצת לתערובות זה ורבנן דלא דרשי כל היכן רמיזא איסור דאוריית' לתערובות ותו תימה גדולה עליו דאמאי מוקמי' למתני' דאלו עוברין כר"א דס"ל דיש לאו בזה אמאי לא מוקמינן לה אפי' כרבנן דהא מתני' לא קתני לוקה אלא עוברין וקשיא דהא שפיר אתיא אפי' לרבנן דיש בהו עכ"פ איסורא כשישנן בעולם אע"פ שאין בו מלקות כמו שאתה אומר לענין אכילה לדעת ב"י והל"ל דאלו עוברין עוברין אאיסורא קאמר וכ"ש לפי' ר"ת ר"פ אלו עוברין מעל השלחן אבל בל יראה ליכא דשפיר טפי אתיא כרבנן ותו דבהדיא כתבו התוס' על מאי דאמרי' מאן תנא וז"ל משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי חמץ נוקשה למלקות אפי' איסורא לא היה בו כו' ותו דהטור עצמו כ' בסי' זה דלרבנן אין לאו לא בתערובות חמץ ולא בנוקשה אלא איסור דרבנן: ונפלאתי על הרב שלא ראה דברי הטור האלו תוך כדי דיבור ואמת אין כאן קושיא כלל מ"ש ב"י דודאי לרבנן אפי' איסור אין בהו מן התורה והטור דזכר איסורא בעלמא היינו מדרבנן וע"כ מותר לשהותה פי' שקודם הפסח יכול לעשות תערובות זה ולשהותו עד אחר הפסח וזה אפי' לטעם השני שחיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה דכיון דגם האכילה אינה אלא מדרבנן כיון דאינה אלא קיוהא בעלמא לא גזרו על השהיי' וכן במידי דנותן טעם ובטלו בס' קודם הפסח לשהותו עד אחר הפסח שרי אע"פ שבפסח אסור בזה דהוי מבטל איסור לכתחלה מ"מ על השהייה לא גזרו בזה וכמש"ל מזה בסמוך: עוד כתב הטור וכן יראה דעת רב נטרונאי וכו' וצריך לבאר למה כ' וכן יראה שמשמע שאינו מבואר בדבריו שפוסק כר"א והלא מבואר הוא בדבריו שכ' צריכים לבערו והב"י דחק לתרץ מאד ונ"ל דהטור ס"ל דגם לרבנן שמותר להשהותה היינו אם נעשה התערובות קודם הפסח וכמש"ל אבל אם נתערב בפסח ודאי אסור להשהותו וראיה מדכ' אחר דברי הרי"ף שפוסק כחכמים וז"ל ולפ"ז מותר לערבו בתחלה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח משמע דבתוך הפסח אסור ואפי' נתערב ממילא דא"ל דלא חמיר תוך הפסח אלא לענין שאין לערב לכתחלה דהא לא מיירי מזה לענין הפלוגתא שבין ר"א לרבנן ותו דבסי' תס"ז כ' הטור דדוקא מה שנעשה בי"ט האחרון מותר להשהותו ולא מה שנעשה תוך הפסח ולפ"ז אין ראיה מרב נטרונאי דשמא מיירי שנעשה התערובת תוך הפסח וע"כ כ' צריכים אתם לבערו ומ"ש אם נעשה קודם הפסח היינו שהתערובת נעשה קודם פסח אבל מה שנסחט לתוך מי הצמוקין הוא נעשה בפסח אלא דאין משמעות התשו' כן אלא נעשה הכל קודם פסח ואפ"ה אסור להשהותו בפסח והיינו כר"א: עוד כ' הטור ומיירי נמי שאין בו כזית כו' הב"י חילק בדברי הטור דאיסור דטעם כעיקר מיירי באין שם ממשות והיינו בנותן טעם ואיסור כזית בכא"פ מיירי בממשות ואפילו בקיוהא ואיני יודע מי הכניסו לכך דודאי גם באין ממשות שייך כא"פ שהרי כ"כ אח"כ על שכר של אשכנז ושם אין ממש כלל אלא פשוט דה"ק דרבנן מודים לר"א בנ"ט ול"פ על ר"א אלא בקיוהא לחוד ואפי' בקיוהא מודים אם יש שם תערובות כא"פ דהיינו אם לא היה נימוח גם עכשיו שנימוח חייבים עליו וזה פשוט לע"ד: נחזור לדברי הש"ע שכתב תערובת חמץ עוברים עליו והוא מדברי הרמב"ם פ"ד ולא חילק כאן בין כא"פ או פחות כמו שחילק בפ"א הטעם דשם מיירי לענין אכילה דאין מצטרף החמץ להדדי אם יש טפי מכא"פ כיון שיש שיעור בין תחילת האכילה לסופה הוה התחלה כאלו לא היא אבל כאן לענין בל יראה אף על גב דהוי טפי מכדי אכילת פרס מצטרפים שהרי תמיד הם לפנינו כל החמץ דתערובת זה לא נתבטל כלל אף שהוא מפוזר הרבה כך כתב המ"מ בשם הרמ"ך אלא שהרחבתי קצת ביאורו:
|
א
| null |
40,933 |
טורי זהב
|
תמב
|
ב
|
וכן ניירות כו'. ז"ד רמב"ם וקשה מ"ש מקולן של סופרים שאסרו במשנה תירץ ראבי"ה שמביא הטור נ"ל דקולן היינו שהנייר בעצמו מיתקן בכן כגון עיבוד וניכר החמץ אבל אנו שמדביקין הקלף על הטבלא ואינו ניכר שרי והמ"מ תי' דקולן היינו קודם שדבקו בו הניירות הוה נוקשה בעיניה ואסור לקיימה. אבל הרמב"ם מיירי אחר שדבקו בו הניירות והוה ליה כעריבה שנתן לתוכה עורות וז"ש שאין צורת החמץ עומדת ודבר ברור הוא שאחר שדבקו מותר לקיימן עכ"ל וכ' ב"י בזה אין אנו צריכים לדברי ראבי"ה שמביא הטור ולע"ד תמוה חילוק של ראבי"ה דאם יש כאן איסור חמץ מה מועיל מה שמכסין אותו בנייר והלא איסור בל יראה הוא שייך אפילו אם הוא מטמינו בבור שאין רואהו ובת"ה סי' קי"ז כ' ולכן נראה שיש להחמיר אם בא לדבק החלונות תוך ל' יום לפסח ידבק בבצק שבלילתו רכה מאוד ויכניס כל הבצק בין הדבקים שלא יהא מבצבץ לחוץ בזה כ' הרמב"ם שאין צורת החמץ עומד' והמחמיר לטוחו בטיט תע"ב וזהו יש מחמירין שמביא רמ"א כאן והיינו כדעת ראבי"ה והוא תמו' מטע' שכתבתי ותו ק"ל דגם בבגדי' מכובסי' במי קמח הרב' פעמי' נרא' על הבגד מחוץ קצת ממשות של המי קמח אלא ודאי דאע"ג שנרא' קצת אינו אוסר דמ"מ אין שם חמץ עליו כלל כדע' המ"מ ע"כ נ"ל דהרוצ' להחמיר יסיר גם מה שהנייר מכסהו דאין חילוק בזה ומה שמועיל טיחה בטיט בס"ו היינו לחומרא בעלמא דהא בלא הטיח' נמי שרי התם כיון שאין יכול לחטט אחריו וה"ל כחמץ שנפלה עליו מפולת משא"כ כאן שאתה בא לתקן איסור ע"י הטיחה וזה אין מסתבר אלא שמ"מ מועיל הטיחה שעל חמץ שהיא מבטל' צורתו וטעמו מחמת הטיט ודבוק הנייר בחלון יש לנהוג כמ"ש ת"ה תחלה לכסותו בבצק דק מאוד שלא יהא ממשות כלל אחר שיתייבש ואין חילוק בין נראה לחוץ או מה שבפנים כנ"ל נכון:
|
ג
| null |
40,934 |
טורי זהב
|
תמב
|
ג
|
ולקמן יתבאר כו'. ולעד"נ דאפי' להחולקים יש לאסור באכילה בזה הטריא"קה דשמא החמץ שבתוכה הוא מעמידו וכענין העמדת גבינות דבסמוך דלא מהני הביטול קודם הפסח:
|
ד
| null |
40,935 |
טורי זהב
|
תמב
|
ד
|
וכן אם העמיד גבינות כו'. הטעם כיון דהוא מעמידו ודבר המעמידו הוא כאלו הוא בעין ומטעם זה אם העמיד המי דבש שקורין מע"ד בשמרים של שכר אסור כל המע"ד בפסח וכמ"ש לענין יי"נ בי"ד סי' קכ"ג סט"ו דכל העיס' אסור ואם העמידו גם בשמרים שאינם חמץ ה"ל זוז"ג ומותר כפי הדין שנזכר בי"ד סי' פ"ז לענין קיבה וכפי שבארנו שם וק"ל הא אמרינן בי"ד סימן פ"ז דאם העמיד גבינות בקיבה כשירה בטל בס' והכי נמי לבטל בס' קודם פסח וצ"ל דכאן בחמץ חמיר טפי כיון שיש כח של מעמיד תוך הפסח אמרי' חוזר וניעור אע"ג דלא אמרי' גבי חמץ חוזר ונ עור מ"מ גבי מעמיד אמרינן וראוי לעיין בענין מע"ד שלנו בשאר ימות השנה שנראה שהוא חמץ גמור מטעם שמבשלים אותו ביורה שמבשלי' בו שכר ממילא נעשה כל המע"ד חמץ אלא א"כ יש מן הבישולים מע"ל דאז אין איסור חימוץ במע"ד דנ"ט לפגם מותר קודם לילה הראשונה של פסח שנית שמחמיצין אותו בשמרים של שכר ממילא אסור כל המע"ד כמו בכל העיסה בי"ד סי' קכ"ג וע"כ צריך כל המבשל מע"ד לפסח שיראה להחמיצו בשמרים שאינם של חמץ דאפילו השמרים של מע"ד הם חמץ מטעם שזכרנו שאותו מע"ד נתחמץ בשמרי שכר גם אם מחמיצים אותו בכלי המיוחד לזה נקרא בל' רוסיא קווסני"ק שאותו כלי מחמץ כל המע"ד ששופכים לתוכו מ"מ הכא הבלוע המחמץ שבאותו הכלי הוא מחמת המע"ד החמץ שהיה בו אמנם יש קולא בענין היורה כל שיש ספק בישול שכר במע"ד אם הוא מע"ל אי לאו דקי"ל בי"ד סי' קכ"ב דסתם כלים אין ב"י ואפי' כלי ישראל כמ"ש שם מטעם ס"ס ודיינין ליה כנט"ל ונט"ל מותר בדיעבד וא"כ יש להתיר אם החמיץ המע"ד בשמרי מע"ד של כל השנה אלא דבסי' תמ"ז ס"ה יתבאר דלגבי חמץ לא אמרינן סתם כלי אינן ב"ו אכן החשש השני שזכרנו מחמת שהמע"ד של כל השנה נתחמץ בשמרי שכר לפעמים ממילא הוה כל המע"ד חמץ ושמרים שלו חמץ והיאך יחמיץ בהם מע"ר של פסח ואף על גב דרגילים הרבה לחמץ כל השנה המע"ד בכלי הנ"ל בלא שמרי שכר מ"מ כיון דגם זה הוא מצוי מאוד שמחמץ בשמרי שכר הוי ספק דאורייתא ולחומרא אפילו בי"ט האחרון וכבר נהגו ליזהר מלחמץ המע"ד של פסח להחמי' ובכלי שהגעילוהו או ממלאין אותו ג"פ בכל פעם יום שלם מים אחרים כמ"ש בי"ד סי' קל"ה סי"ב לענין כלי יי"נ ויש מקילים לשתות בי"ט האחרון מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל בי"ט האחרון ונראה דזהו משום דהוה ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י ובי"ט האחרון אמרינן כן אבל ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' בי"ט האחרון וכ"ש מליקח מע"ד מעכו"ם בי"ט האחרון דשמא מערב בו שכר:
|
ה
| null |
40,936 |
טורי זהב
|
תמב
|
ה
|
ואם לאו אם היה עשוי לחזק כו'. כצ"ל ובש"ע ד"ק יש כאן ט"ס. וקשה לי בכל הני דסי' זה שדינם שאין חייב לבער אא"כ יש שם כזית הניחא לטעם של הבדיקה דחמץ משום חומרא דבל יראה וזה אינו אלא בכזית אלא לטעם התוס' דרפ"ק משום שמא יאכלנו וח"ש אסור מן התורה אף שאין בו מלקות א"כ אפילו בפחות מכזית בכל גווני חייב לבער מטעם זה. וע"כ דכל הנהו חיובים דכאן אינם אלא למלקות ואין הכי נמי דפטור ממלקות בפחות מכזית וא"כ ל"ל לטור וש"ע להביא דינים אלו דאין לנו נפקא מינה מזה. גם על הרא"ש שמביא הטור קשה דכת' לא הארכתי לבאר מקום הלישה כו' לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפי' כל שהוא אפי' דבוק לכותל עכ"ל למה תלה הדבר בקדושתן של ישראל תיפוק לי' מדינא דחייב לבער משום דילמא אתא למכלי' וזה אסור מן התורה אפי' בחצי שיעור וא"ל דמיירי בענין דלא שייך חשש אכילה קשה דבדיקה ל"ל לפי טעם זה. ותו דבהדי' כ' ב"י בשם הגהות בשם ריא"ז דמיירי שראוי לאכול קצת כו' וי"ל דמיירי מענין שמונח במקום שיהיה נדרס ברגלי אדם אלא דמ"מ בכזית חייב לבער משום דבל יראה אפי' רגע א' קודם שיהיה נדרסת עובר:
|
ז
| null |
40,937 |
טורי זהב
|
תמב
|
ו
|
הואיל ואלו כו' דבוקים. אבל אם אינם דבוקים חייב לבער דשמא יתגלגלו להדדי:
|
ח
| null |
40,938 |
טורי זהב
|
תמב
|
ז
|
אלא מבטלו כו'. דזה הוה בעיא בגמרא ולא איפשטא ולקולא אם ביטלו ואם אירע שלא ביטל כלל חמץ שלו ונודע לו זה אחר זמן שאין יכול לבטל נראה דחייב לבער בכל גווני דאז הוי ספיקא דאורייתא:
|
ח
| null |
40,939 |
טורי זהב
|
תמב
|
ח
|
מותר לקיימו. אבל באכילה אסור אע"ג דאינו ראוי לאכיל' מ"מ איהו אחשביה ליה לאכיל' כ"כ הרא"ש. ונראה לדידיה דודאי אין חיוב דאורייתא בזה דהא בי"כ כי אכל אכילה שאינה ראוי' פטור:
|
ט
| null |
40,940 |
טורי זהב
|
תמב
|
ט
|
א"א לנקרן כו'. א"ל דה"ק אין לנקרן ולהגעילן להשתמש מהם בפסח דאם כן למה הוצרך לצירוף הכלי לכזית דהא אפי' בפחות מכזית אסור דחמץ במשהו אלא ודאי דה"ק אין לנקרן ולהצניען דאכתי יש חשש שמא יש שם כזית ויעבור על בל ימצא. ולענין להשתמש בפסח לא מיירי כלל ובהא ניחא לי מה דקשה שכאן הביא הטור קודם לזה דעת אבי העזרי דכתב כל זה מיירי בעריבה שאין לשין בה אבל אם לשין בה צריך לגורדה ולהגעילה ואח"כ מביא דברי הר"י מפר'"ש שכ' הדברי' שהעתיק כאן בש"ע משמע דלהר"י לא מהני הגעלה ובסי' תנ"א כתב הטור עריבה שלשין בה כל השנה צריכ' הגעלה אלמא דניתרת בהגעל' וניחא לי דגם הר"י מפרי"ש ס"ל שאפש' בהגעלה דהיינו כל מי שרוצה להשתמש בפסח ודאי טרח אנפשיה וגורד כל מה דאפשר בעולם כי אימת אכילת חמץ עליו ע"כ יש אפשרות לנקרו היטב שיהי' חלק ולהגעילו אלא שמי שאינו רוצה רק להצניעו אינו מטריח כ"כ רק שסומך על הניקור בזה כ' שא"א לנקרן כו' ולשון א"א הוא לאו דוק' גם בסמ"ק כ' בלשון זה משום דרוב פעמים א"א לנקרם כו' משמע דאינו מן הנמנע שינקרם כראוי והטור לא הביא דברי הר"י לחלוק על אבי עזרי רק שמביא חומרא של כל א' דאבי עזרי החמיר בענין הגעלה והר"י מפרי"ש מחמיר לענין אם רוצה להצניעם כנלע"ד ליישב דברי הטור אע"פ דלענין הלכה לא קיימא לן כן:
|
יא
| null |
40,941 |
טורי זהב
|
תמג
|
א
|
ב' שעות קודם. הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות ב' שעות כיון שאין שמש זורחת:
|
א
| null |
40,942 |
טורי זהב
|
תמג
|
ב
|
אסרו גם בהנאה. בטור כתב ואם קידש בו אשה אינה מקודשת ונ"ל דזהו שמיירי בחמץ בין לרש"י ורמב"ם ובין לר"ת שמביא ב"י דאין פלוגתא בין רש"י לר"ת אלא בתרתי דרבנן דהיינו קודם סוף ו' שהזמן ההיא מדרבנן וחמץ נוקשה שהוא דרבנן אפי' בזה לא חיישינן לקדושין ולר"ת דוקא בחדא דרבנן דהיינו או הזמן או החמץ וחדא דאורייתא אבל בתרתי דרבנן חיישינן לקידושין וא"כ הוה דברי הטור כאן לכ"ע דלא כב"י שכתב דכאן כתב אליבא דרש"י ורמב"ם אלא שהטור בא"ע ס"ס כ"ח כתב דאליב' דהרא"ש לשיטת ר"ת הזמן עיקר ואזלינן בתריה אי הוי דאורייתא או דרבנן והוא צריך עיון ויתבאר שם בסייעתא דשמיא:
|
א
| null |
40,943 |
טורי זהב
|
תמג
|
ג
|
ר"א כו'. זה דעת ת"ה סי' קכ"א ודברי הרב תמוהין בזה דהכי איתא בת"ה שאלה הא דאוכלין כל ד' ולא יותר בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו שבסוף ד' יש עדיין כמו ג' שעות עד חצות עד אימתי שרי לאכול חמץ אם עד ב' שעות קודם חצות לעולם א"ד דכי שלמי להו ד' שעות מתחלת היום לעולם אסור באכילת חמץ. תשו' יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות ואע"ג דמסיק רבא דטעמ' משום יום המעונן וד' זמן סעוד' לכל היא ובזה אין אדם טועה ולהך שינוי' יוכל לומר דלעול' אפי' בימי' הארוכי' זמן סעוד' היא בד' מתחלת היום ולאחר ד' שלים ליה זמן סעודה ויש כאן לגזור משום יום המעונן מ"מ הואיל ולשינויא קמא דאדם טועה ב' שעות אין לאסור לעולם רק ב' שעות קודם חצות כדמוכח התם כו' עכ"ל משמע מדבריו דב' שעות שלנו קאמר דהיינו שאנו חושבים השעה שלנו א' מן חלק כ"ד ביום ולילה וכ"מ מדבריו בסי' קס"ז לענין שיעור מליחת בשר דמדמה שעות שלנו לשעות שבתלמוד וקשה ע"ז דא"כ הך ששנינו אוכלין כל ד' היינו ג"כ שעות שלנו וכי כתיבי שעות באורייתא דניזיל בתרייהו אלא ודאי דהשעות הם זמניות וכמ"ש בדיעה ראשונה והיא דעת הרמב"ם וזה מוכח מאד דהא איסור חמץ ושחיטת פסח שייכים זה לזה כמאמר הכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי ושחיטת הפסח תלוי בענין היום כדאי' ר"פ תמיד נשחט דאמרי' בע"פ נשחט התמיד בז' ומחצ' מפ' רבא דמצותו תמיד משינטו צללי ערב דמתחיל שמשה לערב כו' הרי מבואר דבתר היום אזלינן וכיון דהוה חצות היום ע"פ השמש קרוי' ו' שעות דאנן חשבי' כל יום א' ארוך וא' קצר לי"ב שעות ואותן שעות אמרו עליהם חכמים אוכלין כל ד' גם מ"ש חכמים ד' זמן סעוד' לכל היא היינו ג"כ לפי ענין היום שאדם רגיל לאכול סעודתו בשליש היום כל יום לפי מה שהוא כאשר היא מנהג בני אדם שודאי זמן הסעודה של יום ארוך אינו שוה ליום קצר אלא היא לפי ענין היום וא"כ אין כאן שאלה לגמרי דהא דאמרי' בגמ' אדם טוע' ב' שעות היינו לפי שעות היום כדאי' בהדיא דאמרי' א"ה בשית נמי ניכול א"ר אדא בר אהבה שית יומא בקרנתא קאי פי' השמש עומד באמצע הרקיע כו' ואין שייכות לשעות שלנו לענין החמה וא"כ גם לשנויא קמא דאדם טועה ב' שעות היינו זמניות וכי חשבי' ביום ארוך ב' שעות זמניו' קודם חצות הוה ממש שליש היום ודא ודא א' היא ודברי הת"ה הם תמוהים מאוד דתלה האיסור בשעות שלנו וזה ודאי אינו והב"י בסי' תל"א כ' שדברי ת"ה הם כדעת הרמב"ם א"כ היה מפ' ב' שעות דנקט ת"ה היינו זמניות והא ודאי ליתא דא"כ לא היו ב' צדדין לספוקי בהו ולא הי' ת"ה צריך לפלפל בזה ורמ"א הבין כמ"ש בת"ה דעל שעות שלנו קאמר ע"כ עשה מזה ב' דיעות כאן אבל האמת דדברי ת"ה בזה אינם ברורים דלפי דעתו יהיו דברי התנא נתלים בשעות שלנו ומה שייכות יש לנו לתלות האיסור בב' שעות שלנו קודם חצות ולמה נתן התנא שיעו' אכיל' עד ד' שעות ותו לא טפי היה לו לו' ג"כ עד ב' שעות קודם חצות דהי' דבר שוה בכל הזמני' אלא ודאי דזהו דבר בטל וכל השעות הם זמניות וחלילה לנו לאכול אחר שליש היום מן עלות השחר וכ"פ מו"ח ז"ל בסי' תל"א שיש להחמיר כדיעה הראשונ' דכאן ולעד"נ דהדיעה השניה היא לאו דסמכא כלל ועיקר הדין כדיעה הראשונ':
