Unnamed: 0
int64
0
42.6k
bookname
stringclasses
9 values
siman
stringlengths
1
4
sek
stringlengths
1
1.63k
text
stringlengths
2
18.1k
seif
stringlengths
1
3
topic
stringlengths
10
32
41,100
טורי זהב
תסו
א
ויש מחמירין. היינו הרוקח שכת' וז"ל פרה אית לה ריר ע"כ צריך לבער מה שישאיר פן יחמיץ עכ"ל משמע אע"ג שאין הריר בפנינו חיישינן ליה:
ב
null
41,101
טורי זהב
תסו
ב
מותר. דזיעה היא ודמיא לזיעת האדם שאינ' מחמצת וזה דעת הרא"ש והיש אוסרין הוא הרוקח דמדמה זיעת החומה לרוק שמחמיץ ובסעיף ה' מביא רמ"א שזיעת האדם אינו מחמיץ:
ג
null
41,102
טורי זהב
תסו
ג
יאחז בידו כו'. משמע דשאר הקמח מותר אפי' בפסח וכת' מו"ח ז"ל שצריך לרקד אח"כ כמ"ש אחר זה:
ד
null
41,103
טורי זהב
תסו
ד
לא מהני ריקוד. משמע אבל תיקון הראשון דהיינו שיאחז בידו המקום המלוחלח הוא מהני אפי' ביבש כיון שנוטל כל המקום שיש בו ספק מה לנו חשש עוד ובמרדכי פ' כ"ש כ' מעשה בא לפני הרר"י מווינ"א על שק של קמח שנפל לטיט בפסח צוה להריק השק ואמר שיש לנהל הקמח כדי שישאר הלחלוחית למעלה וזה יזרק והשאר מותר בכך כו' ודוקא כ"ז שהוא מלוחלח אבל אם עמד השק עד שנתיבש הלחלוחית לא מהני ניהול דמפרך ונכנס עם השאר ולא ישאיר למעלה כלום וצריך ליקח קמח אחר לצורך הפסח וזה ינהלנו אם ימצא כמו עיסה יזרוק והשאר ישמרנו עד לאחר הפסח ודוקא אם נתייבש קודם הפסח אז יכול לשמרו עד אחר הפסח כו' אבל בפסח יזרקו הכל עכ"ל. הנה לא זכר כאן כלל תיקון דלאחוז במקום הלח והיינו משום דלא אפשר כיון שכל השק או חלק גדול ממנו נפל לטיט ואין תקנ' אלא בריקוד בזה אמר דלא מהני בנתייבש שמא יתפרך וירד עם הקמח בניקבי הנפה אבל בתיקון שיאחז במקום הלח ויקח השאר למה לא יועיל אף לנתייבש דהא אח"כ מותר אף בלא ריקוד הגם שכ' מו"ח ז"ל בשם רש"ל גם על תיקון זה דיאחז מקום הלח שמ"מ צריך לנהל כל הקמה הנשאר וכן המנהג עכ"ל נראה שאין זה אלא חומרא בעלמא וראיה ממ"ש בטור אם נפל מעט מים או שלג על התבואה יגרוף העליוני' ויקח התחתוני' והנה בתבואה אין שייך ריקוד אלא ודאי דריקוד דנקט רש"ל אינו אלא חומרא כיון דאפשר למעבד הכי עבדי' אבל לא לאסור בלא ריקוד אח"כ וכ"ש בנתייבש ומרקד דמהני אחר שנטל כל מה שהי' בו ולא אמרי' דאסור דלמא נפל מן היבשות למט' דרך הנפה ועמ"ש סי' תנ"ג ס"ג מביטול קמח בקמח: ואם אכלו עכברים בקמח יקח ג"כ המקום ההוא וסביבו היטב והנשאר ינהלנו ויאכלנו בפסח דלא גרע ממים שנפלו על קמח במקום א' ובזה אין נראה להחמיר אפי' אם נעשה בפסח דהא דין מים שנפלו על קמח הוא מיירי אפי' בפסח כנלע"ד מעיקר ההלכות. הגם שמו"ח ז"ל הפריז על המדה בסי' תנ"ג שלא כמ"ש: עוד כ' הטור בשם הר"א מגרמייז"א שק שיש בו קמח וישבו בו תרנגולים ונתלחלח מצואתם אינו מחמיץ מיהו ירקד הקמח ויזרק הבצק לחוץ והשאר מותר עכ"ל: וברוקח נוסף ע"ז אמרי' במנחות דף ס"ט שעורים שנמצאו בגלל בהמה כו' אי למנחות הקריבהו לפחתך ואינו אוסר משום חמץ עכ"ל ונ"ל פשוט דמה"ט אמר כאן דירקד ויזרוק לחוץ כו' דכיון דמצה היא למצוה ואפי' שאר המצות הם לצורך י"ט אין ראוי לנהוג בזיון בהם. ונ"מ בזה דאם אירע שלא רקדו הקמח אין כאן איסור כלל:
ד
null
41,104
טורי זהב
תסו
ה
ואם הוא מסופק כו'. כ' ב"י בשם הר"ן שהרא"ש כ' באינו עושה טיף טיף שאסור היינו אפי' במה שאין אנו רואין שהוא שרוי במים לפי שכך דרכו של קמח שהוא שואב הליחות ודינו כשרוי במים כו' ואם עושה טיף טיף אז מותרים האחרים שאינו שרוי' אלא שהר"ן מסיק ע"ז שאינו מחוור. נראה דבתרתי חולק עליו דבעוש' טיף טיף מותר אפי' השרוי במים כמ"ש כאן הרא"ש והטור תאפה מיד ואם אינו עושה טיף טיף אין אסור אלא אותו המקום ותו לא דלא חשש לסברא זו דשואב הלחות:
ו
null
41,105
טורי זהב
תסז
א
או שנפל עליהם מים. בטור כ' ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר בהם עכ"ל דאילו ניכר אין חשש דהא הקונה יראה החימוץ:
א
null
41,106
טורי זהב
תסז
ב
ומודיעו כדי שיאכלנו כו'. בגמ' שלנו אי' אלא א' רבא ניזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דנכלינהו קמא פיסחא וסעיף זה הוא ל' הרמב"ם ול"ג לישראל אלא לעכו"ם ימכור מעט מעט אבל לישראל ימכור אפילו הרבה כיון שמודיעו הדבר כ"כ ה' המגיד אבל הרא"ש וטור גרסי לישראל וכ' העיטור אפי' אם לא הודיעו לישראל מותר כל שיכול לאוכל' קודם פסח ורמב"ם כ' שצריך להודיעו וכ' הטו' ומסתברא כבעל העיטו' מדלא שרי אלא דבר מועט שאם מודיעו אפי' טובא נמי וכ' ע"ז רש"ל ותימא וכי נאלמה שפתינו לו' לו לישראל שהוא של חמץ למה לנו לסמוך אהיתר שיכלה קודם פסח שלא לצורך מאחר שנוכל להודיעו ע"כ נראה דאיירי בהודיעו ואפ"ה לא ימכור יותר שמא ישכח ויבוא לידי מכשול עכ"ל ותמוהי' לי דברי הרב מאוד דהא הרמב"ם ס"ל דצריך להודיעו ומותר לדידיה באמת אפי' הרבה כמ"ש כאן בהדיא וקושי' הטור היא לפי גירסתו דגרס לישראל ע"כ הקשה אפי' טובא נמי אבל למ"ש ה' המגיד דל"ג רמב"ם לישראל לק"מ קושית הטור דאה"כ דגם הרב' מותר לישראל אלא דרבא קמ"ל דאפי' לעכו"ם שאין שייך שם הודעה מ"מ מוכר לו קבא קבא ונראה דראוי לחוש לגי' של הטור שהיא גי' רוב הספרים דהיינו לישראל ואין שרי אלא בהודעה ואפ"ה לא ימכור אלא מעט מטעם שכשימכור הרבה ויסמוך על ההודע' יש לחוש שמא ישכח להודיע לא' מן הקונים ויבוא מכשול משא"כ במוכר מעט לעכו"ם יש כאן ס"ס דשמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנו שמא יאכלנו קודם פסח כנ"ל להלכה למעשה:
א
null
41,107
טורי זהב
תסז
ג
דכיון דמינח נייחי. הטור כ' זה בשם הר"א דאע"ג דגבי לתיתה אינם אסורים אא"כ נתבקעו שאני התם דעסיק ביה הלכך אינם באים לידי חימוץ עד שיתבקעו אבל הכא כיון דנייחו אתי לידי חימוץ והר"ן בשם הרא"ה כת' דכאן דא"צ נתבקעו דמיירי בחטים שהם בקיעים בתולדתן ודוק' גבי שעורים בעינן ביקוע והרא"ם חילק בין דליפ' מועטת למרוב' כמבואר בב"י וכיון שזכר כאן דעת הר"ר אפרים משמע דקי"ל אין חילוק בין חטים לשעורים ולא בין דליפ' מועטת למרוב':
ב
null
41,108
טורי זהב
תסז
ד
מכח ס"ס. צ"ע דעת רמ"א בזה דדברי' אלו כתבן האגור הביאו ב"י על החטי' שעברו עליהם מים דרך הגג דנסמוך על ההיתר שכת' ראבי"ה והביאו המרדכי הארוך בשם ראבי"ה לאכול מקצת' קודם הפסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי מכח ס"ס שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו (פירוש לא נתחמצו) אבל החיטים התחתונים שהם אצל קרקע העלי' קרוב לודאי שהמים ירדו עד עובי אצבע או חצי אצבע ואותם תזרוק והשאר מותר להשהותן אבל לא לאכול מהם בפסח דאע"ג דלענין בל ירא' יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקילין עכ"ל הא דכתב לאכול מקצתן כו' נרא' שיש ט"ס בדבריו דהיתר זה דלאכול מקצתן הביא מו"ח ז"ל בשם ראבי"ה במרדכי הארוך דשרי אפי' בפסח לענין שנוכל לומר דהוי ס"ס ספק שמא אכלו כבר מן האסורים ואת"ל לא אכלו י"ל שיאכלו עתה מן ההית' וכמו דאי' בטבעת של ע"א שנתערב' ונפל א' מהם לים הגדול דהותרו כולם ליהנות ביחד דודאי איכא התיר' ואפי' לא אכלו מנייהו מצי למישקל מנייה ולשדיי' לים או יאכל מהם קודם פסח ואינך משתרי ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' כיון שהוא קודם פסח ואין לך מצה שלא יהא יותר מהאיסור תרתי תרתי ובס"ס אזלי' לקול' אפי' באיסור דאורייתא עכ"ד ובאגור שזכרנו עירב שני טעמים של היתר דהיינו לאכול מקצתן שזהו אפי' ודאי חמץ ביניהם והוא זכר ס"ס מכח שמא לא נתחמץ ונ"ל שיש איזה דילוג בדבריו: ועכ"פ כיון דעיקר ההיתר כאן מכח ס"ס אמאי אסור באכיל' בפסח דאפי' באיסו' דאוריי' מותר בס"ס כ"ש במשהו דרבנן ותו דרמ"א עצמו שכ' כאן דלא מועיל ס"ס נאכיל' הוא כת' בסי' תנ"ג ס"ג באם יש ביניהם דגן שצמח דאם יש ס' במה שלא צמח שמותר אם טוחנן והיינו אפי' לאכלו בפסח הרי דלא אמרי' חוזר וניעור ואמאי פסק כאן לאיסור מטעם דחוזר וניעור וע"כ לומר דכאן מיירי שאין ס' נגד האיסור ועיקר הרבותא קמ"ל דאין מותר אפי' בס"ס קשה קושי' ראשונה למה באמת לא יועיל כאן ס"ס ותו דראבי"ה התיר באמת משום ס"ס אפי' לאכיל' כמ"ש בשמו וגם בסעיף שאח"ז מוכח כן וצ"ע ולענין דינא משמע אפי' לדברי הכל דהא דאסו' לאכיל' היינו משום דאין הפסד בשהייתן משמע דאם יש הפסד כגון שאין לו אחר דמותר אפי' באכילה:
ב
null
41,109
טורי זהב
תסז
ה
אין חוששין לסתם כו'. ז"ד הרשב"א בתשו' שהביא ב"י וז"ל ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן ערימה ואת"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ כל שלא בא במים לכך ה"ל ס"ס ולקולא עכ"ל גם מזה יש סתיר' לפסק רמ"א שבסמוך דהא כאן מותר אפילו באכילה:
ד
null
41,110
טורי זהב
תסז
ו