|
א
| null |
40,944 |
טורי זהב
|
תמג
|
ד
|
ימכרנו לעכו"ם כו'. ואלו הי' הבעל כאן עליו לבער כדלעיל סי' ת"מ בסופו ואם הלוה ישראל לחבירו על חמץ נר א' לכאורה דעל המלוה לבער דדוקא בעכו"ם אמרי' בסי' תמ"א דעכו"ם מישראל לא קנה משכון וכן להיפך אבל ישראל מישראל קנה משכון כדאי' בפ' כל שעה מדכתי' ולך תהי' צדקה ואם אינו קונה משכון צדקה מנ"ל וא"ה הוה של המלו' וראייה עוד דהא אם קידש אשה במשכון שהלוה עליו הרי היא מקודשת כמ"ש בא"ע אלא דנלע"ד דמ"מ הוה גוף המשכון של הלוה דהא אי' בפ' הפרה מביא בח"מ סי' ע"ב במשכנו של ישראל אצל גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק במשכון דחייב להחזירו לישראל מטעם שגוף המשכון של ישראל רק להגר היה שיעבוד עליו וכיון שמת פקע שיעבודו א"כ גם כאן חייב הלוה לבערו דהגוף שלו וכ"ת דאין בידו לבערו כיון שזה יש לו עליו חוב לא יתננו לו בלא מעות מ"מ אם אירע איזה ענין שלא ביערוהו והגיע זמן איסורו נראה דחייב הלוה לשלם מה שהלו' לו וההיזק של החמץ על הלוה כיון שהגוף שלו וכן אם מלוה מוכרו לעכו"ם בע"פ שאז החמץ בזול כמ"ש רש"י בפ"ק ד' י"ד במעשה דיוחנן חקוקה הוה ההיזק על הלוה כנלע"ד:
|
ב
| null |
40,945 |
טורי זהב
|
תמג
|
ה
|
אם קנו שום דבר כו'. בטור כתב זה דרך מעשה שקנתה שפחה עכו"ם ירקות בעד חמץ בע"פ אחר ו' שעות והתירם ר"ת לפי שחמץ אינו תופס דמיו כדאמרינן חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד לפי שהן מחליפין וקשה שהרי דין זה של חמצן של ע"ע הוא בחולין דף ד' ופירש"י שם דלעצמן של ע"ע אסור מטעם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כו' גם התו' האריכו שם דאסור מדרבנן וא"כ צ"ל דההיתר של ר"ת היא כיון שעכו"ם קנתה בלי שליחות ישראל אבל בידיעת ישראל ודאי אסור ואפי' בלא ידיעת ישראל אלא שישראל אחר עביד איסור' וקנה ירקות אלו יש לאסור לטעם דרש"י שא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולפ"ז לא ה"ל לכתוב כאן אם קנו דמשמע אפי' ישראל ותו דמשמע אפי' לעצמו של הקונה מותר וכבר נתבאר דלדידיה עכ"פ אסור:
|
ג
| null |
40,946 |
טורי זהב
|
תמד
|
א
|
ומשיירין מזון ב' סעודו'. הב"י הביא דברי הרי"ף ומה דקשה עליו ומה שתי' עליו ולעד"ן דהרי"ף מפ' בפ' א"ע דמ"ש ר"א ב"צ חולין בזמנן לאו כל החולין קאמ' אלא מה שיצטרך לבער מן החולין דהיינו אחר מזון שתי סעודות דהוא משייר בע"ש בריוח גדול דהכי משמע טעמ' דידי' והיינו שיש ג' מחלוקו' דת"ק סבר מבערין הכל מלפני שבת ובודאי צריך לשייר ב' סעודו' אלא דמשער כ"כ בצמצו' באופן שלא יצטרך לשום ביעור בשבת כי ס"ל שיש איסור לעשות ביעור בשבת וחכמי' ס"ל בזמנן דהיינו כיון שעיקר זמן הביעור בי"ד יש לעשות כן אפי' בשבת ובע"ש לא יבער כלל וראב"צ ס"ל דיש עכשיו זמן ביעור אפי' בע"ש אלא דיש חילוק דמידי דל"צ כלל בשבת כגון תרומה שאין זמן אכילתה קבוע' בשבת יבער בע"ש אבל חולין דהיינו במה דצריך לשבת ישייר בריוח באופן שיבא ודאי לידי ביעור בשבת זה יעשה בשבת דאי תימה כל החולין יבער בשבת ק' מ"ש מתרומה וזה מדוקדק מל' הבריית' שאמר ראב"צ פ"א כו' הגיע עת לבער את החמץ דק' למה אמר החמץ בה"א הל"ל הגיע עת ביעור חמץ אלא ודאי דעל החמץ הנשאר קאמר אבל עיקר החמץ נתבער מע"ש ומ"ה שפיר קאמר רי"ף דס"ל לראב"צ כר"א ברתות' דר"א ברתות' אמר בפי' כן דמשיירים ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות דקש' האיך תלוי בזה שיעור האכילה דשיעור האכילה הוא דין השייך בלא שבת ותו ק' דל"ל כלל לו' משיירין מזון כו' דודאי גם חכמים ס"ל כן אלא ע"כ דה"ק ומשיירין מזון ב' סעודות בריוח כדי לאכול עד ד' שעות והיינו אפי' שיעור שאינו מצומצם והמותר יבער בשבת וא"כ דברי הרי"ף הווי' כרמב"ם וכדברי הטור והכל ניחא ברווחא לפע"ד הך ביעור דשבת במה שנשאר צ"ל דהיינו שמבערו מן הבית קודם זמן איסורו אבל לא שאר השבתה מהעולם כדמוכח בסי' תמ"ו ע"ש:
|
א
| null |
40,947 |
טורי זהב
|
תמד
|
ב
|
דסעודה ג' זמנה אחר המנחה כצ"ל:
|
א
| null |
40,948 |
טורי זהב
|
תמד
|
ג
|
קודם שעה י'. דמשם ואילך אסור לאכול פת כמ"ש סי' תפ"א ומצה עשירה פי' שנלושה במי פירות:
|
א
| null |
40,949 |
טורי זהב
|
תמד
|
ד
|
דייסא כו'. כי יצטרך הדחה אחר האכילה בשבת:
|
ג
| null |
40,950 |
טורי זהב
|
תמד
|
ה
|
לר"ם כו'. ממילא לדידן דאין לנו רה"ר שרי ליתן לו אפי' הרבה אלא דצריך שלא יוציאנו חוץ לתחום:
|
ד
| null |
40,951 |
טורי זהב
|
תמד
|
ו
|
וכופה עליו כלי. פי' אם אין לו עכו"ם שיקבל הימנו:
|
ה
| null |
40,952 |
טורי זהב
|
תמד
|
ז
|
צריך לבטל החמץ כו'. תמהתי על אשר לא כתבו שצריך לבטל בליל י"ג ולברך על הבדיקה אע"פ שאינו אור לי"ד ואפשר שזה נכלל במ"ש מבערי' הכל לפני השבת ר"ל כדין ביעור ביום י"ד והשייך קודם לו.
|
ו
| null |
40,953 |
טורי זהב
|
תמד
|
ח
|
סעוד' אירוסין. בגמ' פליגי ר' יהודה ור"י בסעודה שניה של אירוסין דלר"י רשו' ולר"י מצוה ופירש"י סעודה שני' כך הוא דרך החתנים לאחר סעודת אירוסין חוזר ומשגר סבלונות לארוסתו וסועד שם וקי"ל כר' יוסי ורמב"ם לא נקט השני' שהי' נקראת סבלונות אלא סתם אירוסין והיינו תרוייהו דשייכים זה אח"ז בזמן האירוסין והטור נזהר וזכר בפי' הראשונה של אירוסין או של סבלונות פי' השני שאחרי' והב"י הבין דסבלונות היא מלתא אחריתא ואינה נקראת שניה של אירוסין ומ"ה כ' דהטור פוסק כר"י ואישתמיטתיה דברי רש"י:
|
ז
| null |
40,954 |
טורי זהב
|
תמד
|
ט
|
ואם יצא לצורך עצמו. הקשה הרא"ש דהא אין מערבין כלל לדברי הרשות ופי' בשם ירושל' דהיינו שהולך אצל רבו ללמוד כאן שנה ר' המעשה גדול מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי סעודת אירוסין ושחיטת פסחו ומילת בנו ואיני יודע למה לא העתיק זה בש"ע ומשמע פשוט דבהולך שלא לצורך מצוה כלל הוה דינו שוה כמו הולך ללמוד דאין חוזר אלא עד כביצ' ובלבוש רוצ' להחמי' דבדבר רשו' חוזר אפי' בחצי ביצה ואין לו שום ראי' והוא עצמו כ' דאין משמעות המשנ' כך אלא שרוצ' לחלק ג' חלוקים דהיינו בין מצוה ולימוד לענין אפי' כביצה ועוד חילק בפחות מכביצה בין ללמוד ובין רשו' ואינו כן דאין כאן אלא ב' חלוקים דהיינו מצוה ולימוד ותו לא וע"כ כ' ל' לצורך עצמו בהולך אצל רבו:
|
ז
| null |
40,955 |
טורי זהב
|
תמד
|
י
|
הית' לו עיסה. פי' אפי' אחר זמן איסורו די בביטול כיון שבאות' שעה עדיין לא החמיץ הוה דינו כמו קודם זמן איסורו
|
ח
| null |
40,956 |
טורי זהב
|
תמה
|
א
|
או פוררו כו'. רבה ס"ל דחמץ בעי פירור גם בזור' לים ומחלק בין ים המלח דלא בעי פירור פירש"י משום דשם אין הולכין ספינו' משא"כ בשאר נהרות ור"י ס"ל חמץ לא בעי פירור כיון דממאיס והא דתניא בעי פירור ל"ק הא בחיטי והא בנהמא פירש"י חטים שנחמצו לא יזרקם בשק על פני המים אלא יפזר' על פני המים ופסק הרא"ש כרבה ודברי הש"ע כאן הם ל' הרמב"ם ומשמע דס"ל כרב יוסף דמחלק בין חיטי לנהמ' וע"כ כ' ואם היה החמץ קשה וכו' וקשה למה פסק כר"י והא קי"ל כרבה לגבי ר"י לבר מתלת ותו דהטו' לא חילק בחמץ קשה ממיל' ס"ל כרבה וכ' וכ"כ הרמב"ם וזה אינו וב"י האריך להסכים דברי הטור והרמב"ם ולעד"נ דגם הרמב"ם פוסק כרבה וס"ל דהחילוק שבין ים המלח לשאר ימים דלא כפירש"י אלא דהים המלח מים שבו חדים בטבע המלח ומחתך החמץ במהרה משא"כ בשאר מים. ורב יוסף דמחלק בין חיטי לנהמ' היינו ג"כ דלא כרש"י אלא הרמב"ם מפ' דלר"י דבמיאוס תליא מלת' ע"כ אינו מיקל רק בנהמ' דממאיס בלחלוחית המים אבל חטים אינם מאיסי דאפשר להדיחם שפיר וא"כ גם הרמב"ם פוסק כרבה דלרבה החילוק בין ים המלח לשאר מים הוא משום חוזק המים ודבר זה א"א לכוין דלפעמים יש בשאר מים חילוק זה החזק הוא הרפה ע"כ נתן כלל לפי ענין החמץ אם יתחתך מהרה שם במקו' שיזרוק אותם והחילוק דנהמ' וחטי' לא זכר הרמב"ם כלל כיון דאינו אלא לר"י והשתא ניחא דהטור לא זכר חילוק דים המלח ושאר מים דלא פסיק' לן מלת' כמ"ש ע"כ החמיר בכל מים דבעי פירור כנלע"ד הגם שה' המגיד כ' שהרמב"ם פסק כר"י חלקי אמרה נפשי והוא נכון בס"ד:
|
א
| null |
40,957 |
טורי זהב
|
תמה
|
ב
|
והמנהג לשרפו כו'. נרא' טעם לשריפ' זו משום שיש מחלוקת בין ר"י לחכמים אם בעי' שריפה ורבו הפלוגת' בין הפוסקים ע"כ יש לנהוג כמחמירין ולכן נרא' דמי שמקיים מצות שריפ' בחמצו משעה ו' ואח"כ נמצא חתיכות חמץ שא"צ לשרפו אלא יבערו מן העולם שהרי משעה ו' ולמעלה אנו מקילין בחמץ כמו בשאר איסורין הן לענין משהו הן לענין נ"ט לפגם כמ"ש לקמן סי' תמ"ז ולכן כיון דאפי' בפסח עצמו אנן קי"ל כרבנן אלא משום מנהג בעלמ' אנו נוהגין כר"י משא"כ כאן דהוא קודם הליל' והוא כבר קיים מצות שריפה בשעה ו' לכן א"צ לשרפו כנ"ל:
|
א
| null |
40,958 |
טורי זהב
|
תמה
|
ג
|
ואם שרפו קודם שעה ו' כו'. בגמרא ד' י"ב ע"ב אר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י שלא בשעת ביעורו בתחילת ו' וכל ו' דאכתי מדאוריי' שרי אבל בשעת ביעורו בז' כו' ובטור הביא דעת הרא"ש דדעת רש"י בשעה ה' השבתתו בכל דבר כיון שהוא מות' בהנא' והטור הקש' עליו ממה שפירש"י בגמ' דכ"ז ע"ב אהא דאמרו ליה לר"י לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל בתמי' וז"ל אע"ג דאמרי' בפ"ק לר"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מיהו גבי פלוגתייהו קולא הוא במי שרוצה לצאת לשייר' כו' דאמרי' זקוק לבער וכשאין עצים לשרפו יהא יושב ובטל ע"כ והב"י רוצ' לישב קושיתו ע"ש ול"נ דכד מעיינת בפירש"י לא תקשי כלום על הרא"ש משום דק' למה לי' למנקט שייר' טפי ה"ל להקשו' משע' ו' שמי שאין לו עצים יהא יושב ובטל ולא יבערנו אע"כ צ"ל דה"פ שודאי לר"י עיקר הביעור שריפה מ"מ שמי שאין לו עצים עכ"פ צריך לבערו מן העולם כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא וא"כ אין להקשות משעה ו' ממי שאין לו עצים כו' דאע' ג דלא יהיו לו עצים מ"מ חיוב ביעור דעלמ' עליו שלא יעבור בבל יראה ממילא לא יהיה יושב ובטל ולהכי נקט רש"י יוצא בשיירא דבזה ודאי אם לא יהיו לו עצים דיהי' יושב ובטל דמשום חובת הביעור דהיינו השריפה אינו מוטל עליו משום דאין לו עצים והביעור דעלמא משום בל יראה ג"כ אינו מוטל עליו דעדיין לא חלה עליו בל יראה כלל וא"כ יהי' יושב ובטל ולפ"ז לק"מ על הרא"ש דאם יבער בביעור דעלמא בשעה ה' זה לא מיקרי יושב ובטל כיון דמעיקר' כבר ביערו מן העולם ואין לו מה לשרוף ונסתלק קושיות הטור מעליו:
|
ב
| null |
40,959 |
טורי זהב
|
תמה
|
ד
|
וכן הפחמין כו'. ר"ל מן החמץ עצמו ולא מן העצים וכתב בטור אפי' לאחר שכבו לדעת הרמב"ם דס"ל בבעור חמץ דכל דבר הוא בכלל מ"ש כל הנקברין אפרן אסור וא"כ אפי' אין כאן פחמין של חמץ כלל אלא עפר בעלמא אסור להרמב"ם ופחמים דנקט הכא ל"ד:
|
ב
| null |
40,960 |
טורי זהב
|
תמה
|
ה
|
קודם זמן איסורו כו'. לא הבנתי דעת הרב בזה דז"ל הג"מ שמביא ב"י ז"ל ריב"ק היה אוסר להשליך חמץ וראיה מירוש' דאמר לא יאכיל חמץ אפי' לכלבים אחרי' מיהו קודם איסורו יכול להשליכו כ"מ שהעורבים מצוים הואיל ועדיין לא נאס' בהנא' ואם ימצא אחר זמן איסורו אין להניחן שם כדי שיקחוהו העורבים דעיקר ביעור חמץ שריפה עכ"ל ובסי' שאח"ז אכתוב דעת רש"י עכ"ל ב"י והנה מ"ש כאן ואם ימצא חמץ אח"ז איסורו אם נא' שפירושו שאם מצא בבית אחר זמן איסור אין להניח חמץ לרשותו במקום שאכלו העורבים וזה יהיה ביעורו אין לעשו' כן דאין ביעור אלא שריפה וכ"מ בב"י בסי' שאח"ז שכ' בפי' א' לדברי רש"י לדעת הטור דבמוציא מרשותו סגי אחר זמן איסורו ולא כדעת הג"מ שכתבתי בסי' שקוד' לזה משמע דהג"ה זו מיירי ג"כ שמוצי' מרשותו לרשות אחר הפקר א"כ אין לישב מ"ש כאן הש"ע ואם ימצא אח"ז כו' שלא אכלוהו העורבים דמשמע דקאי אשלפניו דהיינו שקודם האיסור השליכו ולא אכלו העורבים והיינו שאחר שמצא החמץ ההוא במקום שהשליך וזה סותר פי' במ"ש בסי' שאח"ז ותו דלפי פי' הש"ע ק' דהא לא מסתבר כלל שאחר שהשליכן בהיתר שיתחייב אח"כ כיון שהמקום הוא הפקר דה"ל כאלו נתנו לעכו"ם קודם האיסור וכי ס"ד שיצטרך לחזור ולקחנו מעכו"ם אחר האיסור וע"כ לו' דכאן בש"ע ה"פ דהפקר דנקט לא הפקר ממש קאמר אלא הוא רשותו ויש שם מקום הפקר לעורבין וע"כ אמר דאפי' מצאו במקום שהניחו קודם האיסור שצריך ליקחנו ולבערו וכ"מ שפיר בלבוש שכ' שאע"פ שהפקירו כשלו חשוב כיון שאינו ברשות אחרים וא"כ סותר ב"י פירושו שכתב בסימן שאח"ז וכמ"ש ותו דפי' זה לא יתכן דא"כ דגם בריש' דהג"ה מיירי בדרך זה שהעורבים יאכלו ברשותו ואפ"ה מותר כיון שהיא קודם האיסור וזה אינו דאם כן סותר תלמוד ערוך דפ"ק גבי עכבר ומוכח דמיירי אפי' קודם האיסור דאין היתר מצד שמא יאכלנו העכבר דאין ספק מוציא מידי ודאי וכאן נימא דמותר להשליך מטעם זה וכבר כ' ב"י בש"ע בסי' תל"ג ובודאי חמץ צריך בדיקה ורמ"א השיג שם מהא דלפנינו ולא הכריע שם דעתו והעיקר נלע"ד דודאי פסק הש"ע דשם אמת דבודאי חמץ צריך בדיק' אפי' קודם זמן איסורו וכאן לא מיירי הג"מ מחמץ שברשותו להקל מחמ' אכילת עכברי' דזה אסור אפי' קוד' איסורו אא"כ עומד עליה' שיאכלוהו קוד' האיסור ובהג"מ מיירי שמשליך למקום הפקר ממש שזה יכול לעשות אפי' סמוך לזמן איסורו שבודאי לא יאכלו קודם האיסור דמה לו בכך כיון שכאן האיסור לא יהיה ברשותו ואין עליו איסור מחמת איסור הנאה אפי' לכלבים אחרים דזה שייך אם נותן לפניהם אחר האיסור דוקא ומ"ה אמר בסיפא דהג"מ ואם ימצא אחר זמן ר"ל שימצא בביתו אחר האיסור אין לפטור עצמו מביעור מחמת שיקחו העורבים במקום הפקר ואפי' בזמן איסור דרבנן דהיינו בשעה הו' ולעיל דאסור בודאי חמץ היינו שהוא ברשותו זה אסור אפי' קודם האיסור דשמא ישאר אחר האיסור ומו"ח ז"ל פירש דברי הג"מ בסי' תל"ג לחלק בין חצר המשותפין להרבה ב"א דקרוי הפקר ובין חצר המיוחד לאחד ואינו מתישב בזה דשותפין חייבים ממש כמו אדם א' לכל מילי:
|
ג
| null |
40,961 |
טורי זהב
|
תמו
|
א
|
יוציאנו ויבערנו כו'. בטור לא כתוב אלא יוציאנו ופי' בו ב"י לחד פי' לפרש"י דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר משמע להטור דה"ה במוציא מרשותו סגי ואני או' חס לנו לפ' כן דברי הטור דהא חמץ גם כשהוא אינו ברשותו כברשותו כדאמרי' בגמ' פ"ק א"ר ישמעאל ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו ואלו הן חמץ בפסח ובור בר"ה וא"כ מה תועלת יש בהוצאה מרשותו אלא חייב לבער מן העולם בין לר"י בין לרבנן אלא דפליגי במה מבערו ופי' דברי הטור הם דל"צ לכתוב שיבערנו שהוא פשוט אלא דקמ"ל לענין שתכף שהוא מוצא החמץ במקום דירתו יוציאנו לחוץ בענין שלא יהא לפניו במקום שהוא אפי' שהייה קטנה עד שישרפנו כדי שלא יבוא לידי מכשול אכילה ע"כ כ' עכ"פ שיוציאנו ממקום שאצלו עד שיבוא לידי ביעור כנ"ל פשוט:
|
א
| null |
40,962 |
טורי זהב
|
תמו
|
ב
|
ואם הוא י"ט כו'. בטור כתוב וכן הדין בחמץ שנשאר בביתו בי"ד שחל בשבת אחר ה' שעות:
|
א
| null |
40,963 |
טורי זהב
|
תמו
|
ג
|