יש מחמירין. הוא המרדכי דחיישינן שמא עירב בו קמח או סולת. וכת' ב"י שאין בזה איסור דהא מי פירות הוא ואין מחמיץ אלא בסולת ואפשר דחיישי' דהוא חמץ גמור כיון שלותתין החטים תחלה: וכתב הרא"ש בתשו' כלל כ"ד דלא ראה נוהג איסור בדבש דעירוב קמח לא שכיח וגם נתבטל קודם הפסח ואם באנו לחוש משום תערובות נאסור אותו כל השנה די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש ומותר דבתר השת' אזלי' עכ"ל ומ"מ מסיק רמ"א דאין לאכלו בפסח רק מה שמביאין מן הכוור' אעפ"י שבמרדכי אוסר גם זה משום אחלופי בדבש אחר וחומרא יתירא הוא: וראיתי במקומו' רבים שאוכלין אותו וגם בק"ק קראק ואין בזה מנהג לאסו' כ"מ דברי רמ"א כאן שכ' שלא לאכול דבש רק אותו שמביאים מן הכוורת שעושי' ממנו משק' כו' היינו אפילו לאכיל' בעין מותר דהא עושין ממנו משקה לכתחלה אבל א"ל דוקא משקה מותר שנעש' קודה פסח דהא לא זכר קודם פסח ותו דהא התחיל באכיל' אלמא דזה אפי' באכיל' שרי רק שזכר המשק' לראיי' שנוהגים בו היתר: ועפ"ז נ"ל היתר גמור לבשל בחול המועד משקה שקורין מע"ד מדבש שניכר שבא מהכוורת לפי ראות עיני האנשים כל שהוא ראוי לשתייה בי"ט אף שמו"ח ז"ל כת' לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובות וכת' שכן נהגו מכ"מ נ"נ דהמיקל לכבוד י"ט במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח נח הפסיד ואין שייך בזה מנהג לאיסור כי אין זה רגיל לומר בזה שום מנהג כי כל אחד מכין לו קודם פסח אבל אם א' בא לבשל במועד דאין לו משקה ההוא זולתו אין למחות בידו ושבח כבוד י"ט בידו כנלע"ד וע"פ דברי תשו' הרא"ש שזכרנו בשם הר"ר יונה נרא' ללמד זכות על מ"ש בש"ע בי"ד ססי' קי"ד דהרשב"א היה נזהר מהכרכום מפני שמערבים בו בשר יבש ולפי דברי הר"ר יונה יש היתר כיון שהכרכום נימוח במאכל ובטל האיסור והוה ממש כמו דבש דהכא בכל השנה:
ח
null
41,111
טורי זהב
תסז
ז
ותאנים יבשים. דיש חשש שמפזרים עליהם קמח ואפי' אותן הגדילים בגינתו אסור משום הרוא' משום שאר תאנים ואיסור ענבים הוא שמונחים אצל תאנים:
ח
null
41,112
טורי זהב
תסז
ח
וצוקר קנדיל. אין זה מה שאנו קורין צוקר קנדיל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלי' צוקר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפי' להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ אלא היינו צוקר קנדי"א שכ' במהרי"ל שאכלו הלומדים בי"ט האחרון ונתן להם הה"ר נתן צוקר שהביא מקאנדי"א שהיה ברור להם שאין בו חמץ. וקשה למה לא גזרו משום שאר צוקר כמו בתאנים ונראה דאותו צוקר הוא מין בפ"ע וצורתו ניכרת ואין גוזרין בו ונראה דהיינו מה שאנו קורין אותו קנ"ר או הו"ט צוק"ר שהוא בודאי אין בו חמץ ולא נעשה בו שום בישול אלא כתולדתו מביאי' אותו זהו שאוכלין אותו בי"ט האחרון כנ"ל:
ח
null
41,113
טורי זהב
תסז
ט
כרכום שקורין זפרין. ואפי' אותו שקורין ל"נד זפרי"ן שהוא בודאי בלי תערובות אסור משום הרואה שלא ידע להפריש כן מצאתי בקובץ ישן:
ח
null
41,114
טורי זהב
תסז
י
אפילו לא נתבקעו. משמע עכ"פ נתרככה בעי' וכ"כ מו"ח ז"ל גבי חטה שנמצא בעיסה:
ט
null
41,115
טורי זהב
תסז
יא
ביום ח' של פסח וכו'. נראה דכ"ש לענין נט"ל דאנו מחמירים בפסח כמ"ש בסי' תמ"ו מותר להשהותו ביום טוב האחרון דקיל הוא מתערובות דמשהו:
י
null
41,116
טורי זהב
תסז
יב
וכן נוהגין תוך הפסח. חילוק דתוך הפסח הוא בב"י שהקשה על מ"ש הטור בשם הרא"ש בנמצא חטה בקועה בעיסה או במצה אפי' דמותר כו' ולא חיישינן שמא הית' במים לפי שישראל רגילים לשמור המיה כו' משמע שאם היתה במים נאסרו' המצות ואח"כ כ' מעשה שנמצא חטה בקועה בכלי של מים שהמים מותרים ותי' דכאן מיירי תוך הפסח וההיא מעשה מיירי בע"פ וכבר הקשו ע"ז דודאי המעש' ג"כ מיירי בפסח כמשמעות הטור ותמהתי דלק"מ דהא הטור כ' אח"כ וכן התיר אבי עזרי חטים שנפלו לבור וכ' שאין מחמיצו' כו' ונ"ל שאין הנדון דומה לראיה דההיא דוקא בעיסה אבל חטה ודאי מחמיצות במים צוננים כארבא דטבעה בחישתא אלא דנראה להתיר מה"ט כיון שהמים צוננים אין החטה נ"ט בהם ואפי' חמץ גמור שנפל לבור מותר מה"ט עכ"ל הרי החטה נאסרת בצונן ואין אוסרת א"כ לק"מ על הרא"ש דאם היתה חטה במים ודאי היתה נאסרת ואין לך היתר במצה אלא משום דאין נאסרת המצ' בצונץ בזה נראה דהרא"ש ס"ל דהיינו דוקא במונחות בצונן אבל בלישה שהעיסה מתחממת ע"י המלאכה קצת והוא ממעך החט' ביד או בכלי ודאי יש לחוש שסחט ממנ' טעם משהו ואוסרת וכ"ש באפוי' וא"כ אין מוכרח לחלק בין קודם פסח לתוך פסח. ובמהרי"ל כתוב נמצא חטה בערב פסק במצה התיר סמ"ק בנטילת מקום ואם נמצא חט' בפסח במצה קודם האפיי' הורה מהרי"ל לשרפ' במדורה בפ"ע ואם נטלו ממנ' החט' ואפו אות' צריך לשרוף אותה ושאר המצות הנאפות עמה התירן. וחטה שנמצאת בעיסה כל העיס' אסורה כן הורה מהר"ש והסכים לזה מהרש"ל בתשו' סי' ע"ט מטעם דע"י הלישה מחמצת ויהיב טעמא משהו וכ"ה דברי רמ"א כאן וכ"פ מו"ח ז"ל אם נתרככה החטה: ומ"ש רמ"א כאן דאמרינן כאן נמצאת כאן היתה הקשה בלבוש דאם נפלה החטה לשם ממילא לא היתה במים ואינה נאסרת כלל לק"מ דכוונת רמ"א בזה שחיישינן שמא נפלה חטה ככק חמוצ' ממקום אחר לתוך מצה זו וכאן נמצא וכאן היה ובלבוש פירש שיש איסור מן החטה דוקא למצה אפויה אבל בעיסה הוא מתיר מטעם שאינו מחמיץ וכ' שאין המנהג כדברי רמ"א לאסור בעיסה או במצה שאינו אפויה: והנה בטור מדמ' כאן עיסה למצה אפויה ומשמע שאילו היתה במים הוי איסור ובלי ספק שלא ראה בעל הלבוש דברי הספרים שזכרנו שאוסרים אפי' בעיסה ובן עיקר כמ"ש דמ"א כאן:
יא
null
41,117
טורי זהב
תסז
יג
אם מלגו תרנגולת כו'. סתם מליגה היא בכלי שני וכ"כ בהדיא בס' רוקח סי' רי"א:
יב
null
41,118
טורי זהב
תסז
יד
אסורה התרנגולת. דשמא היתה החטה במים קודם הרתיחה והחמיצה ובלעה מן המים כ"כ בטור בשם רמב"ן וקשה אמאי לא נימא כאן נמצא וכאן היה ואחר שנמלגה התרנגולת באה לשם ונראה דיליף איסור מטומאה דאמרינן בפ' בכל מערבין דף ל"ה נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר מצאו מת חכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן ומטעם זה כתוב ברוקח חטה שנמצאת במצה אפויה ואין ידוע אם נתחמצה בעודה עיסה או לא נתחמצה מעולם דאסור' ההיא מצה לבדה אבל שאר מצו' מוקמי' להוא אחזקתייהו ומותר מ"ה כאן נמי אמרינן המים למפרע כשעת מציאתן השתא וא"ל נוקי גם כאן התרנגולת על חזקתה דכיון שהיו המים באלו ודאי מחמצין וכתרנגולת היתה ודאי שם הורע חזקתה משא"כ בשאר מצות דלעיל דאע"ג שאומרים שלמפרע הוי כהשתא היינו באותה מצה אבל אין זה הכרח לשאר המצו' כנלע"ד. וא"ל דהוי ס"ס דשמא נתעכל' החטה בתרנגולת וכמ"ש רמ"א אח"כ י"ל דכאן מיירי בחטה שלימה וגם א"ל שמא לא נתחמצ' כיון דמי שהוא בקי יוכל להבחין לא מקרי זה ספק כדאי' בי"ד סי' פ"ד:
יב
null
41,119
טורי זהב
תסז
טו
חטה בקוע'. משמע אבל אם אינה בקוע' אין איסור דהוי ס"ס ספק לא נתחמץ ואת"ל נתחמץ שמא אח"כ נפלה כ"ש כאן דחזי' דלא בקוע' אלא שאנו מחמירין מספק אלא דרמ"א כתב בסמוך ס"ט דאנן אסרינן במשהו אפי' לא נתבקעו ונרא' דכאן דהיכא דהו' ס"ס שרינן ליה למכור לעכו"ם התרנגולת ולא מחמרי' אלא בתר ספיקא כההיא דסעיף ט':
יב
null
41,120
טורי זהב
תסז
טז
אם הוא תוך הפסח. זה כ' ע"פ תירוצו על הקושיא דברי הטור אהדדי בסעיף י"א. אבל לפי מ"ש דלק"מ בלאו הכי מותר בזה אף בפסח דצונן אינו נותן טעם כלל:
יב
null
41,121
טורי זהב
תסז
יז
מכח ספק ספיקא. מו"ח ז"ל הקשה דאין זה ספק ספיקא דדעת שוטי' אינה דיע' ואפשר שמי שהוא בקי יודע לשער שלא נתעכלה. ולא ידענא קושיא דדבר זה א"א להוודע דהוא כעצמי' בבטן המליאה וכל כה"ג ודאי ספיקא הוא כמ"ש בי"ד סי' פ"א וי"ל הא בסי' זה ס"א גבי דגן בעליי' כתב רמ"א דאין להתיר לאכיל' משום ס"ס וא"ל הכא יש עוד חד לטיבות' דאין כאן אלא משהו אבל גבי דגן יש ספק בכל הדגן זה אינו דהא לעיל נמי אמר בקצת מקומות משמע דרובו היתר וכן יש דין ההוא ממש בתשובת הרשב"א שמביא ב"י בשנה שרבו הגשמים והוא מ"ש בש"ע ס"ד ושמה נתבאר דהרוב הוא היתר ותו דבכ"מ שמהני ס"ס מהני אפי' באיסור דאוריי' וע"כ נראה דלא החמיר שם לאכיל' אלא כיון שיש אפשרות בלי הפסד הוי לענין אכיל' כדבר שיש לו מתירין וכמ"ש הכל בו בדין זה שהעתקתי בס"ב שמסיים שם כיון שאין הפסד בשהייתו כו' משא"כ במאכל שצריך לפסח שבקיהו אדינא כנלע"ד: כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכ' אחת חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשל בו וסתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שמביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ"ל וב"י מביא דברים אלו ואין להם פי' ונרא' שיש כאן ט"ס וצ"ל כשלקחו מים מהבאר והכוונ' היא ששאבו מים תחל' מהבאר לבשל ואח"כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממילא בישל במים חמוצי' בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרי' אבל התבשיל מותר כי העכו"ם השואב לדלי נתן החמץ בשע' ההיא אבל אות' חמץ לא הי' בבאר כלל ותימה על הב"י שהעתיק ולא הרגיש בזה ואיך שיהי' קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אוסר כדלעיל ואפשר דס"ל כרשב"א שמביא ב"י דחולק על הרא"ש וס"ל גם בצונן אוסר ואנן ס"ל כהרא"ש וטור דאין אוסר בצונן ונרא' דאם שרה החמץ במים צונני' מע"ל דאסו' לכ"ע דכבוש הוי כמבושל וכ"כ מו"ח בשם רש"ל: כתב הטור וז"ל בס' הרוקח חטה שנמצאת בקדירה נאסר' הכף שהגיסו בה הקדירה שמוה בקדיר' אחרת כולן אסורות וכ' ב"י ע"ז פשוט הוא ומ"ה לא העת ק' בש"ע ואני או' דדא צריכ' לפני ולפנים לעיין בה דלכאור' הך פיסקא לאו הלכתא היא דהא כת' הטי"ד סי' צ"ג בשם ר"ת דמידי דנאסר במשהו אינו נ"נ ואין משהו ממנו אוסר במשהו אח"כ דהיינו מפליטתו וכמ"ש שם מ"ש הטור אפי' נאסר במינו במשהו לר"י דתרי משהו לא אמרי' וא"כ הכא שהכף שנאסר מהקדירה שיש בה חט' הוא נאסר מחמת משהו ולמה יאסור אח"כ קדיר' אחרת במשהו וכ"כ בהדי' בלבוש סי' צ"ב וז"ל בחמץ ויי"נ שנאסר במשהו לא נ"נ ואם חזרה ונפלה לקדירה אחרת בטיל' ברוב אם אינו מכיר' ואם מכיר' משליכ' והשאר מותר עכ"ל ושם כתבנו דהך אם אין מכירים דבטל אינו מכוון ולא אמרו בזה אלא במכירה ומשליכ' ולא תאסר פליטתו במשהו כיון שהיא עצמ' נאסרה במשהו וא"כ הך דהכא ודאי קשיא טובא ונלע"ד לתרץ על נכון דכאן בכף חיישי' שמא נגע הכף בהחט' עצמה בקדירה ונאסרת ממנה ולא מן התבשיל שבקדירה. וכה"ג מצינו בי"ד סי' צ"ה בקערות שלבשר שהודחו ביור' חולבת להיש אוסרין שם מפני שהקערות נוגעות במחבת ומקבלות טעם ממנ' ולא אזלי' בתר המים שבמחבת ה"נ כן הוא שמקבל הכף מן החטה עצמה וא"ל בזה כ"נ כאן הי' דדרך הכף לנגוע בכל מה שבקדיר' כשמגיסין בו ונאסר בנ"ט לא במשהו כי הי' צריך ס' בבלוע שבכף נגד החט' ואפשר שאין שם בלוע כ"כ אע"ג דאנן משערי' בכולו כף בכל דוכתי היינו לחומרא לענין לשער נגדו דלא ידעי' כמה נפיק מיני' אבל לקולא לא דשמא אין שם בלוע כ"כ שיהא ס' בו נגד החט' ע"כ שפיר אוס' (אבל אם תחב) כף אחר לאות' קדירה שנאסרת מחמת תחיבת כף הראשון בה אין אותו כף נאסר כ"כ שיאסר קדרה אחרת שיתחבו אותו בה כיון שהוא אינו נאסר אלא במשהו מחמת התבשיל לא יאסר אחרים במשהו וכן אם הסירו החט' מהקדרה שנפלה בה ובא א' ותחב בה כף אינה אוסרת אח"כ בתחיבה לקדירה אחרת במשהו אלא אם יש בה ס' נגד הכף ומותרת כנלע"ד ברור ויתד הוא שלא תמוט בס"ד:
יב
null
41,122
טורי זהב
תסז
יח
לבור בתוך הפסח. בטור כתוב סתם אלא שב"י פי' דמיירי בתוך הפסח דאי קודם הפסח הרי נתבטל קודם הפסח ואין חוזר וניעור וא"כ ס"ל לש"ע כדיעה הראשונה שבסי' תמ"ז ס"ד וכ' מו"ח ז"ל דמ"מ לכתחלה אסור אפי' בקודם לפסח מאחר שאפשר לשאוב מים מבור אחר ולעד"נ דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קודם לפסח דהמים המחומצים נשארו למעלה אף כי נתערבו קצת למעל' מ"מ הם קוו וקיימו וכאלו הם בעין ודמיא לההיא רי"ד סי' צ"ב בלא ניער וכיסה דאין מתבלבל בכלו אלא אם כבר שאבו משם כמה פעמים קודם ה"ל כניער הקדירה ומתבטל קודם פסח אבל תוך הפסח אין חילוק כנלע"ד. וכ' במרדכי פ' כ"ש ג"כ האי דינא דהגעילו יורה וכ' אח"כ אבל החטים שנפלו לבור המים כו' דאינו מחמיץ בעוד שהחטה צוננת עכ"ל: פעם א' הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה א' אמרתי דאין אוסרת בצונן אע"ג שהיא נתחמצה כמ"ש הטור וז"ל כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהם טעם ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מזה הטעם עכ"ל. ואע"ג שכת' בש"ע סי"ב ויש מי שאוסר תוך הפסח הא כבר הוכחנו שלא מצינו חילוק זה אלא הב"י כ"כ דרך תי' לתרץ מ"ש הרא"ש ולא חיישינן שמא היתה במים כו' וכבר זכרנו דלק"מ וא"כ לא מצינו מי שחולק בזה לדבר זה ואדרבה מן המרדכי שזכרנו בסמוך מוכח דבפסח עצמו היו החטים בבאר ואפ"ה כ' דאינו נ"ט בצונן וגם אין לחוש כאן שמא היתה החטה בשע' שהי' הדבש רותח דא"כ היה כבר בטל לפני פסח מה שנפלט ממנו ואין חוזר וניעור אע"ג דהחטה עדיין בתוכה מ"מ צונן הוא בעת ההיא ואין נ"ט כנ"ל:
יג
null
41,123
טורי זהב
תסז
יט
קולף את כולם. בתשו' מ"ב סי' ס"ט חולק ע"ז דל"צ קליפה להשאר דאי משום חשש שמא נגעו בחטה עצמה לא מחזקי' איסור' אלא כאן נמצ' כאן היה והאריך קצת בזה. ותימ' עליו שלא עיין בש"ע ביו"ד סי' ק"ה ס"ט שכ' שם ואם אינו ידוע אם נגע החלב בכלן כולן כו' עוד הקש' דכאן א"צ קליפה כלל כיון שהחט' אינו מפעפע כלל כמו דבר כחוש והאריך בזה דאנן לא מחמרינן בחמץ בפסח לומר עליו שהוא מפעפע. ובודאי אמת כן הוא כאשר זכרנו בסי' תס"א ס"ד לענין דבוק במצה אלא דשאני התם דאין כאן שום דבר המפעפע לגמרי משא"כ כשיש בשר שהוא מפעפע חיישי' שמא הלך ומפטם להחטה ותחזור לפעפע בבשר כמ"ש בי"ד סי' צ"ח ס"ה ואפי' חתיכת האיסור כחושה וההיתר שמינ' כו' ה"נ נימא כאן במצה עם הבשר אלא דכבר שדיתי נרגא בהאי פיסקא בי"ד שם. וזכרתי דברי רש"ל דבמליחה עכ"פ לא אמרי' סברא זאת ומ"מ בעי קליפה אפי' להשאר מחשש נגיעה כמ"ש ובתשו' ההיא זכר שם דכ"מ דצריך קליפה ולא אפשר מותר כדע' ריב"א. ואני הבאתי ראיות חבילות חבילות בי"ד סי' צ"א דלא קי"ל כריב"א אלא צריך ס' נגד הקליפה:
יד
null
41,124
טורי זהב
תסז
כ
ויש מחמירים. טעמא דאנן קי"ל בכל האיסורים מליח כמבושל ה"נ לענין חמץ והכריע רמ"א להקל בשאר החתיכות כיון דגם בשאר איסורים אינו אלא חומרא דמדינ' סגי בקליפה במליח' כרוב הפוסקים ומש"ה בחמץ בפסח דאיסור משהו דרבנן יש להקל ומן הראוי היה להקל אפי' באותה חתיכה שיהי' די בקליפה אלא שכיון שאנו רואין החט' ומונחת עליה יש להחמיר עליה כדעת המחמירין ויש כאן ט"ס במ"ש כמ"ש וכו' וכצ"ל למכור הכל לעכו"ם אע"ג דאין נוהגין כן בשאר תערובות חמץ כמ"ש בסי' תמ"ז ור"ל דכאן במליחה קיל טפי משאר תערובות חמץ הנזכר בסי' תמ"ז: ולענין הלכה ראינו בזה מחלוקת קמאי במרדכי פ' כ"ש אם יש לאסור במליחה כבישול ובתראי דרש"ל בתשו' סי' ע"ט פוסק לשרוף הכל וכ"ר בעל שארית יוסף וכ"ד מו"ח ז"ל. ובמ"ב חולק עליו לפסוק כהמקילים והוא מיקל בשאר חתיכות אפי' בלא קליפ' ורמ"א בתשו' סי' ק"ח כ' להתיר חתיכות אחרות וז"ל אף הרוצה להחמיר יפסוק כמו ששמעתי שהורו מקצת חכמים לשרוף אותה חתיכ' ולהשהות האחרות אחר פסח ולעד"נ לנהוג הלכה למעשה בדרך זה דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל בדרך זה דמקום המציאה יקלוף והשאר ישהה כיון שאין בו אלא ספק נגיעה ולא יאכל ממנו בפסח אלא ישהנו לאחר פסח וזה ודאי אין בו מכשול כיון דלהרב' רבוואתא גדולים ואחרונים אכלי ליה ואנן לא משהינן ליה אבל אם נמצא החטה בתוך הציר של בשר או דגים אז חשיב כמבושל וכ"ש אם מונח שם מע"ל והוי דינו כל מה שמונח בתוך הציר ה"ל כאלו נתבשל בקדיר' א' והכל אסור וצריך ביעור כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה בכבוש בציר או בחומץ דבשיעור מועט הוי כמבושל אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו ג"כ עד אחר הפסח כי אין מפעפע בציר למעלה כמבואר בי"ד ס"ט דאין פעפוע למעל' בציר ומ"ה מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו והשאר ישהה אותו או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפא דימכור הכל לעכו' ונרא' דגם בזה יקלוף מקום החטה תחלה כי זהו חמץ גמור כנלע"ד בזה והיינו אם אינו בתוך הציר אבל אם הוא בציר אסור למוכרו כי הוא חמץ גמור ויעשה כמ"ש בסמוך. ומ"ש הש"ע בזה הסעיף אם נמצאת חטה מבוקעת פשוט דלדידן הדין כן בנתרככה אע"פ שאינו מבוקעת כמש"ל:
יד
null
41,125
טורי זהב
תסז
כא
העוף מותר. דצלי אינו אוסר יותר מכדי קליפה והזפק הוא בכדי קליפה כ"כ ב"י בשם א"ח ואע"ג דאנן קי"ל דצלי צריך ס' מ"מ כאן דאין שייך פעפוע בחטה סגי בקליפ' ותו דהבהוב עדיף מצלי כנלע"ד דאף לדידן שרי העוף הזה:
טז
null
41,126
טורי זהב
תסח
א
משמתין אותו. בטור מביא הגמ' אינו רואה סי' ברכה לעולם ופי' רש"ל והמזרחי דהיינו באותו דבר דוקא ופי' לעולם היינו אף אם יש לו איזה ריוח מזו יהיה לו כנגדו הפסד ממקום אחר:
א
null
41,127
טורי זהב
תסח
ב
וכ"ה המנהג. ז"ל רש"ל ומנהג הוא להסתפר אחר חצות ע"י עכו"ם אבל לא ע"י ישראל וכן קבלתי עכ"ל. וכ' במהרי"ל אפי' ליטול צפרנים אסור בע"פ אחר חצות וטעם איסור מלאכ' בע"פ משום דכל יחיד שמביא קרבן הוי אותו יום לו לי"ט ואסור במלאכ' ובע"פ אחר חצות חייבי' בשחיטת פסח ואף שאין לנו קרבן פסח האיסו' במקומו עומד:
א
null
41,128
טורי זהב
תסח
ג
ולדידן מקום שנהגו כו'. כתב בלבוש ובמקומות הרבה ראיתי נהגו לעשות אפי' מלאכה גמורה:
ג
null
41,129
טורי זהב
תסח
ד
החייטין כו'. אלו הג' קילי משום דאשכחן בהו קולא בחול המועד:
ה
null
41,130
טורי זהב
תסח
ה
דהיינו לתקן מקום כו'. ולפ"ז אין מושיבין אות' על בצים לגדל אפרוחי' בי"ד כל היום אא"כ בענין הנזכר בסעיף שאח"ז אבל לרש"י אפי' לזה מותר בי"ד:
ו
null
41,131
טורי זהב
תסח
ו
ואם נתרבה כו'. כ' ב"י ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם דין זה ותימא עליו דבסוף ה' י"ט לענין יום י"ד לא זכרו אבל בפ"ח מי"ט לענין ח"ה זכרו גם רבא בגמרא זכרו לענין ח"ה:
ט
null
41,132
טורי זהב
תסח
ז
שלא להקיז כו'. גזירה משום ערב שבועות ששם יש סכנה משום זיקא ששמו טבוח ומשמע בכל בו דבעי"ט אחרון של פסח אין חשש והך שלא להקיז ה"ה מה שקורין קע"פ שטעלין כ"כ מהרי"ו: א"א מזמור לתודה בע"פ והטעם שתודה זמנה יום ולילה עד חצות ובזה א"א לפי שיש בלחמי תודה חמץ ולא יהיה נאכל בשיעורו והוי מביא קדשי' לבית הפסול וכ"ש בת"ה שאין לאומרו והקשה בלבוש א"כ משנה דהתודה ואיל נזיר נמי לא לימא. ול"ק דמשנ' אינו אלא לזכרון בעלמא משא"כ במזמור לתודה שהיא במקום הקרבת תודה:
י
null
41,133
טורי זהב
תסט
א
אסור לו' בשר כו'. משמע איסורא בעלמא יש משום גזירה אבל אם עבר ואמר בדיעבד אין בו איסור אכילה אע"ג דבגדי מקולס אסור לאכלו אפי' מן הסתם התם עיקר האיסור חל על הבשר מחמת האכילה דהא לא אמר מידי משא"כ באמירת בשר זה לפסח שהאיסור חל עליו באמירתו אבל לא על האכילה תלינן לו' שנתכוין לשם י"ט של פסח יהיה בשר זה. ובגדי מקולס יש נמי איסור בעשייתו כלשון הטור אסור לעשותו משמע אפילו לא יאכלנו ומו"ח ז"ל הפריז על המדה להטעינו לבשר קבורה אם אמר עליו לפסח ואין כן משמעות הלכה:
א
null
41,134
טורי זהב
תסט
ב
מותר לו' חטים כו'. רש"י פי' דל"ד מידי לקדשים דכי קאמר חטים אלו לפסח דמינטר לפסח קאמר כלו' אצנועי לפסח לאוכלן ולא אמרינן מיחזי כמ"ד למוכרן לקנות פסח בדמיהן עכ"ל משמע דלא חיישינן לדמי פסח אלא ביש לו דמיון קצת לפסח ובמהרי"ל כתוב אפי' בבשר עגל ועוף אסור לו' כן והטעם דכיון דבר שחיטה הוא יש לו דמיון לבשר גדי וטלה וכן הוא לקמן לענין אכילת צלי בליל פסח בסי' תע"ו וקשה הא חיטי נמי שייך לקדשים לעשות ממנו סולת למנחה וי"ל דא"כ לא היה מזכיר שם פסח אלא מנחה דאין מיוחד' לפסח משאר מנחות כנ"ל ופשוט דדגים דינן כחטים ולאצנועי לאכול בפסח קאמר:
א
null
41,135
טורי זהב
תעא
א
משעה עשירית. דבמתני' אית' סמוך למנחה פי' מנחה קטנה היא מט' שעות ומחצה וסמוך לה היינו חצי שעה קודם לה:
א
null
41,136
טורי זהב
תעא
ב
ויין מעט לא ישתה. דבגמ' אי' פורתא מסעיד סעיד טובא מגרר גריר וכ"כ ב"י והתו' אבל הטור כ' יין מותר לשתות הן רב הן מעט כי גורר תאות המאכל וב"י הקשה על הטור מן הגמרא ורבים דוחקי' לתרץ דהטור מפ' הגמר' דה"ק מעט הוא סועד כלו' מה שהוא סועד הוא מעט אבל מה שהוא גורר הוא הרבה כלו' דב' מדות יש ליין הא' שסועד מעט ב' שגורר הרבה למאכל אבל לא נלע"ד פי' זה דהא א"א לו' שתי מדות אלו ביחד דהא סועד וגורר הם הפכי' זה לזה אלא נלע"ד דעת הטור ג"כ כפי' התו' דודאי כששותה מעט הוא משביע וסועד ולא גורר והרב' גורר ולא סועד אלא דעת הטו' דבליל פסח ע"כ ישתה הרבה דהא ישתה ב' כוסות קודם האכילה ומכל א' רביעית או עכ"פ רובו מ"ה יכול לשתות קודם הליל' מה שרוצ' ולא בא הטו' להודיע אלא שלא תטעה לו' שיזהר האדם שלא ישתה יותר מב' כוסו' כי כל מה שיוסיף לו יזיק לו בתאו' המאכל לזה קמ"ל דאדרבא כל מה שיוסיף על הכוסות אין בו הפסד לתאו' אלא הוא גורר טפי במה שיוסיף ולפיכך יכול לשתות מן המנחה ולמעלה מה שירצה וכל מה שיוסיף יוסיף תאוה למצה וזהו מכוון מאוד בסוגיא דע"פ דרבא שתי חמרא כולי מעלי יומא דפסחא ויליף ממ"ש בין שני הכוסות הללו ישת' ואי אמרת מסעיד סעיד הא אכיל למצה אכילה גסה וקשה היאך יליף כולי יומא מבין הכוסות דלמא דוקא ב' כוסות אין מסעיד אלא ודאי כדפרישית בדברי הטור ה"נ בדברי הגמרא דקמ"ל רבא דל"ת דאסור לשתות ממנחה ולמעלה כי היכי דלא להפסיד תיאבון מצה לזה מביא ראיות מהא דמותר לשתות בין הכוסות הראשונות והיא קודם אכילת מצה אלא ודאי דכל כמה דמוסיף לשתות הוי שפיר כנ"ל וא"כ אין חילוק בפי' הגמ' בין התו' להטור אלא שהתו' לא מצרפי השתי' של הכוסות למי ששותה ממנחה ולמעלה. ולהטור שפיר מצטרף והכי מסתבר לע"ד ופשוט הוא שאין בכלל זה שישתה כ"כ הרב' עד שיהא שבע כי הוא ודאי מקלקל תאות המאכל והחוש יעיד ע"ז:
א
null
41,137
טורי זהב
תעב
א
עד שתחשך. דמצה דומיא דפסח דכתיב על מצות ומרורי' יאכלוהו והפסח אינו נאכל אלא בלילה והקידוש צריך שיהי' בשעת ראויה למצה. כתב מהר"ל מפראג בכל ע"ש וי"ט שמוסיף מחול על הקודש עכ"פ צריך שתהיה גמר הסעודה בליל' דכתיב תלתא היום וחדא בלילה מדאורייתא וכשמפסיק מאכילתו קודם חשיכ' לא יצא דאכיל' צריכ' דוקא בלילה משא"כ בערב פסח דגם הקידוש צריך שיהיה בלילה ונ"ל הטעם דמצות אכילת מצה היא בכלל הקידוש ובשבילה בא הקידוש:
א
null
41,138
טורי זהב
תעב
ב
ולא על ימינו. דשמא יקדים קנה לושט דושט הוא על ימין ונפתח הכובע שע"פ הקנה מאליו שהוא מטה כלפי ימין:
ג
null
41,139
טורי זהב
תעב
ג
דבזמן הזה כו'. דראבי"ה ס"ל בזמן הזה א"צ להסב כיון דאין רגילות בארצנו בשאר השנה להסב אלא יושב כדרכו ע"ז סומכות הנשים שלא להסב וכ' מו"ח ז"ל אבל אינו מיסב מאחר דישיבה כדרכה הוי דרך חירו' וכן המנהג וכ"ש באותן שלובשין הקיט"ל בשעת סדר שהאבל לא ילבשנו אלא דנראה דטעם לבישת הקיט"ל הוא שלא תזוח דעתו עליו מפני השמח' ע"כ ילבש בגד מתי' ולפ"ז גם האבל ילבשנו ועמ"ש סי' תר"י לענין י"ה:
ד
null
41,140
טורי זהב
תעב
ד
אפי' אם אינו רבו מובהק. הרא"ש מוכיח זה מדאי' בבריי' עם הכל אדם מיסב אפי' תלמיד עם רבו ופרכי' מזה אמה דא"ר יוסף תלמיד א"ס היסב'. ודחה לה דמיירי בשולי' דנגרי פי' תלמיד אומנו' ולא דחה לה דמיירי באינו מובהק אלא מאי דגם באינו מובהק צריך וק"ל הא עכ"פ אם רבו נתן לו רשות צריך היסבה אמאי לא דחה לה בזה דמיירי שנותן לו רשות וי"ל דלשון הבריית' מור' על חיוב היסב' ובנטילת רשות אין שום חיוב על התלמיד דמוכח מזה דאין חיוב על הרב לתת לו רשות דאל"כ אמאי לא מוקי בהכי דיש חיוב על הרב לתת לו רשות אלא ש"מ דהרשות הזה הוא רשות ולא חובה כנלע"ד:
ה
null
41,141
טורי זהב
תעב
ה
ונראה לי אם לא שתה כו'. פי' דבב' כוסות הראשונים יש שם רשות לשתות ביניהם ולא הוי כמוסיף וחילוק זה ישנו באשר"י פ' ע"פ אלא שסיים ע"ז ומיהו איכ' למימר כיון ששתה שלא כתיקונן הוברר הדבר דשלא ממנין הכוסות היה ומה ששתה עתה הוא כוס של חובה ואם שתה כוס רביעי' בלא היסב' צריך לברך בפה"ג על כוס שישתה אח"כ שישת' בהיסב' שהרי כששתה כוס רביעית בלא הסיבה ולא נזהר להסב הסיח דעתו לשתות יותר עכ"ל וכ"פ בש"ע סי' תע"ט וי"ל כאן על רמ"א ממ"נ אי ס"ל כהאי סברא דהוברר הדבר שלא הוו מן המנין למה כ' שנראה כמוסיף על הכוסות הא לאו מוסיף הוא ואי לא ס"ל כן וע"כ הטעם משום דבדיעבד יצא בלא הסיבה דיש לסמוך על ראבי"ה כדעת הי"א א"כ למה נתן טעם משום מוסיף שזהו טעם שאינו מוכרח דהא י"ל הוברר הדבר ה"ל ליתן הטעם עדיף מזה דהיינו דכיון שכבר יצא באותן ב' כוסות ששתה בלא היסבה אסור לו לשתות כדתנן בין שלישי לרביעי לא ישתה וכן אחר רביעי לא ישתה בלא טעם דמוסיף על הכוסות אלא שלא ישתכר כמ"ש סי' תע"ט נמצא שיש בדברי רמ"א אלו סתירה או קיצור:
ז
null
41,142
טורי זהב
תעב
ו
ולכתחלה יסב כל הסעודה. ק"ל מדאי' בגמ' השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא ש"מ דאדם אחר לא יצא אלא צריך להסיב בכל הסעודה וכאן אמרי' דדוקא לכתחלה יסב בכל הסעודה. וברמב"ם פ"ז כ' וז"ל אימתי צריך היסבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ד' כוסות האלו ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח וקשה מאי חילוק יש בין שמש לאחר לפ"ז. וא"ל דשמש א"צ לקיים המצוה מן המובחר דא"כ לא הל"ל בשמש שיצא אלא הל"ל א"צ אלא לכזית וי"ל דאין חילוק בין שמש לאחר בזה ולא נקט שם שמש אלא ללמדינו שאף השמש חייב בהיסבה וכדי של"ת היאך אפשר לו בהסיבה כיון שצריך לילך אנה ואנה לזה תירץ דהא עיקר החיוב לכל אדם אינו אלא בכזית מצה וזה יוכל השמש שפיר לקיימו: ומהר"ל מפראג כ' לחלק בין שמש לאחר ולא נתיישב לי אלא בדרך שכתבתי:
ז
null
41,143
טורי זהב
תעב
ז
על הסדר. פי' כפי שסדרו חכמים אבל אם שתאן זה אחר זה בלא הסדר שבנתיים לא יצא:
ח
null
41,144
טורי זהב
תעב
ח
כולו או רובו. פי' מו"ח ז"ל כולו לכתחלה או רובו בדיעבד ובמדינות שהיין ביוקר אפי' לכתחל' סגי ברובו עסי' ק"ץ ס"ב מ"ש מזה וע' עוד מ"ש בסי' תפ"ו:
ט
null
41,145
טורי זהב
תעב
ט
אחר יין אדום. דכתיב אל תרא יין כי יתאדם ש"מ שהאדמדומי' הוא מעלה והקפיד הטו' כאן בד' כוסות בזה ולא בקידוש בסי' ער"ב דיש עוד רמז לאדום זכר לדם שהי' פרעה שוחט בני ישראל והאידנא נמנעו מליקח יין אדום מפני עלילות שקרים בעו"ה:
יא
null
41,146
טורי זהב
תעב
י
אפי' עני כו'. במדינות שהיין אינו מצוי נכשלים הרבה במצוה זו שאינם יוצאים כראוי וטוב להם לעשות יין מצימוקי' כפי שנזכר בסי' ער"ב וכן כת' הטור בסי' תפ"ח שיקנה צימוקין: נ"ל בכל מקום שנזכר שאין צריך להסב יש איסור להסב כדאיתא לענין סוכה דכל הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט וכן מצאתי בשם רש"ל:
יג
null
41,147
טורי זהב
תעג
א
ואין ליטול ידיו קודם קידוש. כת' ב"י בשם המרדכי מותר ליטול ידיו קודם קידוש דלא הוי היסח הדעת אבל בפסח שיש הפסק גדול בנתיים אין לב"ה ליטול ידיו קודם קידוש משום דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול ונמצא דברכ' ראשונה הית' לבטל' כו' ותמה ב"י ע"ז מה הפסק יש טפי בפסח משבת ויו"ט ונראה דלק"מ דאי' בפ' ע"פ נטל ידיו בטיבול ראשון יטול ידיו בטיבול שני. ומפרשים טעמא כיון דבעי למימר אגדת' והלולא אסחא אדעתא ונגע במקום מטונף ופי' תו' הך טיבול שני לאו דוקא דהא אחר המוצי' הוא אלא אנטיל' דסעודה קא' דל"ת כיון שנטל לטיבול ראשון עול' לו גם ללחם דהא חולין לא בעיא כוונ' קמ"ל וצריך להגיה קצת במרדכי במ"ש משום דצריך כו' וצ"ל מש"ה צריך וה"ק אין ליטול קודם הקידוש בשביל הסעודה בפסח ומייתי ראיי' כי היכי דאמרי' דצריך ליטול שנית ללחם משום דאפסיק בין נטילה הראשונה באגדה והלל וא"כ אם יטול ידיו קודם הקידוש כ"ש שנחשב ההגדה והלל להפסק קודם האכילה של מצה ואף בלא הגה' יש לפ' כן משום דצריך עכ"פ ליטול ידיו ללחם אלמא דיש כאן הפסק והא דנקט לעשות הטיבול גריר אחר ל' הגמר' ובגמ' הא לאו דוקא כמ"ש בשם התו'. ורש"ל כ' בסדר שלו דיש ליטול ידיו קודם שלא לשנות משאר קידושין שבשנה אלא דמ"מ יביא עצמו לידי חיוב נטילה שיסך רגליו וישפשף כדי שיהא מחויב ליטול מקודם קידוש ולא יברך ענ"י אלא אשר יצר וא"כ ממילא לטיבול לא בעי נטיל' דלא עדיף האי טיבול מאכיל' ממש שבכל השנ' לא הוי קידוש הפסק ואוכל ע"י נטילה דקודם קידוש כ"ש טיבול ע"כ ומו"ח ז"ל הצריך ליטול שנית לטיבול ראשון ואיני יודע תקנ' בשום ענין בהך נטילה יתירה דקודם הקידוש בפסח דאי משום שלא ישנה משאר השנה הא ע"כ משנ' הוא דעכשיו אינו מברך ענ"י וכל השנ' מברך ותו דתקנ' זו קלקל' היא כיון שרואה אחר שזה נוטל סובר הוא שג"כ מברך עליה כמו שאר השנ' ובאמת לא נאה לו לברך עכשיו בפסח משום הפסק כדלעיל ע"כ היותר נכון כמ"ש רמ"א ע"פ המרדכי והוא מנהג פשוט שאין נוטלין אלא עד הטיבול ראשון. ומ"ש רש"ל שאין לשנות מכל השנה אומ' אני הלואי יעשו כן בכל השנה ליטול אחר הקידוש כמ"ש סי' רע"א ס"ט:
א
null
41,148
טורי זהב
תעג
ב
ואינו מברך אחריו על הגפן כו'. כי סומך על מה שיברך בסוף ברכת המזון ועיין סי' תע"ד:
ב
null
41,149
טורי זהב
תעג
ג
או מי מלח. ואם חל בשבת יכין המי מלח קודם שבת ולא יעשה בשבת כמ"ש סי' שכ"א ס"א ואם לא עשה קודם שבת ואין לו חומץ יש לעשות מי מלח מעט וכמ"ש סי' שכ"א:
ד
null
41,150
טורי זהב
תעג
ד
ונהגו בבשר וביצה. בשר נהגו ליקח זרוע ע"ש זרוע נטויה והוא זכר לפסח שהיה נצלה בשפוד ע"כ צולין ע"ג גחלים וביצה זכר לחגיגה שהיו מקריבים בי"ד ונאכל עם הפסח. וביצה הוא לשון ביעא בל' ארמי כלו' בעי רחמנא לפרקינן. וכת' רש"ל מנהג אשכנז שצולין הבשר והביצה היינו לפי שאין אוכלין אותם ומשמרין אותה לליל ב' ומנהג זה הוא נגד מנהג התלמוד ע' פ' ע"פ וראוי לחלק לכל אחד ויהיו מבושלי' כי א"א צלי ולא ראיתי בתלמוד מזה שצריך לאוכלם אלא קצת נראה איפכא מדאמר רבא בשר א"צ להגביהו ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ פירשב"ם של שני תבשילין כשהוא או' פסח שהיו אוכלין אבותינו לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח הרי שאסור לעשות הגבהה בבשר זה מטעם שנראה כאלו הקדיש' מחיים ואע"פ שאו' שהיו אבותינו אוכלים ממילא משמע שאנו אין לנו פסח ואפ"ה אסור להגביה א"כ כשאוכל אותם ומחלקם ואו' זכר לפסח יש לחוש לזה בודאי עפי ותו רשב"ם ותו' כתבו בשם ר"ח שהבשר יהיה צלי ממילח אין אוכלין גם ממ"ש רמ"א שהביצה נהגו לבשלה נראה הטעם לכוונ' זו דהבשר שמניחין לזכר אין אוכלין אותו אז כי אינו אלא משום זכר לפסח אבל הביצה יש בה עוד טעם משום אבילות בית המקדש כמ"ש ב"י בשם הכל בו וא"כ אוכלים הביצה כדרך האבלים ב"מ. ונוהגין לבשל בצים הרבה בלילה ההיא מטעם זה כמ"ש רמ"א סי' תע"ז וע"כ תהיה הביצה מבושלת דוקא לפי שאין אוכלין צלי בלילי פסח כמ"ש רש"ל כנ"ל מנהג אבותינו הוא נכון שאין אוכלין הבשר והביצה אוכלין דבלאו זכר לחגיגה יש בה טעם משום אבילות כמ"ש ובסי' תע"ז יתבאר שאין איסור צלי בביצ' ולא בדג ע"ש:
ד
null
41,151
טורי זהב
תעג
ה
אבל לא בשורש שלהם. כתב מהרי"ו פי' השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח ע"כ וראיתי הרבה אנשים שלוקחין בשעת אכילת מרור את הירק שלו ובשעת הכריכ' נוטלין הקלח ואין לזה טעם וריח דיש ליקח הירק גם בשע' הכריכה כי יוכל לאכול בטוב כזית ממנו כי אינו מצער כ"כ כמו הקלח שיש לו כח יותר:
ה
null
41,152
טורי זהב
תעג
ו
נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה. מכאן יש תוכחת מגולה לאותן שאין נזהרין בכל השנה ליטול קודם שיאכל דבר שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו ה"ל להזהר עכ"פ בי' ימי התשוב' שנזהרים הכל לאכול פת של ישראל דוקא אלא ודאי שאין כאן אלא חסרון זהירות ואין מדקדקים להשוות מידותיהם:
ו
null
41,153
טורי זהב
תעג
ז
ולא יברך על הנטילה. בטור כתב והרא"מ כ' שהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה וע"כ לא היה מברך ענ"י על טיבול ראשון וכ"כ בעל העיטור ול"נ וכ"כ הגאונים שצריך לברך וכ"כ הר"ש בשם רש"י והרוצה לצאת ידי ספק יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיטיל מים וישפשף וטעם הרא"ם לפי שאין הנטילה משום סרך תרומה כמו בלחם אלא משום נקיות והשתא אין אנו נזהרין בנקיות כמ"ש התוס' פ' ע"פ וכ' ב"י שמ"ש ול"נ אין דבריו נכונים דכיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה טוב שלא לברך עכ"ל. עוד הקשה במ"ש הטור יטיל מים וישפשף שדבר זה אינו מביאו לידי ברכת ענ"י לפ"ד הרא"ש בסי' ז' ול"נ דהטור לא כ' ול"נ על הברכ' אלא על מ"ש שאין בזמן הזה חיוב נטילה גם במ"ש הרוצה לצאת ידי ספק הוא קאי על הנטילה לא על הברכה כי אם נאמר שא"צ נטילה לזה נמצא שיש איסור לנטילה דהוי כגסי רוח כמו הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח משום שא"צ שם נטילה ה"נ בזה ע"כ כתב שיביא עצמו לידי נטילה ע"י שפשוף וממילא חייב בברכת ענ"י כיון שדבר שטיבולו במשקה יש בו דמיון ללחם ממילא מי שהטיל מים ושפשף ובא לאכול דבר זה הכל מודים שיש כאן חיוב נטילה כמו בלחם בלא שפשף ובזה מודים כ"ע כיון שיש תרתי למעליותא דחיוב נטילה והוי כמו רוצה ללמוד בסי' ז' חבל מ"מ שפיר הכריע ב"י וש"ע שלא לברך בזה ולא להשגיח במה שכתובה ברכה זו בכל הסידורים וכ"כ התו' פ' ע"פ דף קט"ו דהמברך מברך ברכה לבטלה ובכל הסדורים כתוב לברך על הנטילה ואין נראה עכ"ל: ומאוד יש לתמוה שכ' שבלילה זו משום חובת הרגל יש לברך ובכל השנה כתב הוא עצמו בסי' קנ"ח שאין לברך ודבר זה אינו נכון כלל לחייב ברכה בזמן אחד יותר מחבירו ע"כ אין לברך כלל כמו בכל השנה. וטעם טיבול זה פרש"י ורשב"ם משום היכרא לפי שאין בני אדם רגילין לאכול ירק קודם הסעודה והתינוקות ישאלו ע"ז ונראה התשובה יהיה להם דאי לא היה מטבל אלא השני דמרור לא היה ניכר דהוה משום מצוה אלא כדרך בני אדם לטבול תוך הסעוד' ע"כ תקנו לטבל קודם הסעודה דבזה מרמזין שאין הטיבול בא מחמת הסעודה והוא סי' לטיבול השני שהוא ג"כ שלא מחמת הסעודה אלא מצות חכמים כנ"ל לפ"ד רש"י ורמב"ם:
ו
null
41,154
טורי זהב
תעג
ח
פחות מכזית. לפי שאם יאכל כזית יתחייב לברך בורא נפשות ויש פלוגתא בזה אם חייב לברך אותה על טיבול ראשון ע"כ טוב שיאכל בענין שלא יהא בו חיוב כלל והפלוגתא היא בין ר"י לרשב"ם דר"י ס"ל דהגדה והלל הוי הפסק בין הטיבול להסעודה כמו שכתוב לענין נטילה שצריך ליטול שנית לסעודה כמ"ש בס"א ה"נ לענין ברכ' אחרונה על הטיבול ואין ברכת המזון של הסעודה פוטר אותה אבל הרשב"ם ס"ל כמו שפי' הרא"ש דדוקא לענין נטילה חשיבה ההגדה הפסק דדלמא נגע במקום המטונף בנתיים אבל לענין ברכה אחרונה לא כמו שא"צ לברך בפ"הא על המרור מטעם דנפטר בברכה זו שעשה בטיבול הראשון ה"נ לענין ברכה אחרונ' של הטיבול הא' פטור ממנו דשייך להסעודה וכאלו אכלו בתוך הסעודה ור"י ס"ל דלאו משום טעם זה פטור מן בורא פרי האדמה ומברכה אחרונה במרור אלא דהמרור עצמו שייך להסעודה ונפטר בהמוציא ובברכת המזון אבל טיבול ראשון אין שייכות להסעוד' משום הפסק הגדה והלל. ונראה דבפלוגתא זו שייכא עוד פלוגתא לענין ברכה אחרונה של כוסות הראשונות דלר"י צריך לברך ולרשב"ם אצ"ל:
ו
null
41,155
טורי זהב
תעג
ט
מה נשתנה. בטור כתוב שאין לומר שאין אנו חייבים לטבל כו' דמשמע שבלילה הזה אנחנו חייבים לטבל. וזה אינו דאינו חייב לטבול אלא משום היכרא דתינוקות אלא יאמר אין אנו מטבילין כו'. ובגמ' שלנו איתא חייבים לטבל וצ"ע דטעות הוא: כתוב במהרי"ל דחלק הגדול יקח לאפיקומן ולא פחות מחציה דהיינו חלק הקטן ויש לתת טעם לזה לפי שאותו החציה של אפיקומן הוא עיקר המצוה שיאכל באחרונה: כתב המרדכי דצריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים דהא אוכלין תחילה מן החגיגה והיינו הזבח אבל הפסח נאכל על השובע וכתב מהרי"ו שאם חל פסח במ"ש צריך לומר באותה לילה מן הפסחים ומן הזבחים דאין חגיגה קריבה בשבת. כתב הטור שיש לומר ונודה לך שיר חדש ואין לומר שירה חדשה כיון שהוא אומר על הגאולה העתידה שהוא לשון זכר כדאיתא במדרש עכ"ל. ובנוסח שבסידורים שלנו כתוב ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה גם זה אינו נכון כיון שאומר ונאמר ממילא קאי על הגאולה העתידם. ובקצת ספרים לא כתב כלל הך שירה חדשה וכן נכון. דבאמת קאי על הגאולה שעברה שהרי קורין הלל המצרי. ובמרדכי של זקני מהר"י בר בצלאל ז"ל היה נקוד ונאמר בסגול וזה נכון טפי ושייך לומר שירה חדשה כי נאמר בסגול הוא לשון עבר:
ז
null
41,156
טורי זהב
תעד
א
והמנהג בין האשכנזים כו'. אמת שזה דעת רב שרירא ורב האי בטור וצ"ע באמת הא זה סותר את זה דאם מברך בפ"הג על כל כוס ע"כ קי"ל דאגדה והלל הוי הפסק כדעת ר"י רסי' תע"ג ומדלא צריך ברכה אחרונה אחר הכוסות הראשונות ש"מ דשייכים הם לסעוד' והגדה לא הוי הפסק כרשב"ם. ופשוט שמטעם זה באמת כתב הטור וא"א הסכים לדבריהם בברכה אחרונה שאין לברך אלא אחר אחרון. עכ"ל. משמע אבל לא בראשונה לענין בפ"הג על כל כוס מטעם שזכרתי ונ"ל טעם הגאונים דודאי לא הוי הפסק ואפ"ה צריך בפ"הג לכל א' כיון דחכמים תקנו ד' כוסות הוי כמתנה בפי' בשעת ברכה שאין בדעתו לשתות מחמת ברכה זו אלא כוס זה כיון שצריך לכוס אחר חייב לברך עליו כנ"ל אלא ק"ל אמאי כ' לעיל שלא יאכל בטיבול ראשון רק פחות מכזית ורמ"א לא כתב ע"ז כלום משמע דהכי נוהגים הא אפי' אם יאכל כזית לא יצטרך לברכה אחרונה כיון דלא הוי הגדה הפסק וי"ל דמ"מ עדיף טפי לצאת ידי ר"י והא דלא קי"ל כוותיה בברכה אחרונה היינו להקל בספק ברכות:
א
null
41,157
טורי זהב
תעה
א
ויאחזם בידו. הטעם דיש פוסקים לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה שהוא לחם עוני על אכילת מצה ויש פוסקים להיפך ע"כ יאחז שתים בידו ויברך שני הברכות ואח"כ יבצע מהשלימה: וכתוב בטור ויקח הקערה כו' פי' שאין להוציא המצה השלימה מן הקערה ויאחזנ' בידו דא"כ נתפרד' מהמצ' שלישית ואנן בעינן לחם משנה כמו בכל י"ט אלא יהיו מונחים בקערה ויקרבנה אליו או יקח כל הג' מצות בידו ויניח ידו עליהם ואח"כ יוציא השלימ' ויבצע ואח"כ יבצע מן הפרוסה וכתב רש"ל שתחלה מברך המוציא וישבר השלימה ולא יבצע השלימה תחלה לגמרי ויתפוס השני' ויברך על אכילת מצה ויפרוס משתיהן עכ"ל ואיני יודע מהך שביר' תחלה ולא יבצע למה גם מה שמחלק הברכות המוציא על השלימה ועל אכילת מצה על הפרוסה הוא תופס בחד סברא אבל משמעות הטור הוא לצאת ידי שניהם ולומר ב' ברכות תכופות זה אח"ז בעודם בקערה ואח"כ יבצע אותם בזה אח"ז וכ"כ הטור בסימן תפ"ו שהביצוע יהיה כאחד:
א
null
41,158
טורי זהב
תעה
ב
ויאכלם בהיסבה ביחד. לפי ששני הברכות הם שייכים להדדי ואפילו אם לא היה לו אלא א' אלא שאין עושין מצות חבילות ע"כ נוטל לכל ברכה מצה א' שתהא אכילה כאחד כאלו היה ממש מצה א' ומהר"ל מפראג הקשה הא אמרי' בפ' האיש מקדש כל שאינו בזה אח"ז אפי' בבת אחת אינו ולא הבנתי מאי קושיא דכאן שניהם הם כאלו הם גוף א' ממש כמ"ש מה שאין שייך בפ' האיש מקדש. ובזה מתורץ נמי מ"ש מו"ח ז"ל למה הוצרך כזית לההיא דהמוציא הא ק"ל בסי' קס"ז דלא בעינן כזית לאכילת המוציא דלא קשה מידי דכאן חלו ב' הברכות על שני המצות ואין כאן חלוקה אלא שניהם כא' אכילה אחת. וי"ל א"כ למה צריך ב' כזית הלא די בכזית א' משניהם וי"ל כיון שהוא עושה כן כדי לצאת ידי שניהם הוי כל א' עליהם שם המוציא ושם על אכילת מצה ע"כ צריך שיאכל מכ"א כזית בשביל על אכילת מצה אלא דא"כ קשה הרי הטור הביא תחלה שעל השלימה יברך המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה ואפ"ה כ' שיאכל מכ"א כזית ולק"מ גם על אותה דיעה דהתיקון הוא שעל כל מה שיאכל באותה שעה יחולו עליו שני הברכות כא' ואם יאכל מזו כזית ומזו פחות מכזית לא תהיה האכילה שוה דבתחילתה יקיים שני מצות ובסופה מצוה א' כנלע"ד בזה:
א
null
41,159
טורי זהב
תעה
ג
יאכל של המוציא תחלה. כ"כ הטור סי' תפ"ו. ולפי הנראה שאין שייך לומר כן אלא לדיעה הראשונה שבטור שמברך על השלימ' המוצי' ועל הפריסה על אכילת מצה א"כ אנו יודעין איז' של המוציא. וע"כ היא קודמת לאכילה באם א"א לאכול ביחד אבל לפי מ"ש אח"כ שיש לברך על שניהם ביחד המוציא ועל אכילת מצה א"כ אין לנו לחלק אי זה הוא של המצה או של המוציא וא"כ לא ה"ל לש"ע וטור לכתוב זה לפי דיע' זאת דלפ"ז אין קפידא איזה יאכל תחל' אלא שי"ל כיון שהשלימ' מונחת לפניו תחילה כדי שלא יעבור על המצות יאכל אותה תחילה ולפ"ז אם מניח הפרוסה מהשלימ' מידו ונשאר בידו הפרוסה מהפרוסה לא יניח אות' וליקח את הפרוסה מהשלימה שבזה הוא ג"כ מעביר על המצות כנלע"ד:
א
null
41,160
טורי זהב
תעה
ד
וישקענו כולו בחרוסת. משום קפא פי' מין תולעת יש בתוכו וימות בחרוסת:
א
null
41,161
טורי זהב
תעה
ה
מצה שלישית. כדי לקיים בה מצוה א':
א
null
41,162
טורי זהב
תעה
ו
וטובלה בחרוסת. דהלל הי' טובלה בחרוסת. דהא עיקר מצות מרור שלו היתה בזה דהלל ס"ל דעל מצות ומרורים יאכלוהו פי' הכל ביחד ורבנן ס"ל כל א' בפ"ע וא"כ אם עושין לצאת ידי שניהם למה לא יקח חרוסת להכריכ' והי"א שמביא רמ"א היא דעת אבי עזרי בטור. וכ' הטור שרש"י והרא"ש הסכימו לטובלו בחרוסת וכן פסק הרש"ל וכן נהג מהר"ל מפראג ואף שכתוב במנהגים וכ"כ רמ"א וכן ראיתי נוהגים דהיינו שלא לטבול הכריכ' בחרוסת מ"מ כתב מו"ח שאין לנהוג כן ע"כ נכון הדבר לטבל בחרוס' גם הכריכה ומ"ש אבי עזרי מצינו רק ב' טיבולים לא ג' וכ"כ רמ"א בסוף סי' תע"ו וי"ל דאלו שנים של חרוסת הם נחשבים לא' דאין עושין כן אלא משום ספיקא:
א
null
41,163
טורי זהב
תעה
ז
כדי שתעל' ברכת וכו'. פי' להלל יהי' זה עיקר מצוה בזו ע"כ היא שייכא לברכת דאכילת מצה דע"ז קאי ג"כ ולא הוי הפסק אלא במה דלא צריך ליה אבל במה שצריך כגון טול כרוך לא הוי הפסק ולכאורה הי' נראה שאם הפסיק בין הברכה לכריכה שצריך לחזור ולברך המוציא ועא"מ בשביל הכריכה כמו בהמוציא בשאר השנה כמ"ש סי' קס"ז ס"ו וכאן נמי צריך לצאת ידי הלל דהא אמרינן בגמ' השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדי' כחומרא דתרוייהו אלא שהטור כ' הרוצ' לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כו' משמע בדיעבד אין לחוש לחזור ולברך:
א
null
41,164
טורי זהב
תעה
ח
ועל אכילת מרור. דא"ל שיברך על אכילת מרור פעס השני' דהיאך יברך וכבר מילא כרסו ממנו בראשונה אין מברכין ברכ' אחרונה על המרור והטעם נתבאר בסימן תע"ג במחלוקת שבין ר"י לרשב"ם:
ב
null
41,165
טורי זהב
תעה
ט
דטעם מרור בעי' פי' בפה שירגיש במרירו' דהוא זכר למרירות ואם לא ירגיש אין זכר משא"כ במצ' אע"ג דבעי' ג"כ טעם מצה דמ"ה לא יצא אם בישל' כמ"ש סי' תס"א התם לא בעינן שירגיש בפה טעם מצה דלא צוותה התורה על הרגש' בזה אלא על אכילה לחוד ובליעה אקרי אכילה ובלבוש האריך בתי' קושיא זו ובמ"ש לק"מ: בנוסח דזכר למקדש כהלל י"ל היה כורך פסח מצה ומרור וכן פירש"י בגמרא על הלל שהיה כורכן בבת אחת דהיינו פסח עמהם:
ג
null
41,166
טורי זהב
תעה
י
חייב לאכול אחר שיתרפא. ולא אמרינן הואיל ואידחי אידחי כיון שהזמן עדיין הוא ולא הוי תשלומין ולא תקשה ממ"ש בי"ד סי' שצ"ו בקטן והגדיל תוך ימי אבילות דפטור כמו שכתבתי שם בביאורי ע"ש:
ה
null
41,167
טורי זהב
תעה
יא
כחצי זית כו' בת"ה סי' קל"ט כתוב דמצוה מן המובחר לבלוע ביחד כל הכזית מצה וכן של המרור כשהוא מרוסק:
ו
null
41,168
טורי זהב
תעה
יב
נשברה אחת מהן. פי' אפי' אם השלישי נשבר דמשום הקדמה למצוה לא יאפה אחרת:
ז
null
41,169
טורי זהב
תעו
א
שלא לאכול צלי. עמ"ש בסי' תע"ג סעי' ד' לענין שני תבשילין. וכתב טור בשם אבי עזרי דאשכנז מקום שאין אוכלין צלי הוא:
א
null
41,170
טורי זהב
תעו
ב
אפי' בשר עגל ועוף כו'. בטור בשם אבי עזרי מסיים ודאי מנהג כשר לאכול מבושל במקום שנהגו שלא לאכול צלי ופירש בו ב"י פירוש דחוק לענין מה הוי כשרותו של מנהג זה ונלע"ד דבא לאפוקי מאיזה מחמירים שלא לאכול בשר כלל בליל פסח משום שלא יטעו לומר צלי הוא אוכל ע"ז אמר שאין זה כשר דאם כן מבטל שמחת י"ט ע"כ טפי עדיף לאכול בשר מבושל ולא חיישינן לטועי' בזה. בסי' תפ"ו כתב זרוע של טלה:
ב
null
41,171
טורי זהב
תעו
ג
בצים זכר לאבילות. בסי' תע"ג הביא ב"י בשם כל בו דגם הביצה שלוקח לא' משני תבשילין היא זכר לאבילות וכבר כתבתי מזה שם דאלו צלוים גם בבצים אסורים כדאי' במרדכי פ' כ"ש בשם הירוש' רבא בעי קומי ר' אמי אפי' בשר עגל או עוף סברין למימר אפי' ביצ' אפי' קולייס פי' דג ר' יודן בר חנן אומר בלבד שיהא מין שחיטה עכ"ל משמע מזה דלהמסקנא מותר בבצים ובדג אלא דוקא מין שחיטה אלא שמתחיל' סוברת אפי' בביצה ודג אוסרת בצלי ולא קיימא לן כן וכ"מ מהטור וש"ע שלא אסרו אלא מין שחיטה וע"כ תמהתי על רש"ל שכתב דאפי' ביצה צלוי' אסורה כדאיתא במרדכי עכ"ל והיאך מביא ראיה ממה דס"ד ולא נשאר כן במסקנא ע"כ נראה דאין איסור צלי בביצה ולא מנהג:
ב
null
41,172
טורי זהב
תעו
ד
רק שני טבולים עמ"ש רסי' תע"ה:
ב
null
41,173
טורי זהב
תעז
א
כזית כל א'. כתוב במהרי"ל צריך לאכול כשיעור ב' זתים דהיינו כביצת תרנגולת דחביבה היא משאר המצו' דשיעורם בכזית שהוא חצי ביצה ואם לא יוכל לאכול כולי האי מ"מ לא יפחות מכזית ע"כ:
א
null
41,174
טורי זהב
תעז
ב
משעת קצירה. פי' המצה של מצו' שומרים משעת קציר' ולא שאר מצות ע"כ אין יוצא בהן במקום מצת מצוה:
ב
null
41,175
טורי זהב
תעז
ג
ואין לחוש כו'. שכיון שהשלישי הי' בטעות חזר כוס שהוא מברך עתה להיות שלישי ואם נזכר אחר שבירך על הלל שהוא ראוי להיות אחרון אין סדר ברכות מעכבת:
ב
null
41,176
טורי זהב
תעח
א
אחר אפיקומן כו'. דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן פי' משסיימו לאכול הפסח לא יעקרו ממקומן לאכול במקום אחר ואפי' באותו מקום לא יאכל אחריו שום דבר ואפיקומן הוא לנו במקום הפסח הלכך משהתחילו לאוכלו לא יעקרו ממקום למקום לאכול ואפי' באותו מקום כ"כ הטור:
א
null
41,177
טורי זהב
תעט
א
ושותהו בהיסב'. ואם לא שתה בהיסב' נתבאר בסי' תע"ב: כתב רש"ל וצריך שטיפ' והדח' וזה דעת כל האחרונים ואף מי שאין נזהר בו כל השנה לראות אם הכוס נקי מ"מ בזה הלילה יזהר כדי להדר המצו':
א
null
41,178
טורי זהב
תעט
ב
ולא ישתה יין כו'. הטעם בירוש' שלא ישתכר ולא יוכל לגמו' הלל ופרכי' והלא כבר משוכר הוא ומשני יין שבתוך המזון אינו משכר וכ' רשב"ם וצ"ל דה"ה ביין שלפני המזון שאינו משכר מזה משמע לי דלא ישת' ג"כ מי דבש שקורין מע"ד כיון שהוא ג"כ משכר אבל שאר משקין שאינו משכר מותר:
א
null
41,179
טורי זהב
תעט
ג
מצוה לחזור אחר זימון. בטור כתב ע"ז והכי אתמר במדרש תהילי' הקורא את הלל צריך שיהיה ג' שיהא אחד אומר לב' הודו וכתב א"א דלא נהגו כן ואי משום הודו לו' בג' סגי באשתו ובניו שהגיעו לחינוך עכ"ל פי' דהרא"ש כתב בסוף ע"פ שיש להוכיח דברכ' המזון טעון כוס דוקא בג' דאי אפי' ביחיד למה אמרו שיש חיוב בליל פסח ד' כוסו' הא כוס של ב"ה בכל יום טעון כוס אלא ודאי דבג' דוקא טעונ' כוס ובפסח צריך לחזור אחר ג' כדי שיהא לו ד' כוסות ואח"כ דחה הרא"ש הוכחה זאת דמ"מ יש ד' כוסות ביחד ביום זה וע"כ כתב הטור בשמו והעולם לא נהגו כן פי' מצד ב"ה דגם יחיד צריך כוס לב"ה וגם משום הודו סגי באשתו ובניו ונ"ל דמ"ש הטור מצוה לחזור אחר הזימון לא נתכוין כלל לב"ה דהא כבר פסק בסי' קפ"ב דב"ה טעון כוס אפי' ביחיד אלא ודאי משם הודו לחוד אמר כן וכמו שמסיים בשמיה דמדרש תהילים דהיינו שיקרא אליו זימון ואותו שבא לזימון לא יאכל ולא ישתה ולא יסייעו לברך ברכת הזימון שהוא נברך אלא ישמע הודו ויענה עמהם ויחזור לביתו וזה ג"כ כוונת הש"ע שכתב מצוה לחזור אחר הזימון היינו הזימון להודו וכמ"ש רמ"א על זה שהגדול אומר הודו ואע"ג דכ' הרא"ש באשתו ובניו סגי מ"מ טפי ניחא בתלת' גברי בני חיובא לזה אבל לענין זימון דב"ה אין נכון שיקרא לא' מבית אחר שיברך עמו אם לא אכל כאן דעל מה יסייע לברך ואפי' אם רוצה לשתות כאן כדי לצרף לזימון אין נכון דאם אכל אפיקומן בביתו אסור לו לשתות כאן ואם לא אכל בביתו אפיקומן יהיה אסור אח"כ לאכול אפיקומן בביתו כיון שכבר בירך וע"כ לא משכח' לה אלא שלא יאכל אפיקומן בביתו אלא יאכלנו כאן וא"צ לברך המוציא כאן שני' כמ"ש סי' קפ"ד (ס"ב) ועמ"ש בסי' תפ"ד ואין זה אסור משום איסור ב' חבורות דאין זה אלא משהתחיל באפיקומן אבל מצד המצוה שאכל בסעודה אין איסור מקומות וכמ"ש רמ"א בסי' תע"ח דשינה קודם לזה לא הוי הפסק וה"ה שינוי מקום דהא שינה הוי כמו שינוי מקום כמ"ש הטור שם ואחר שיאכל כאן אפיקומן יברך עמהם וישאר עמהם עד גמר הסדר ואם רוצה יחזור לביתו אחר ב"ה ויאמר עמהם הלל וישתם כוס רביעית וזהו אם יש בביתו ג' זולתו שיש שם זימון דאם לא כן ודאי אסור לו לקלקל זימון שלו ולפי מ"ש נחה שקטה תלונת מו"ח ז"ל וגם של מהר"ל מפראג שמביא שם מכח שיצטרך לברך שנית בביתו כו' ולא נהגו עכשיו כן לאכול אפיקומן בבית אחר גם אינו הכרח בשביל זימון דב"ה דאנו נוהגין בכוס אפי' ביחיד ואי משום הודו כבר כתב הרא"ש דסגי באשתו ובניו וטורח זה לקרות מבית אחר גברא בר חיובא הוא אינו הכרח אלא אם יש בביתו על שלחן אחר בר חיובא יצרפנו לאמירת הודו ותו לא כנלע"ד נכון ע"פ מנהג שלנו בזה:
א
null
41,180
טורי זהב
תפ
א
הלל הגדול. כתבו התוס' דרננו צדיקים אינו מן המזמור ואין לאומרו וכ"ה במהרי"ו וכ' רש"ל דמ"ש בטופסי המחזורים ברכת בפ"הג אכוס ד' אחר אז רוב ניסים ואומץ גבורותיך אינו מן הראוי אלא בסוף חתימת ישתבח מיד יברך בפה"ג וישתה ויברך ברכה אחרונה ואח"כ יאמר דברים אלו ושאר פיוטים:
א
null
41,181
טורי זהב
תפ
ב
ואז יאמר יהללוך. עמ"ש בסי' שאח"ז:
א
null
41,182
טורי זהב
תפא
א
בטור מביא דברי רבינו האי לענין כוס ה' וז"ל מי שרוצה לשתות כוס ה' יאמר עליו הלל הגדול ויניח יהללוך ויאמר לאחריו (פי' בכוס ד' אומר הלל ומניח יהללוך על כוס ה' שאומר עליו הלל הגדול ושם יסיים יהללוך) אבל עכשיו באו התלמידים ואמרו שעל כל כוס צריך ברכה לאחריו כמו לפניו ואומר יהללוך אחר הלל וחותמין מלך מהולל בתשבחות ושותין כוס ה' ואומרים עליו הלל הגדול וחותמין בו נשמת כל רזי עד הבוחר בשירי. הב"י האריך בפי' דבר זה ול"נ דה"ק דודאי שאין חתימה על הלל אלא בתחיל' היה חתימת הבוחר בשירי שייכא גם על הלל שאמר בכוס ד' כמו שהברכ' אחרונ' שהיא על הגפן שייכא גם על כוס ג' ה"ה בזה החתימ' אבל לפי שאמרו התלמידים שצריך על הגפן על כל כוס א"כ גם חתימה של הבוחר לא שייכא רק על הלל הגדול של כוס ה' לא על הלל של כוס ד' אין לך חתימה על הלל לפ"ז ע"כ חתמו בכוס ד' במלך מהולל ובכוס ה' בהבוח' בשירי והשיב על זה דלא יפה הוא דלא אמרו רבנן שתי ברכות פי' ב' חתימות אלא א' מהם א"כ למה שאנו נוהגין רק בד' כוסות ואנו חותמין ביהללוך מלך מהולל אם טעה א' וחתם אחר ישתבח בהבוחר שוב לא יסיים אחר נשמת במלך מהולל דהא אפי' בב' כוסות לא יהיה רק חתימ' א' ק"ו בכוס א' אלא יאמר הלל הגדול עד החתימה ותו לא כנלע"ד פשוט: (א) וכל המשקים כו'. מהרי"ו כ' דדוקא מים כמו שהם ולא מים שנתמדו כגון עפי"ל טרנ"ק דהוא מבטל טעם מצה וגרע מיין ע"כ וכתב מו"ח ז"ל ואפשר דמי לקרי"ץ נמי אסור. מי זנגביל שקורין אינגבר ווסי"ריש להתיר:
א
null
41,183
טורי זהב
תפב
א
וכשגומר סעודתו כו'. זה דעת הרי"ף שמביא הטור ומביא עוד דעת הרא"ש שיאכל מיד כזית דמנטר כדי שיאכל מצה לתיאבון ויברך עליו המוצי' ועל אכילת מצה ואינו חושש אם יאכל לבסוף דלא מינטר עכ"ל והקשו רבים עליו דהא א"ר הונא בציקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דוקא בעינן והרא"ש הביאו בפ' כ"ש ומהרא"י מפראג תי' דההיא דר"ה מיירי דיש לו שני כזית והוא עצמו דחה פי' זה דא"כ היה לרב הונא לומר בלבד שיאכל כזית מצה בראשונה ומו"ח ז"ל תי' דהך באחרונה דנקט רב הונא הוא לאו דוקא ולעד"נ דיש חילוק בין בציקות של עכו"ם למצה דלא מינטרא דהא הרא"ש קאי על דברי הרי"ף ומצה דלא מינטרא אליביה דהרי"ף היינו דלא מינטרא כדינה היינו משעת קצירה כיון דמינטרא עכ"פ משעת לישה יאכלנה אפי' לבסוף דעכ"פ שם מצה עליה משא"כ בבציקות של עכו"ם דאפי' משעת לישה לא הוי שמירה כלל ולא הוי עליה שם מצה כלל גרע טפי ובזה אמרו ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וזה נ"ל מדוקדק מאוד בלשון רב הונא שאמר שיאכל כזית מצה באחרונה דקשה הא קודם לזה נמי אכיל מצה אלא שלא היתה שמורה א"כ ה"ל לומר שיאכל כזית מצה שמורה באחרונ' אלא ודאי כמ"ש דכאן בבצק של עכו"ם לא הוי עליה שם מצה כלל כיון דאפי' משעת לישה לא היה לה שימור כנ"ל לישב דעת הרא"ש על נכון וראוי לקבוע הלכה כן:
א
null
41,184
טורי זהב
תפב
ב
ושתי השלימות לליל שני. א"ל כיון דליל שני אינו אלא משום ספיקא דיומא הוה ליה לעשות מצוה מן המובחר בליל ראשון דיעשה המוציא על א' ועל אכילת מצה על השניה דא"כ לא נשאר לחם משנה בליל שני:
א
null
41,185
טורי זהב
תפד
א
והדר מברך לכל חד. אע"ג דברכת הנהנין קי"ל שאינו יכול לברך לאחרי' אא"כ יהנה עמהם שאני ברכת הלחם של מצה וקידוש היום שהם חובה הלכך יכול לברך להוציא אחרים אע"פ שאינו נהנה וכן ברכת הירקות חשוב ג"כ מצוה ויכול להוציא אחרים וכתב הרא"ש ז"ל כיון דתקנת חכמים היא משום היכר לתינוקות הוה כברכת מצוה והקשה מו"ח ז"ל דהא אמרי' בפ' ע"פ וכיון דאינו אלא משום היכרא לא הוה מצו' ולק"מ דלא קאמר הרא"ש דהוה באמת מצו' אלא דכיון שתקנו חכמי' משום היכר יש כאן חיוב ולא חשיב כברכת הנהנין ודינו כמו בברכת המצות:
א
null
41,186
טורי זהב
תפד
ב
ומברכי אינהו ב"ה. פי' ולא יצטרף עמהם לזימון דהא לא אכיל עמהם:
א
null
41,187
טורי זהב
תפד
ג
יקרא מלה במלה. ואין כאן מוציא שם לבטלה דהוה כקטן שמקרא את ההלל שעונין אחריו מה שהוא אומר וכ"כ בטור בשם הרא"ש וא"ל הא ס"ל להרא"ש בפ' ג' שאכלו דמי שלא אכל יכול להוציא בברכת המזון את מי שאכל מטעם ערבות וא"כ למה הצריך כאן להקרות מלה במלה הא לא קשיא דהא כתב שם הרא"ש דמדרבנן אינו יכול להוציא אלא שהסמ"ק כ' סתם יכול להוציא משמע אפי' מדרבנן וע"ז חולק הטור בססי' קפ"ו: כתב (בטור) ומ"ש רב אלפ' ומברכי אינהו ב"ה כו' ורב עמרם כתב שאין תקנה להוציאם שאם מברך עליהם ברכת המזון תו לא מצי למישתי בביתיה ברכת המזון עכ"ל ופי' ב"י כיון שמברך להם ב"ה ע"כ צריך לאכול עמהם כזית תו לא מצי למישתי בביתי' ברכת המזון כלומר שוב אינו יכול לאכול ולשתות בביתו דאסור לאכול בליל פסח ב' סעודות דמיחזי כאוכל ב' פסחים ורב עמרם מיירי שהקדים לעשו' הסדר בשאר בתים ואין מקום לפי זה במה דנקט תו לא מצי למישתי בביתי' ב"ה ולפעד"נ דרע"מ ס"ל שאין איסור כשאוכל ב' פעמים ומברך עליהם מצד איסור אכיל' דמיחזי כב' פסחים דמה ענין זה לזה דאכילת אפיקומן הוא במקום פסח ואותו אינו אוכל כי אם פעם א' אלא האיסור הוא דלא יוכל לשתות הכוס הד' שהוא אומר עליו ההלל דיוסיף על הכוסות כיון דמברך ב"פ ה"ל ד' כוסו' וע"כ אמר רב עמרם כיון שיברך כאן על כוס היאך ישתה בביתו כוס של ב"ה שמברך בביתו דיהיה בזה ד' כוסות ומה יעש' בהלל ששייך על כוס הד' כנ"ל נכון ומ"ש הטור אח"ז וכ"כ רב כהן צדק כו' פי' בעיקר הדין מסכים עם רע"מ שאין תקנ' לברך ב"ה ב"פ אלא שהוא נותן טעם אחר דהיינו דאסור למיכל ב"פ בליל' דכיון שהוא מברך פעם הא' נסתלק ממנו אכילת מצה ואע"ג דלא אכיל אפיקומן דחשבי' הכזית מצה שאכל כבר לחיוב שלו כדלעיל סי' תע"ז בשם אבי העזרי ועיטור וא"כ מה מועיל לו שיאכל בפעם השנית כזית מצה באחרונ' לשם אפיקומן והוא כבר יצא אבל רע"מ לא נתן טעם זה דרב כ"צ דכיון שהוא מכוין בשע' ב"ה של פ"א שלא לסמוך על כזית מצה שאכל בראשונ' אלא יחזור ויאכל פעם אחרת ואז יאכל אפיקומן ש"ד ע"כ נותן טעם מכח איסור שתיה שאחר ארבע כוסות וכל זה לא מיירי אלא במברך ב"פ ב"ה דאסור לר"עמ מטעם שלו ולרב כ"צ מטעם שלו אבל אם מפסיק באכילתו והולך לבית אחר ויאכל שם אפיקומן ויברך שם ב"ה אין כאן איסור כלל אפי' לרב כ"צ דבזה ודאי אכילה חדא היא כמ"ש סי' קפ"ד וכמ"ש סי' תע"ט כנלע"ד: כתב עוד הטור ואפשר דאף ב"ה יכול לברך כדי להוציאם כיון שהוא חוב' כו' כמו בטיבול ירקו' ע"כ וב"י הבין שהטור כתב זה דרך פי' לדברי רי"ף ואינו כן אלא זהו דעת עצמו עכ"פ שלא כדעת הרא"ש ורב כ"צ ורע"מ שלא מצאו תקנ' בזה וא"כ אמאי לא נימא דגם הרי"ף לא ס"ל כן שהרי כתב ומברכי אינהו היינו ולא הוא טעמם שלא הסכימו לזה הוא כמ"ש ב"י בשם אבודרהם שחולק ג"כ על הטור מכח הירוש' ואמר כל מצוה שאדם פטור מהם מוציא את הרבים י"ח חוץ מב"ה מדכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא מברך אלא שהב"י דחה זה דכיון שהיא חוב' בליל' זו דומה לברכת המוציא שמוציא אחרים בליל' זו אע"פ שאינו נהנה אבל נרא' טעם אחר שלא הסכימו רי"ף והרא"ש ושאר גאונים לזה דבודאי יש חילוק גדול בין ברכת המזון לשאר ברכות שחייבים בלילה זה דאין שייך לו' שיוציא את אחר ויברך בשבילו אלא במידי דהוא הכשר מצוה דהיינו שהאחר יעשה מצוה אחר שיעשה זה הברכה השייך לה מ"ה בענין המוציא ואכילת מצה וטיבול ירק שפיר מברך זה והאחר יאכל אכילת המצות ההיא משא"כ בב"ה שאינה הכשר מצוה שתוכל לומר שעי"ז יקיים זה המצוה דהא כבר עשה זה מה שעש' אלא שנתחייב להש"י לתת שבח והודי' על העבר במה שאכל כבר ואין לאחר ליתן שבח בשבילו כיון שזה לא יעשה מצוה בשבילו אח"כ ודבר זה דומה ממש להרוא' מלכי ישראל חייב לברך וכי ס"ד שמי שכבר בירך על ראייתו ובא א' שאינו יודע הברכ' ורואה ג"כ את המלך יצטרך זה שכבר בירך לברך שנית בשבילו ודאי זה אינו וא"צ ראיי' לסתור דבר זה ה"נ ממש כן הוא כיון שאין קיום מצו' לזה שאינו בקי אחר שבירך זה הבקי ב"ה ודאי הוה ברכה לבטלה ונרא' שהטור עצמו נזהר בזה שכ' ז"ל כיון שתיקנו ד' כוסו' ותקנו א' מהם על ב"ה היא חוב' כמו בטיבול ירקות הרי שתיקן מה שהוקש' לי באומרו שגם כאן יש קיום מצוה אחר ב"ה שישתה כוס ד' ולא אמר הטעם כיון שיש חיוב עליו לברך על מה שאכל אלא ודאי שצריך דוקא אחר כך תיקון מצוה אבל אין זה תיקון באמת דהא ב"ה אין לו חיוב ושייכות להכוס שישת' אח"כ אלא שבח על אכילה שעבר' אלא בפה"ג שייך למה שישתה אח"כ ואגב זה סמכו לו חכמים שיהי' כוס הג' סמוך לו לענין חשבון ד' כוסות אבל אין ב"ה ניתקן בשביל הכוס משא"כ בהמוציא וירקות דהברכה בא בשביל' ודבר זה נלע"ד ברור ותמהתי על רבינו הטור דלא נחית לזה והוא דבר מתקבל ומסתבר:
א
null
41,188
טורי זהב
תפה
א
סתם אסור לאכול כו'. דהשבוע' לבטל את המצו' בשב ואל תעשה חיילא בכולל דהיינו כיון שחל על כל השנה חל נמי בליל פסח:
א
null
41,189
טורי זהב
תפו
א
בטור כתב בסי' זה וישתה רביעית או רובו צ"ע למה כת' הטור בסי' תע"ב א"צ לשתות כולו אלא רובו וכאן כתב רביעית או רובו ותו קשה מאי בריר' שנותן לנו בזה דאם ברוב סגי ל"ל להזכיר רביעית ומו"ח ז"ל פי' דה"ק הטור כאן רביעית לכתחלה ובדיעבד סגי ברובו ובשם רש"ל הביא דיש חילוק בין הכוסות אימתי צריך רביעית ואימתי סגי ברובו והאריך רש"ל בזה וכ"ז לא מתישב לי שיאמר הטור דבריו דרך רמז ולא יבאר אותם בפי' בפרט מה שגוף הדין תלוי בו ותו לא מתישב השינוי ממ"ש בסי' תע"ב ולפי מ"ש בסי' ק"ץ שמן הדין סגי ברובו אפי' לכתחלה רק שהרוצה לעשות עצה"ט ישתה רביעית שלם משום ברכה אחרונה ניחא מ"ש הטור כאן רביעי' או רובו להורות שמן הדין הם שוין רק בצד יותר טוב ואין שייך בזה לחלק בין דעבד או לכתחלה ואפי' צה"ט לא בעינן שם טפי אלא כאן דברו כיון דכאן זכר דין דברכ' אחרונה ובזה ראוי לעשו' עצה"ט משא"כ בכוסות הראשונות דאין בהם אפי' עצה"ט טפי מרובו ואע"ג דבסי' ת"פ זכר הטור דין ברכ' אחרונ' מ"מ לא זכר שם שיעור השתיה כלל אלא כאן בכלל הסדר שזכר השיעור וזוכר דין ברכה אחרונה ע"כ זכר כאן גם צהי"ט ודבר זה פי' נאה ומקובל בל' הטור וכוונתו בס"ד ומזה ראייה גדולה לפי' שלי בסי' ק"ץ ע"ש: עוד כתוב בטור ויביאו לפניו קערה שיש בה ג' מצות כי' במשנה אמרו הביאו לפניו מטבל בחזרת כו' הביאו לפניו מצה וחזרת כו' ופי' רש"י ורשב"ם שהבאת מצה היינו אחרי טיבול הראשון וכאן לא סידר הטור כך לפי שבמשנה מיירי במביאין לו זה אח"ז אז יעשה כסדר ההוא אבל בטור הזכיר שיביאו הכל ביחד: עוד כתוב בטור וחותם מלך מהולל בתשבחות. הקשה ב"י כיון דחותם בישתבח יש לחתום בהבוחר בשירי זמרה שהוא חתימת ישתבח ולעיל סי' תפ"א כתב אבל עכשיו באו תלמידים כו' חותם בכוס ד' יהללוך וחותם מלך מהולל בתשבחות ובכוס ה' חותם בנשמת הבוחר בשירי כו' משמע דכאן לא אדכר אלא מלך מהולל בתשבחות משמע דלא חותם אלא במלך מהולל בתשבחות והביא דעת מהר"ר מאיר ערמאי שיש להמתין ביהללוך עד שיבוא לחתימת ישתבח ושם יאמר. (כאן חסר) ישתבח גדול בתשבחות הוא בנוסחאות הטור מלך מהולל בתשבחות כמבואר בסי' נ"ד שכתב שאין לענות אמן אחר חתימת ישתבח כשאומר מלך מהולל בתשבחות אלא ימתין עד חי העולמים וזה כונתו גם כאן שאומר וחותם מלך מהולל בתשבחות כלומר עד בשירי זמרה כו' חי העולמים אלא דנקט רישא דחתימה ולעיל סי' תפ"א דנקט חתימ' ישתבח עד הבוחר בשירי הוכרח לתת סי' זה כיון דאמר שם קודם לזה שחותם אחר יהללוך מלך מהולל בתשבחות והיינו חתימ' דיהללוך שאינו חותם אלא בזה בלבד ע"כ הוצרך לומר כאן סי' אחר לחתימת [ישתבח] לא במלך מהולל בתשבחות כי היכי דלא ליתי למטעי דהוא כמו חתימת יהללוך וזה נ"ל פשוט בדעת הטור ומכוין כמ"ש ב"י בשם הגהות סמ"ק דחתימת נשמת היא עד חי העולמים והכל עולה בקנה אחד:
א
null
41,190
טורי זהב
תפז
א
אין ש"צ מקדש בב"ה. הטעם בטור לפי שאין עני בישראל שאין לו ד' כוסות וא"כ כל אדם מקדש בביתו עכ"ל כ' זה לפי המנהג שמקדשין כל השנה על היין אבל דעת הטור עצמו בסי' רס"ט דאי איישר חילי אבטליניה ולפי הטעם של הטור אם הוא במקום שאין יין בעיר לכל הקהל רק ליחידים יש לקדש בב"ה להוציא מי שאין לו יין:
ב
null
41,191
טורי זהב
תפז
ב
צריך לחזור ולהזכירו ביעל' ויבא. אע"ג דבר"ח שחל בשבת כ' בסי' תכ"ה שאין מזכירין ביעלה ויבא של שבתשאני התם שנתן הרא"ש בפ' ב"מ טעם שכבר חתם בשל שבת כשאומר מקדש השבת והמרדכי נתן שם טעם לפי שאם אין ר"ח אין שבת בעבודה וכ' ב"י ולפ"ז יש להזכיר של שבת בי"ט שחל בשבת ביעל' ויבא שאין שייך שם טעמי' אלו וגם בב"ה בר"ח שחל בשב' אין מזכירין שבת ביעל' ויבא לפי שכבר אמר רצה והחליצנו שהו' בשביל שבת משא"כ כאן דמסתבר להזכירו דמ"ש יעלה ויבא מאתה בחרתנו שמזכיר שניהם. ובתשו' מהרי"ל סי' ג' וכן בדרשותיו כתב מחלוקת גדולים בזה. ומביא ראיות אלו שזכרנו אלא שהוא הכריע שלא להזכיר שבת בו וראייתו מפ"ב דביצה דף י"ז יו"ט שחל בשבת מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואו' קדושת היום באמצע ופירש"י שאו' ותתן לנו ה' אלהינו את יום המנוח הזה ואת יום חג פלוני הזה הרי שלא להזכיר קדוש' של שבת אלא תחלה וסוף משמע באמצע לא ואע"ג דאנו אומרים שבתות למנוח' היינו משום דסמך לותתן לנו כו' שהוא בכלל התחל' ומה"ט אומרים שבת ומועדי קדשך לו' מעין החתימ' ע"כ. ואין ראי' לפע"ד כלל דהוא מפ' מ"ש קדוש' היום באמצע אתי לאפוקי קדושת שבת שלא תהי' באמצע אלא בהתחל' והא ודאי ליתא דהא איתא שם עוד בריית' שבת שחל בר"ח במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת וקדושת היום באמצע והתם ודאי מזכירין קדושת שבת גם באמצע דהא מדכרי פסיקי קרבן שבת וישמחו במלכותך באמצע אלא ודאי דמ"ש קדוש' היום באמצע לא בא אלא למעט דלא לימא בסוף של י"ט אלא חותם בשל שבת לבד כי הוא עיקר ובו התחל' וסוף לחוד ואין לי"ט מעלה כמותו אבל במעלת י"ט שהי' באמצע יש ק"ו שיהיה מעלה לשבת עמו שהרי מקדימין פסוקי דשבת לקרבן מוסף מי"ט. וזה מבואר בכוונת ברייתא זו גם גבי י"ט בשבת שהרי ר' חולק ואו' דחותם גם בשל י"ט וכוותי' קי"ל כמבוא' דלא באו לחלוק אלא בחתימ' וא"כ כי היכי דבמוסף מזכיר של שבת אף באמצע למה יגרע בשחרית בי"ט בשבת מלהזכירו ביעלה ויבוא וא"כ אדרבא יש לנו ראי' מבוררת מכאן להזכיר של שבת ביעלה ויבוא בי"ט שחל בשבת וכ"כ ב"י שמנהג העולם להזכירו כמ"ש רמ"א כאן ורש"ל בפ"ב דביצ' סי' י"ג הביא דברי מהרי"ל וכתב שכן עיקר דיעל' ויבוא לא ניתקן לשבת ואין בזה כדאי להוכיח להכריע מזה דודאי ניתקן בכל י"ט לאמרו כפי מה שהוא אם בי"ט מזכיר י"ט ואם בר"ח אף בשבת אין מזכירין שבת כ"א בטעמו לפי שכבר אמר תפלה מיוחד' לשבת ישמח משה וכן בב"ה ברצה ע"כ יאמר אח"כ תפלת מיוחדת לר"ח (וי"ט) משא"כ בשבת (וי"ט) שאין בהם דין חלוק' וכל שמזכיר שניהם הוא מזכיר. ובלבוש וכן מו"ח ז"ל הסכימו שלא להזכיר שבת ביעל' ויבוא בי"ט בשבת כמהרי"ל. ולענין הלכ' ודאי מסתבר לן להזכירו אש"פ שבר"ח אין מזכירין וכן בב"ה אין בכך כלום. וגדולה מזו מצינו בנוסח כי אל מלך חנון ורחום אתה שמביא רמ"א בסימן קפ"א ס"ג שאין לו' מלך בב"ה ובתפל' אומרי' אותו משום שיש חילוק ביניהם כדאיתא שם כמ"ש בזה שיש לחלק ואפי' לאותם גדולים שאין מסכימים להזכירו אין למחות בשום אדם אם מזכירו דהא אין כאן ברכה לבטל אלא הזכרה לחוד ואין הפסד בכך אדרבא מסתבר להזכירו שיהיה זכות שבת בצירוף י"ט מסייע למלא בקשתינו במה שמתפללים ביעלה ויבא כנלע"ד:
ג
null
41,192
טורי זהב
תפח
א
ומברכין לקרות הלל. כי אם יברך לגמור יש לחוש שמא יחסר ממנ' אות א' או תיב' א' הרי ברכה לבטלה:
א
null
41,193
טורי זהב
תפח
ב
אפי' עשרה. דכיון דחביבי להו יהבו דעתייהו ושמעי משא"כ בתורה ובמפטיר דאמרינן תרי קלי לא משתמעי:
ב
null
41,194
טורי זהב
תפח
ג
ואם מוסיפין כו'. מדברי התו' פ' הקורא עומד משמע שאין להוסיף דכתבו בי"ט ואם קראו כל המנין שהוא צריך ושכח לקרות בחובת היום יחזור ויקרא בחובת היום ואחרון שקורא כמאן דליתא עכ"ל מדהוצרכו לכתוב דהוא כמאן דליתא דהיינו כיון שקרא בטעות שמע מיניה דבלאו טעות אין להוסיף:
ג
null
41,195
טורי זהב
תפט
א
מתחילין לספור. אע"ג דגבי יובל כתי' ג"כ וספרת לך וכן בזבה כתי' וספר' רבנן גמירי להו דהאי וספרת דגבי עומר הוא מנין ממש משא"כ באינך ספירות כ"כ הר"ן.
א
null
41,196
טורי זהב
תפט
ב
ומצו' על כל א'. דכתי' וספרת' לכם צריך שתהא ספיר' לכל א': מעומד דת"ר בקמ' תחל לספור א"ת בקמ' אלא בקומה:
א
null
41,197
טורי זהב
תפט
ג
היום יום אח' בעומר. כן מנהגנו אבל בדברי הר"ן סוף פסחים שמביא ב"י נזכר שם לעומר בלמ"ד ונראה יותר נכון מנהגנו דהא ביום אחד שמנינן בתחלת ליל י"ו הוי פי' במנין ימי העומר אשר יביאו למחר ביום י"ו ובימים אחרים הוי ג"כ שפיר דאמנין יומי דעומר קאי כולם משא"כ אם תאמר לעומר תהיה הכוונה בליל י"ו לעומ' דהיינו למה שכבר הביאו אבל בעומר לא קאי רק על ימי העומר דא"א לפרשו על ההבאה דהבי"ת משמע בתוך משא"כ בלמ"ד אפשר לפרשו על ההבאה כנלע"ד: אין לומר שהיום אלא היום:
א
null
41,198
טורי זהב
תפט
ד
שבוע אחד. ולא אחת כמו שפירש"י אצל מלא שבוע זאת דשבוע הוא ל' זכר:
א
null
41,199
טורי זהב
תפט
ה
עד צ"ה. בר"ן כתוב ספיר' השתא ליכא אלא מדרבנן כיון דליכא הבאה ולא קרבן ומ"ה טוב לספו' ביום א' בספק חשיכ' כדי שיהיו ז' שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו לספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בזמן הזה אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה:
ב
null