לפי שלא יוכל לטלטלו. בטור כתוב ל"מ אם ביטלו שאין כאן איסור דאורייתא בשהייתו פשיט' שאין יכול לטלטלו אלא אפי' לא ביטלו שיש בו איסור דאורייתא אפ"ה לא יוציאנו בכל דבר כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו שריפה לר"י עכ"ל ולפ"ז לחכמים דהשבתתו בכל דבר היה יכול לטלטלו לבערו להשליכו למים וכ"מ מפ' כ"ש בע"פ שחל בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע זמן לבער החמץ וא"כ ק' להרמב"ם ורא"ש דפסקו בסי' תמ"ה כחכמים למה הצריכו כלי בי"ט לכסות עליו ולא יבערנו תיכף וע"כ נ"ל דלהרמב"ם האיסור משום הטלטול לחוד כיון דלא חזי ליה בהנאה הוי כמוקצה בעלמ' למ"ש רמ"א גם לשורפו במקומו אסור היינו דלא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך י"ט הותרה נמי הבערה שלא לצורך אא"כ יש שם צורך היום קצת משא"כ הכא שאין בו צורך היום כיון שיכול להמתין עד הערב וביום יכסהו בכלי כנ"ל:
|
א
| null |
40,964 |
טורי זהב
|
תמו
|
ד
|
די"ט שני. כ' ב"י בזה אבל שני מדרבנן מותר לטלטלו ולזורקו או לשורפו עכ"ל. ותמי' לי כיון שאפשר בטלטול וזריק' למה נתיר השריפה בי"ט ב' ולמה נזלזל בי"ט ב' ורמב"ם פ"ג כ' אם נשאר חמץ בי"ד שחל בשבת אחר ד' שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי י"ט ראשון (ומבער) נרא' דבא להתיר י"ט שני גם במרדכי כתב שנאמר בשם ר"י דחטה הנמצאת בתרנגולת צריך כפית כלי כדי לשרפה בחה"מ עכ"ל ש"מ דבי"ט ב' אסור לשרפה ונלע"ד דהיינו דבי"ט שני יבערנו ע"י זריקה לים כחכמים דלעיל דהרמב"ם פסק כוותייהו ואפי' לר"י שדינו בשריפה מ"מ כיון דלרש"י הוי אחרו' שעות השבתתו בכל דבר שפיר נסמוך ע"ז להקל בי"ט ב' להתיר איסור טלטול לחוד אבל לא לשרוף שהוא אב מלאכה והמרדכי ס"ל כר"ת:
|
ב
| null |
40,965 |
טורי זהב
|
תמו
|
ה
|
ה"ז דוחפו כו'. אבל לא יטלטלנו אפי בח"ה דלמא אתי למיכל:
|
ג
| null |
40,966 |
טורי זהב
|
תמו
|
ו
|
דאסור לטלטלו כו'. פי' ע"י דחיפה בקנה דהוי כמטלטל מן הצד ושמיה טלטול כמ"ש סי' שי"א ס"א:
|
ג
| null |
40,967 |
טורי זהב
|
תמז
|
א
|
במשהו. הרמב"ם נתן טעם דהוי חמץ דשיל"מ והרא"ש פ' בתרא דע"א נתן טעם דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו במשהו ועמ"ש ס"ב דבי"ט האחרון מותר להשהותו:
|
א
| null |
40,968 |
טורי זהב
|
תמז
|
ב
|
ואין שם דבר המפעפען. זה קאי אמ"ש תחלה חם בחם בלא רוטב והיינו בבשר כחוש שאין בו חלב אבל יש בו חלב אמרי' ביו"ד סי' ק"ה ס"ה דמפעפע בכולו:
|
א
| null |
40,969 |
טורי זהב
|
תמז
|
ג
|
ודוקא במקום כו'. פי' כגון דהתנור קטן ואין מחזיק י"ב עשרונים והוא סתום והחמץ והמצה שניהם מגולים בתוך התנור בזה אנו מתירים בדיעבד בשאר איסורים כמ"ש בי"ד סי' ק"ח אלא דבמצה אסור בזה אבל אם התנור גדול אפי' הוא סתום או שאחד מן התבשילין הוא מכוסה הן של חמץ הן של מצה מותר דבזה אין שייך כלל ריחא וביו"ד שם הכריע רמ"א דבמקום הפסד יש לסמוך על המקילים והוי כמו שאר אסורים והפוסקים כתבו בשם ר"ת דבפת אין שייך בו ריח כלל מ"ה אין אוסר פת חמץ שנאפה עם פת מצה אף דאית ביה הני תלת מילי וכן הביא בש"ע סי' תס"א ס"ה:
|
א
| null |
40,970 |
טורי זהב
|
תמז
|
ד
|
מו' שעות כו'. אע"ג דלוקין עליו בזמן ההוא מ"מ אין כו כרת לא מחמירים ביה כ"ה באיסור משהו וכן בחומרא דנט"ל ובי"ט האחרון ע' סי' תס"ז ס"י:
|
ב
| null |
40,971 |
טורי זהב
|
תמז
|
ה
|
שהוא לח בלח. נ"ל דאם נתערב לח בלח בפחות מס' קודם הפסח דיכול להרבות עליו קודם הפסח עד שיהא ס' כדי שיה' מותר בפסח ואין בזה משו' אין מבטלין איסור לכתחיל' וראיה לזה כתבתי בה' סוכה סי' תרכ"ו ס"א ע"ש והך לח בלח לא אתי לאפוקי קמח בקמח דג"ז הוא מתערב יפה כמ"ש ב"י בשם סמ"ג ועמ"ש סי' תנ"ג ס"ג וכן הכריע בש"ע לקמן סי' תנ"א סעיף כ"ז גבי שפוד דלא אמרי' חוזר וניעור:
|
ד
| null |
40,972 |
טורי זהב
|
תמז
|
ו
|
נשארו לו פירורין. וסינון לא מהני בזה דשמא יש דקין מאוד ויוצאין דרך נקבי המסננת:
|
ד
| null |
40,973 |
טורי זהב
|
תמז
|
ז
|
מותר. הטעם דחשש חימוץ שיש במלח שנמלח הוא בטל בס' קוד' הפסח ואינו חוזר וניעו' וא"כ לא ה"ל לסתו' להתיר כיון שקודם לזה כתב שיש חולקין וס"ל דאמרי' חוזר וניעור נר' דהכריע הש"ע בזה כדברי המקילין דכאן היה תרתי לטיבותא חדא שמא לא היה חמץ במלח כלל ואת"ל היה אימ' נתבטל קודם פסח וכדעת המקילים והיש חולקים שמביא רמ"א הוא הרי"ץ גאות שהביא הטור בשמו שאוסר חלב שחלבו ישראל קודם הפסח אם לא ידוע שנזהר בחימוץ וטעמו דהרי"ץ גיאות דס"ל בפסח חוזר וניעור וכיש חולקין דסעיף ד' ובהדיא הביא ב"י בשם ה' המגיד שהרי"ץ גיאות ס"ל כאותן גאונים דס"ל דחוזר וניעו' וא"כ למה כ' רמ"א המנהג להחמיר מאחר שכ' בסעיף ד' המנהג כסברא ראשונה וצ"ל הסברא להיפך דטעם המנהג להחמיר בזה דהמלח הוא בעין על דברים אלו ואפשר שיש חמץ בעין בין המלח ולכך לא מועיל הדחה בהם:
|
ה
| null |
40,974 |
טורי זהב
|
תמז
|
ח
|
ויש חולקין. בסי' תצ"ז סי"ג מוכח שס"ל להלכה לבעל הש"ע כדיעה ראשונ' ע"ש וכן בסי' תנ"א סכ"ז גבי שפוד:
|
ה
| null |
40,975 |
טורי זהב
|
תמז
|
ט
|
ג"פ קודם הפסח. היינו בכלי שאינו של חמץ לכתחלה ודיעבד מועיל אפי' בכלי חמץ דצונן אינו מפליט ולא זכר רמ"א רק בשר ונראה דה"ה דגים יש להתיר ע"י הדחה כבשר רק שלא ראיתי לנהוג היתר בדגים ע"י הדחה. ויש לתת טעם לזה ממ"ש בסמ"ג מיהו נהגו העולם שלא לאכול גבינה ישינה ולא דגים מלוחים ושמא היינו משום דרגילות לאכלן בלא הדחה אבל בשר מלוח בעי הדחה עכ"ל נראה דה"ק כיון שרגילין לאכול דגים בלא הדחה יש לחוש שיאכלם בלא הדחה משא"כ בבשר: ומ"מ פעם א' הית' דוחק למצוא בשר והתרתי להדיח דגים בפסח דנ"ל דלא אסרו בדגים אלא שמזמן קרוב נמלחו משא"כ בדגים מלוחים בחבי' שא"א בלא הדחה זה עדיף מבשר אבל גבינה פשיטא דלא מהני הדחה והוי ככרכשתא וכתב מו"ח ז"ל בסי' תנ"א דאם ניתן הבשר אחר שהכשירו בכלי שנשתמשו בו חמץ תוך מע"ל דאסור הבשר לפסח דהוי כבוש כמבושל ואני כתבתי בי"ד סי' ק"ה דאין לאסור מחמת כבוש כמבושל בכלי של איסור דה"ל נט"ל אחר שיעור מע"ל שהוא שיעור כבישה ונט"ל מותר קוד' הפסח ונ"ל בשר יבש שהיה תלוי בחדר שמנהלים שם קמח ה"ל חמץ בעין ולא מהני הדחה:
|
ה
| null |
40,976 |
טורי זהב
|
תמז
|
י
|
אבל בשומן מהותך. הקשה ב"י הא קי"ל סתם כלים אינן ב"י והאריך בזה ונלע"ד דבזה לא אמרי' כן דכבר כתבתי בי"ד סי' קכ"ב בשם ד"מ בשם הג"ם ש"ד דבישראל יש תקנה בשאלה ואם אינו יודע נקנסיה ונ"ל דאין שייך קנס אלא באותו ישראל דהקדיר' שלו דה"ל לידע ולא ידע אבל באחר לא עכ"ל ד"מ ונ"ל דנהי דאין סברא זו מוסכמת להלכה כמ"ש הש"ע בס"ח מ"מ נ"ל דלענין פסח כ"ע ס"ל כן דכל אדם רגיל ליזהר בכל ענין הצורך לפסח שמכין עצמו להשמר מחימוץ ע"כ זה שהתיך השומן בכל דבר המבשל ה"ל להזהיר שתהא המחבת ודאי אינו ב"י ע"כ קנסי' לי' לאסור תבשילו לאכלו בפסח כנ"ל נכון בזה: ונ"ל דבמרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף זה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינו ב"י ע"כ יש להחמיר בו אפי' בי"ט האחרון:
|
ה
| null |
40,977 |
טורי זהב
|
תמז
|
יא
|
אבל ביום טוב האחרון. כיון דסתם כלים אינן ב"י אלא שהחמירו דרך קנס ע"כ הקילו בי"ט האחרון וכן בשאר איסורי דרבנן כגון משהו ונט"ל כמש"ל סי' זה בי"ט האחרון אם לא בדרך שזכרתי בס"ב:
|
ה
| null |
40,978 |
טורי זהב
|
תמז
|
יב
|
תוך ב' חדשים. בת"ה ובפסקים סי' קמ"ט כ' דין זה בשם סמ"ג בתוך ל' יום וכן נראה עיקר דשיעור ל' מצינו בשאר דברים ג"כ לענין פסח וכן העתיק רמ"א עצמו בסי' תמ"ב ס"ג לענין דיבוק ניירות וחד טעמא אית להו עם הך דהכא:
|
ה
| null |
40,979 |
טורי זהב
|
תמז
|
יג
|
בוסר שדכין כו'. כ' סמ"ק דהוי צונן ואין לו כח להפליט ואפי' אי פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישי' ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם הבשר כדפירש ר"ב עכ"ל ונראה פירושו דאמרי' ביו"ד סי' צ"ו דבדבר חריף ויש דוחקא דסכין יש איסור כמ"ש שם בס"א ע"כ אמר כאן אפי' אי פליט דהיינו ע"י דוחק' דמדוכה ויש כאן דבר חריף דהבוסר יש בו קיוהא מ"מ א"צ לבטלו אלא הפליטה לחוד ואין הבוסר כולו נעשה איסור ויליף לה מבצלי' שחתכן בסכין חולבת ונתנום עם בשר דאין כל הבצל נעשה איסור אלא משערי' נגד הבלוע בהם משא"כ בחתך בסכין ש"ג דאז כל הבצל נעשה נבילה ה"נ כיון שנעשה קודם הפסח והיה אז היתר ע"כ אח"כ בשעת פסח מותר כיון שכבר נתבטל הפליט' המועטת מ"ה אם נעש' בפסח ודאי אסור אם חתכו בסכין. חמץ אפי' אם הוא נקי מטעם דוחקא דסכינא והוא דבר חריף וכמ"ש בי"ד לענין צנון סי' צ"ו דיש אוסר אפי' בצונן וע"כ צ"ע למה כ' רמ"א דסת' סכין אינו נקי דלפי הנראה אפי' בודאי נקי יש לאסור אם חתכו תוך הפסח בסכין חמץ:
|
ז
| null |
40,980 |
טורי זהב
|
תמז
|
יד
|
זתים שנזהרו כו'. הטור כ' זתים שכבשן בשאר ימות השנה לדעת בעה"ת שאוסר צנון ובצל בסכין ש"ג שמדמה אותם לקורט כו' דבכולו סכין משערינן וא"כ חזרו הזתים כולם חמץ כו' ק"ל אמאי לא משערי' ס' נגד הסכין דודאי יש בכל הזתים ס' נגדו כדאי' בי"ד סי' צ"ו לענין בצלי' ס"ב דהא גם כאן כי בלעו הזתי' מן הסכין היה עדיין היתר ול"ד לסכין ש"ג דסי' צ"ו וכן בסוף דבריו כ' הטור ונ"ל דאפילו לדעת בעה"ת אם נזהרו בהם בחתיכת סכין כו' משמע דבלא נזהר בסכין אין היתר בביטול כגד הסכין ונר' דהך חתך זתים ע"כ מיירי קודם שנכבשו דאז הם חריפי' דהא כ' הטור שע"י מים של כביש' בטל חורפייהו ומ"ה מדמה הטור אותם לבצלים ובא"ו הארוך כלל ל"ח דין ט"ו כתב וז"ל ועוד דאפי' לגבי איסור חמץ אינו אוסר בא"ח זתים שנחתכו בסכין של חמץ אלא שנחתכו לאחר שנכבשו אבל נחתכו קודם שנכבשו מתיר שם לאכלן בפסח לא נמצא כן בטור שלנו ואדרבה להיפך כמ"ש ואולי הוא מבי' ס' אורחת חיים ולא אורח חיים ומש"ה ניחא כאן דלא מהני ס' לבטל בין הכל ס' נגד הסכין כיון שנוטל כל א' בפ"ע קודם כבישת' ואין בכל א' ס' בפ"ע נגד הסכין היא עומדת במה שקיבלה ואין הצירף מועיל דאין כאן מידי שיצרף אותם ויוליך טעם מן הא' להשני משא"כ שם בבצלים שרוטב הבישול מוליך מזה לזה אבל כאן בכבוש כל א' בפ"ע נכבש מכח הנחתו במים ע"כ אין צירוף מועיל ול"ד לבוסר שנזכר בסעי' הקודם לזה דמהני הכל לבטל הפליטה של המדוכ' כמ"ש בסמוך דהתם נידוכו הכל ונתערבו היטב כמו שקבלו ביחד כן ע"כ הצירוף מועיל לבטל הפליטה כנ"ל נכון בזה והא דכ' כאן להתיר אף ע"פ שלא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה הוא מטעם שכ' הטור דבטל חורפייהו בשע' כבישה כיון שבשע' הכבישה נותנין בהם מים ולא שייך תו למימר מחלי' להו אלא שיש ליזהר בתקיעת הסכין והיינו מטעם שזכרנו: בטור כתוב וכן נראה וכו' ולכאורה קשה היאך מייתי ראיה ממה שחתכו בפסח גופי' למ"ש קודם לזה בזתים של כל השנה וי"ל דלא מייתי ראי' אלא לזה שזתים דינם שוה מחמת קיוהא שלהם לקורט של חלתי' הנזכ' בגמ' דהא בצל ג"כ דומה לקורט של חלתי' ואוסר הרא"ש אם חתך בסת' סכין אע"ג דהוי נט"ל ולהרא"ש מתיר נט"ל כמ"ש הטור בשמו אלא ודאי דאסור משום דהוי דבר חריף:
|
ח
| null |
40,981 |
טורי זהב
|
תמז
|
טו
|
אפי' באלף לא בטיל. וכ' ב"י ונרא' טעמו משום שיל"מ או משום דסבר דיבש ביבש בטל חד בתרי באיסור שתלוי בנ"ט אבל במקו' שהחמירו בו ביותר מנ"ט אין הפרש בין יבש לבלול וכמ"ש המרדכי בפ' כ"ש עכ"ל ולפ"ז אם נתערב קודם פסח חד בתרי ביבש דאז שיעורו בנ"ט דינו כשאר איסורי':
|
ט
| null |
40,982 |
טורי זהב
|
תמז
|
טז
|
וי"א דחמץ שוה כו'. ממילא אם החמץ הוא חתיכה הראוי להתכבד או שאר דברים שאין מתבטלים בשאר איסורים פשיט' שגם בפסח כן אלא שברש"י שמביא ב"י מחלק אליב' דר"ע בין הככר שלם לפרוסת ככר וכ' ב"י דלא קי"ל כר"ע ע"כ לא מחלקי' בזה דטעמא דר"ע דככר הוא חשוב מצד עצמו ואנן ס"ל דבראוי להתכבד תליא מלתא:
|
ט
| null |
40,983 |
טורי זהב
|
תמז
|
יז
|
קודם פסח. ביאור דברי הטור בזה הוא בסי' תמ"ב. ונלמד מזה דתערובת שהוא בענין שאין בואיסו' דאוריי' אע"פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ"מ יכול לעשות אותו תערובות אפי' במזיד להשהוהו עד אחר הפסח:
|
יא
| null |
40,984 |
טורי זהב
|
תמז
|
יח
|
ובפחו' מס' סגי כו'. פי' לח בלח דבעי' ס' מ"מ כאן בעבר עליו הפסח דאין באיסור אלא משום קנס דעבר על בל ירא' וכאן כיון שהשליך הנאה לים המלח תו ליכא קנס וע"כ שרי אפי' באכילה וכדעת ב"י ולא כהג"מ שאין מתיר אלא בהנאה בזה וביבש ביבש נראה דלא מבעיא חד בתרי פשיט' דמותר אפי' לדיע' הראשונה דסעי' ט' דמחמיר תוך הפסח כאן לאחר הפסח שרי אפי' בלא השלכ' הנאה לים המלח דהא כאן לא עבר על בל יראה כיון דמן התור' חד בתרי בטיל ואפי' מדרבנן האיסור אינו אלא מצד חומרא דמשהו ולא שייך למיקנסי' אלא אפי' חד בחד מותר עכ"פ ע"י פדיון ודינו כמו לח בלח בפחות מס' ובהג"מ בדין זה כ' שם אם נתערבו חיטי חמץ בחיטי כשר ולא נודע עד לאחר פסח כו' כמ"ש ב"י אין ללמוד מזה דאם נודע קודם פסח דלא די אחר הפסח בפדיון דזה אינו דטעם ר"ש דקנס לאחר הפסח אין בו חילוק אם עבר במזיד או בשוגג דבתרווייהו קניס וכי היכי דבנתערב אחר הפסח בשוגג בס' שרי אפי' שהיה במזיד בפסח כמ"ש רש"י והרא"ש והטור בהדיא בסי' זה ה"נ מהני הפדיון אפי' שהי' במזיד ותו דמה תלוי בידיעתו דהא עכ"פ התערובות הוא שוגג אלא פשוט דהך לא נודע הוא לאו דוקא ולא זכרו שם אלא לאורחא דמילתא דודאי לאו ברשע עסקי' שיודע מזה ולא ביערו בשעת איסורו ולעיל בסי' זה ס"ג כתבתי דאפי' לכתחלה יכול להרבות על התערובו' קודם הפסח כיון דעדיין היתר הוא וראי' מסוכה וא"כ כאן ביבש ביבש אם הוא חד בתרי יש להרבות עליו חיטים כשרים ולטוחנן ויהיה דינו כמו לח בלח כדלעיל ס"ג ויכול לאוכלו אפי' בפסח ואם בא להשהותו אחר הפסח א"צ לזה ומותר אפי' בלא פדיון לים המלח כ"ז נ"ל נכון ואף שכ' מו"ח ז"ל איזה פרטים בזה שלא כמ"ש מ"מ אחר העיון הדברים ברורים בס"ד:
|
יא
| null |
40,985 |
טורי זהב
|
תמז
|
יט
|
שמא יפול כו'. ואם נפל קרטין לתוך המאכל אסור המאכל כמש"ל בחמץ נוקשה כגון טריא"ק וכיוצא בו בסי' תמ"ב אבל מותר להשהות ולאחר הפסח כנ"ל: בטור הביא לעיל סי' זה וכ"כ בעל העיטור דוקא חמץ דאיתי' בעיניה אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי לענין דבש ושמן ש"ג בפסח כו' בטל הוא וכמה ימים נהג בו אדוננו איסור והמחמי' תע"ב עכ"ל וקשה דהיאך בטל והלא צריך ס' לבטלו ואין מה שתוך הכלי ס' נגד כל הכלי כמ"ש זה בב"י ונר' דהעיטור לטעמי' דגם בי"ד סי' צ"ג ס"ל דיש ס' נגד פליטה דכלי כמ"ש שם ב"י אליביה ואע"ג דהטור לא ס"ל סברא זו מ"מ הביא דבריו משום ד"א שזכר בעיטור כגון בשר שלא נזהר במליחתו ותו אפשר דס"ל כמ"ש המרדכי פ' כ"ש בשם א"ז להתיר בחבית של שכר להדיחו במי' ומנגבו ולתת בו יין ודבש לפסח משום דטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ולא אמרינן בכולו משערין כיון דהתירא בלע ורמ"א פסק כן בסימן תנ"א:
|
יב
| null |
40,986 |
טורי זהב
|
תמח
|
א
|
מותר אפי' באכילה. לאפוקי מבעל העיטור שכת' הטור משמו שאסור באכילה והקשה מו"ח ז"ל מההיא דחנות בסי' שאח"ז והיא ברייתא בפ' כ"ש דאמרי' בפי' בשל עכו"ם מותר באכילה והשאיר בצ"ע ונ"ל דבעל העיטור פוסק כרבא בפ' כ"ש דף כ"ח דלר"ש הוי הטעם משום קנס ממילא לר"י הוי אסור באכילה וא"כ ההיא ברייתא דחנות אתיא כר"ש לדעת בעל העיטור:
|
א
| null |
40,987 |
טורי זהב
|
תמח
|
ב
|
בי"ט אחרון. וכ"ש בפסח גופי' אלא דקמ"ל דאפי' בי"ט האחרון צריך לענין זה:
|
ב
| null |
40,988 |
טורי זהב
|
תמח
|
ג
|
וטוב שיאמר כו'. דמצד הדין אפי' בלא אמירה שרי דאמרי' דהתירא ניחא לי' דלקני רשות ולא איסורא:
|
ב
| null |
40,989 |
טורי זהב
|
תמח
|
ד
|
לעכו"ם שמחוץ לבית. ב"כ ב"י דמשמע מדברי ת"ה דלא מהני נתינת חמץ לעכו"ם (אא"כ הוא עכו"ם) שמחוץ לבית ואין הכוונ' שהעכו"ם יהי' איש נכרי ואין דר בבית ישראל אבל על החמץ אם הוא בבית ישראל אין קפידא דבר זה ודאי אין לו טעם וריח דגרע טפי מה שהחמץ בביתו ותו דבת"ה לא כ' שמחוץ לבית אלא מחוץ לבי' משמע דעל החמץ אמר שיהי' חוץ לבית ובעכו"ם לא איכפת לן אפי' אם הוא בבי' משר' שלו שהרי בסמוך מתיר אפי' מכי' אותו ורגיל בו ויודע כו' כ"ז כתבתי לדע' ב"י בשם ת"ה אבל עיקרא דמלתא לא נלע"ד דהא אית' בהדיא פ"ק ד"ז הבאתיו בסי' תע"ה דייחד לו קרן זוית לחמצו של עכו"ם אינו זקוק לבער דעכו"ם כי מעייל לדנפשיה קא מעייל משום שנא' לא ימצא בבתיכם יצא זה שאינו מצוי בידך ופירש"י שהרי אותו זוית מסורה לעכו"ם וש"מ דאפי' בבית מהני בייחד לו קרן זוית אלא ודאי דגם ת"ה לא בא למעט יחד לו קרן זוית דזה קרוי נמי חוץ לבית ישראל כנלע"ד פשוט: ופשוט הוא שהחמץ יהיה מונח במקום שהעכו"ם יכול לכנוס שם מעצמו כדמשמע לישנא דגמ' דעכו"ם עייל לדנפשיה וכ"ש שלא יסגירנו במסגרת וישראל יחזיק המפתח בידו או יניח חותמו עליו וגם צריך שימכו' לו בפי' אותו החדר עם החמץ שבו דאל"כ הרי הוא בבתיכם וכל שאינו עושה בדרך שזכרנו ה"ז עובר בב"י ובב"י וחמצו לאחר הפסח אסור בהנאה: ודבר פשוט הוא שאין למכור החמץ למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא: ומעשה היה בא' מחזיק אורנד"א בכפר שמכר יין שרף שלו להפקיד שלו שהי' מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היין שרף וקרוב היה שלא יציית ישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו"ם אחר ויקח ממנו יי"ש אחר ואז מותר לישראל זה כמו דאי' פ"ק דחולין חמץ של עוברי עבירה מותר אחר הפסח מפני שהן מחליפים פי' וחמץ אינו תופס דמיו וה"ה נמי אם ימכרנו הפקיד להעכו"ם מותרים המעות לישראל מטעם זה כנלע"ד:
|
ג
| null |
40,990 |
טורי זהב
|
תמח
|
ה
|
שמא אצטרך כו'. ויכול ג"כ לומ' אתן לך ריוח אח"כ דהא מ"מ מכירה גמורה היא:
|
ד
| null |
40,991 |
טורי זהב
|
תמח
|
ו
|
ולא יתן לו על תנאי. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר הפסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם אמר ליה על תנאי שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה אפי' בכל השנה ונראה שכל אדם יאמר כן להעכו"ם בפי' ויועיל בזה ששום אדם לא יכול לקנות מהעכו"ם אותו חמץ כי ע"מ כן לא מכר לו ונמצא חוזר המקח להעכו"ם ויוכל ישראל בעל החמץ לחזור ולקנותו אלא דלפ"ז יש איסור לבעל החמץ לתבוע את ישראל הקונה מהעכו"ם ולומר תן לי החמץ באותו המקח כי בזה יגלה דעתו שבטלה המכירה ממילא חוזר החמץ לבעליו הראשונים וה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו פסח אלא שהוא יכוף אותו שקנה שלא כדין כי הוא לא מכר להעכו"ם אלא בתנאי שישאר להעכו"ם וממילא יחזור וימכרנו לו ויאמר לו זכות זה יש לי בחמץ זה ששום אדם לא יוכל לקנותו מהעכו"ם אם ירצה רק אני ואפי' אם לא התנ' בפי' כן עם העכו"ם שלא יוכל למוכרו לאחר מ"מ אנן סהדי שאדעתא דהכי יצא חמץ מרשותו ואין בזה איסור ודבר זה דומה למי שמוכר לחבירו חמץ קודם פסח ומתנה עמו שאחר פסח חייב זה הלוקח שיהיה לו בעת ההיא איזה חמץ למוכרו דוקא לזה הישראל דאין בזה איסור כלל ה"נ כן הוא כנלע"ד בזה דאם קנה ישראל אחר מן זה העכו"ם החמץ הזה חייב לחזור ולמוכרו לבעליו וא"ל דטעם אחר יש בדבר שחייב ליתן לבעל החמץ דלא מכר לעכו"ם רק כדי להפקיע איסור חמץ ולא להפקיענו מרשותו דז"א דא"כ ה"ל חמץ של ישראל ותו דא"כ מה פריך בפ"ק דף ו' למימרא דשכירות קניא כו' אמאי לא משני דשאני הכא דלא יחד לו בית רק להפקיע האיסור אלא ודאי הא לאו מילתא וכבר כתבתי בסי' רמ"ו בסופו דגם לענין שבת כשמפקיר בהמתו אין נלמד משם היתר ובס' מ"ב כתב כאן טעם שחייב להחזיר הקונה מעכו"ם לבעל החמץ מצד שהוא קודם לקנותו מדין מערופי"א:
|
ד
| null |
40,992 |
טורי זהב
|
תמח
|
ז
|
אף על פי שביטלו. דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטל:
|
ה
| null |
40,993 |
טורי זהב
|
תמט
|
א
|
כך היא גירסת רש"י. דבחנות ומלאי תלינן ופי' הך מלאי היינו פת ויין הנמכר בחנות ולפ"ז ניחא בחנו' של עכו"ם דא"ל הא עכ"פ גם הפועלים מכניסים שם פת וה"ל ספיקא די"ל כיון דק"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן משום קנסא בזה אין שייך קנס אלא בחנות של ישראל דאזלי' לחומרא צריך טעם למה ונר' דהחמץ של החנות הוא ודאי קבוע ומונח שם ושל הפועלים הוא דרך עראי שי"ל שמה שמכניסין שם הם אוכלין הכל הלכך אזלי' בתר החנות ור"ח דגורס בהיפוך ואזיל בתר הפועלים ודאי קשה למה תלינן טפי בפועלים מבחנות כיון דגם בחנות החמץ קבוע טפי ואם לר"ח מיירי שאין בחנות פת רק שאר סחורות א"כ אין חילוק בין רש"י לר"ח ואפשר שחילוק זה יש ביניה' דלר"ח מיירי שאין שם רק סחורות לא פת ואלו הי' שם פת בחנות היינו אומרי' דהוי ספיקא ובכל גווני אזלי' לקולא דאין כאן קנס:
|
א
| null |
40,994 |
טורי זהב
|
תנ
|
א
|
יאמר לו קודם פסח. כ"כ הטור בשם אבי עזרי וכתב ב"י דבהג"מ ובמרדכי בדין ישראל שקנה חוק הכומרים יקח לאחר פסח מה שחסר בפסח משמע שא"צ להתנות כן תחלה וטעם לפי שאין כאן איסור אלא קנס דעבר על בל ירא' וכאן לא שייך למיקנסי' ופסק כן להחמיר ונ"ל דיש חילוק בזמן התנאי ביניה' דבדין זה שמגיע לו ריבית בכל שבוע הוי כל שבוע חוב בפ"ע דהא אי בעי מצי מסלק לי' כל שבוע נמצא כשמתנ' ישראל תחלת השבוע ה"ל כמתנה מעיקרא אא"כ זקף עליו הריבית בפעם א' ולא יסלק לו עד זמן שביניהם לא מועיל התנאי קודם הפסח ודבר זה יש ללמוד ממ"ש סי' רמ"ה לענין שותפות עם העכו"ם לענין שבת דבעי' התנה ה"נ כן הוא דכיון שכבר זכה ישראל בככר של שבוע של פסח מה מועיל התנאי לסלק עצמו ממנו וה"ל כמוכר קודם פסח חמצו שהיה לו בפסח משא"כ אם התנה תחלה לא זכה בו הישראל כלל באותו הככר ומ"ה בההוא שקונה חוק הכומרי' בפעם א' מה שמגיע לו על זמן קצוב צריך להתנות בשעת הקנין מטעם שזכרנו ולא אחר כך קודם פסח ואם לא יתנה תחלה תקנתו לבטל המקח אחר כך ולהתנות אז כמ"ש לענין שבת שם. ובתנור של שותפות עם העכו"ם שכתב אח"ז בסמוך דמועיל התנאי קודם הפסח התם נמי כיון שחצי התנור של ישראל יכול לומר לעכו"ם כל זמן שירצה איני רוצה להשתתף עמך בפסח אלא ע"מ שתתן לי דמים בעד חלק שלי וזה מהני שפיר כנלע"ד:
|
ב
| null |
40,995 |
טורי זהב
|
תנ
|
ב
|
א"ל קודם הפסח כו'. נעלם ממני הבנת דברי הרב בזה טול אתה של פסח כו' דס"ס נהנה הוא מחמץ של פסח במאי דשקיל בעד שבוע שאחר הפסח כל השכר אפי' חלק העכו"ם מחמת שהעכו"ם שקיל חלק שלו בשבוע של פסח בשלמא גבי שבת בסי' רמ"ה מועיל התנאי בזה תחלה דהיינו בשעת עשיית השותפות דאז לא הוי לישראל מעולם חלק בזה השבת כדפירש"י התם הביאו ב"י מה שאין כן כאן דהיינו דהתנו קודם פסח וכבר יש לעכו"ם חלק בכל שבוע ולישראל חלק בכל שבוע נמצא שיש דמים לחמצו של ישראל בפסח ואע"ג שכתבו בסמוך שמועיל אפי' קודם הפסח היינו לענין שיתן לו דמים שיוכל הישראל לומ' לא אתן חלקי לעשו' בו מלאכ' בפסח אם לא שאקבל מעות לא חמץ ואז אף אם יתן לו חמץ אח"כ הוה חליפי מעותיו אבל כאן אין שייך כן דהא מתנה שיהא נוטל עכ"פ חמץ אחר הפסח בעד חלקו בפסח במה שכבר זכה בו בתחלת השותפו' מה מועיל התנאי בזה ובטור בשם רש"י כ' שאלה מה לו' לעכו"ם טול אתה של פסח ואני אטול אח"כ והשיב שיתנה קודם הפסח ויטול דמים מאותו שבוע ונראה דהך ויטול הדמים אין פירושו שאסור לו לקבל חמץ אח"כ רק דמים אלא ה"ק שיתנה קודם הפסח שיטול דמים ועמ"ש בסעיף שקודם לזה ואח"כ יכול ליקח אפי' חמץ אבל בנדון שכתב הש"ע הוא תמוה לי ששינ' מדברי רש"י ומדברי הג"מ שמביא ב"י בדבר שאין מותר לפי הנראה ובהג"מ שמביא ב"י כתוב אבל לענין פסח מותר להתנות קודם הפסח ונוטל הימנו דמים של אותו השבוע ול"ד לישראל כו' אבל הכא כיון שנוטל את הדמים מתחלה מותר עכ"ל וכ' ב"י אבל המרדכי לא הזכיר שצריך ליטול דמים אותו שבוע קודם פסח כו' ובאמת נראה דגם הג"מ לא נתכוין ליקח המעות תחלה דוקא דהא לא זכרו תחילה שנטילת המעות יהיה קודם פסח וכן כתו' בתשו' רש"י ותו' דאף חמץ יכול ליקח אחר הפסח כמ"ש בסעיף שקודם לזה והוא דברי אבי עזרי בטור אלא נ"ל דמ"ש מתחיל' פי' לכתחלה וקאי אדבתרי' דאמר מותר כלומר שכיון שנוטל דמים אפי' לכתחלה מותר דבר זה ולא כמ"ש בסעיף שאח"ז דדוקא קיבל כבר מותר כנלע"ד:
|
ג
| null |
40,996 |
טורי זהב
|
תנ
|
ג
|
אפי' מעות אסור כו'. בטור כתיב אחר תשו' רס"י דהוא ס"ג וז"ל הרשב"א כתב מעשה בא לידי בישראל שהיה לו תנור ואפו בו עכו"ם חמץ בפסח ובא האופה גזבר של ישראל והביא לו ככרות לאחר הפסח משבח התנור ואסרתי לו לקבלם לא מבעי' חמץ שאסור שזכה בו ישראל בשבח תנורו וה"ל חמצו של ישראל אלא אפי' מעות אסור לקבל בשכרו דה"ל משתכר באיסורי הנאה כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה אפי' חמצו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בפסח עכ"ל. ולפי הנראה לכאורה דל' הטור שכתב והרשב"א כתב משמע דיש פלוגתא בינו לרש"י היינו דהרשב"א אוסר ליטול הדמים שהתיר רש"י וזה אינו דרש"י התיר משום התנה קודם פסח ולרשב"א לא שייך תנאי ממילא הככרות שנאפו בפסח היו ממש של ישראל ע"כ אסור לכתחלה ליטול אפי' המעות בעדם אלא ע"כ דעיקר הפלוגתא ע"ד שכ' הב"י בשם ריב"ש דאיכא למ"ד לא ישכיר בהמתו לעכו"ם להביא עלי' חמץ דסבר חמצו של עכו"ם אסור בהנאה ואיכא למ"ד משכיר לעכו"ם וחמצו ש"ג מותר בהנאה מ"ה כיון דרש"י התיר ליטול דמים אע"ג דהדמים יבואו מחמת חמצו דעכו"ם א"כ ס"ל כמ"ד חמצו ש"ג מותר בהנאה אבל הרשב"א כתב בהדיא כמ"ד אפילו בשל עכו"ם אסור וא"כ יש תימה רבתי על הש"ע שהביא בסעיף שקודם לזה דברי רש"י וכאן מביא דברי רשב"א דלרשב"א אין תקנה לתנור של ישראל אפי' בשותפו' עם העכו"ם אא"כ התנו בשעת קניית התנור שבשבוע של פסח יהיה של עכו"ם וכההיא דסי' רמ"ה וא"ל על מ"ש הרשב"א דהישראל זכה בככרות שהביא לו הגזבר אחר פסח ואסור ולמה לא נימא גם כאן דהתירא ניחא ליה דלקני ולא דאיסורא כמ"ש סי' תמ"ח לענין עכו"ם שמביא חמץ בי"ט דיכול הישראל אח"כ לו' כן ושרי דשאני התם דאין לנו הוכחה דניחא לי' שיקנה לו ביו"ט אמרי'. ודאי לא ניחא ליה באיסוריה משא"כ כאן דהחמץ באלו מחמת מעשה היום שאפה בתנורו היום שהוא נותן התנור לאפות בו היום ודאי ניחא ליה וזה פשוט לפע"ד ועמ"ש בסי' זה בסופו:
|
ד
| null |
40,997 |
טורי זהב
|
תנ
|
ד
|
יש מי שמתיר. הוא דעת הטו' שמביא ראייה לזה מדתנן שכרו לו לעשות מלאכה אחרת אע"פ שא"ל העבר לי יי"נ ממקום למקום מותר וי"ל דשאני התם דאינו מוכח מלתא כלל שירצה ממנו העברת יי"נ דיש הרבה מלאכות אחרות משא"כ בתנור דודאי לא יעשה בו העכו"ם רק חמץ ה"ל כאלו השכירו בפי' לחמץ ותו ק"ל טובא דהא כ' בסי' רט"ו ס"ג. אבל לא מהני אם מתנה עם העכו"ם שתנוח הבהמה בשבת שאין העכו"ם נאמן על כך וכ"ש כאן שוודאי יאפה בו חמץ וצ"ע:
|
ה
| null |
40,998 |
טורי זהב
|
תנ
|
ה
|
בית לדור. אבל במפר' לשום בתוכו חמץ אסור בפסח או ע"פ אבל טפי לא כ"כ ב"י:
|
ה
| null |
40,999 |
טורי זהב
|
תנ
|
ו
|
אסור להשכיר כו'. הטעם בטור דרוצה בקיומו של חמץ שלא יבקע הכלי ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחל' ול"ד להא דתניא בתוספתא משכיר אדם חמורו לעכו"ם לחמץ דשם החמור אינו אסור אבל הכא הכלי עצמו אסור נראה שזהו לדעת רשב"א דבסמוך אבל לדעת רש"י שזכרנו דבתנור של שותפות מותר להשכירו כשיטול דמים היה לנו להתיר גם בזה אלא דמשמע דמסקנת הטור כרשב"א: אחרי הכללים שנאמרו בסי' זה ראוי לעיין במה שנוהגים במדינו' רוסי"א וואלי"ן ביהודים ששוכרי' אורנד"יס מהשרר' שלוקחים מדות מאלצי"ן מכל מי שטוחן מאל"ץ והמאל"ץ הוא חמץ גמור וענוש כרת מה לעשות בשבוע של פסח: ומו"ח ז"ל כ' בזה שיעשה דרך מכירה או נתינ' לעכו"ם כמ"ש סי' תמ"א ולעד"נ דיש תיוהא בזה חדא דמכירה לא שייכא בדבר שלא בא לעולם כדאית' פ"ק דב"מ מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום ותו דלא התירו המכירה אלא בשעה שמותר באכילה דכך לי המכיר' כמו האכילה. כמ"ש במשנ' כל שעה שמותר לאכול מותר למכור והיינו בחמץ שיש לו בשעת המכיר' וא"כ בחמץ שיבוא לו בשעה שאסור לאכול אין לך ראיה שיהיה מותר למכור דהא המכיר' לא חלה אלא עד שיהא החמץ ואז אסור באכילה תו קשה וכי פסח א' יש לנו בשנה והלא יש יותר מחמשים פסחים בשנה דהיינו כל השבתות כמאמ' הלל הזקן ר"פ אלו דברים לענין שחיטת הפסח בשבת והלא יש לנו יותר ממאתים פסחים שדוחין שבת אף אנו נאמ' כן בדבר זה דהיאך יש היתר ליקח בשבת שכר שבת דהיינו מה שהרחיים טוחנות בשבת נוטל מדה עבור זה והלא שכר שבת פשיטא דאסור כמבוא' בכמה דוכתי וא"כ לא שבקת היתר לכל מחזיקים אורנד"י ולא שמענו שמיחו בהם חכמים מעולם. ונלע"ד היתר כעין שזכרנו בי"ד סי' קי"ז לענין גידול חזירי' של אורנדיש ה"נ כן דהכל שייך להשר אלא שהישראל לוקח ממנו וזה דומה למ"ש בקונה חק הכומרי' שזכרנו תחילת סי' זה דלאותן דיעות שס"ל מותר אף בלא התנה ה"נ מותר ליטול חוק המגיע לשררה אע"ג דלא מתנה עם שום אדם ולמאי דקי"ל שם דבעי' התנ' נרא' דמוד' כאן דמות' דהתם גבי כומרי' דבר ידוע וקצוב להם שנותנים להם כל שבוע ככר א' ונמצא בשעה שקנה מהם חוק כל השנ' היי כאלו קנה מהם נ' ככרות ושל פסח ביניהם וכן ברבית של כל שבוע שזכרנו לעיל ע"כ צריך התנה אבל ברחיי' אין קצבה כמה יטחנו ומעיקרא כי זבין נכנס לספק אם יטחנו שאז יקח ממילא בכל פעם שטוחני' ומגיע מדה מהטוחן הוא קנין חדש וכאלו קונה אותו בעת ההיא מהשררה דהקנין שהיה מתחלה לא חל אא"כ בא המקח לעולם כיון שלא היה ברור בשעת הקנין וע"כ קרוי שפיר חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח כשיקחנו ישראל אחר הפסח וכן אחר כל שבת שכן היתה הכוונה תחילה ולא שייך כאן קנס דקניס ר"ש משום שעבר על בל יראה דלא היה שייך לישראל בימי הפסח ובימי השבתות וא"ל דבפסח עצמו זכה הישראל בחמץ אחר שבא לעולם זה אינו דיוכל הישראל לומר לא ניחא לי דליקני לי בההיא שעתא כדלעיל סי' תמ"ח ואע"ג דכתבנו בסעי' ד' בההיא דרשב"א לענין שבח התנור דל"ד לההיא דסי' תמ"ח שאני התם דהתנור הוא שלו ונותן מרצון לאפו' בו ביום הזה ודאי ניחא ליה בכך משא"כ ברחיים שהיא שייכה לכל העיר ואין ביד המחזיק אורנד"א למחות שלא יטחון העכו"ם באותו היום ע"כ שפיר יכול לו' לא ניחא ליה דליקני בשעת האיסור כיון שאפשר לו שיבוא אחר הפסח דודאי יש עתים שהרחיים פנוי' מלטחון בהם המלצי"ן וכל מי שיש לו לטחון יטחון גם אחר הפסח כל זה הוא שייך ברחיי' של השר והישראל שוכר ממנו אבל ישראל שיש לו רחיים שלו לחלוטין ודאי לא מצא ידיו ורגליו ליתן לטחון בהם בשבתות ופסח ודמי' לההי' דרשב"א שזכרנו כיון שהוא יכול למחות ולעשות כרצונו ואין לו תקנה אלא ימכרם לעכו"ם על כל השנה או חצי שנה ויהיה שבת ופסח בהבלעה ביניהם משא"כ ברחיים של השר אע"ג דהישראל נתן לו כבר המעות מ"מ המכירה לא חלה עד שיבוא כיון שהיה ספק בשעת המכירה מה שיבוא אח"כ כנלע"ד בזה ללמוד היתר גמור אלא הרוצה להחמיר יתנה בפסח שכל מי שרוצה לטחון מלצי"ן יתן לו מדה משאר תבואה שאין בו חמץ ואז אם יתן לו מאלצי"ן אחר הפסח הוי חליפי שאר תבואה ושרי כדלעיל:
|
ז
| null |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.