Unnamed: 0
int64 0
42.6k
| bookname
stringclasses 9
values | siman
stringlengths 1
4
| sek
stringlengths 1
1.63k
⌀ | text
stringlengths 2
18.1k
| seif
stringlengths 1
3
| topic
stringlengths 10
32
⌀ |
|---|---|---|---|---|---|---|
41,200 |
טורי זהב
|
תפט
|
ו
|
מונה עמהם בלא ברכה. פי' ודעתו תהיה שלא לצאת בכך עד שיברך בלילה בביתו וכמ"ש רמ"א ע"ז ואיני יודע א"כ מה תועל' יש לו במה שמונ' עם הקהל בשלמא למ"ש ב"י בשם אבודרהם תחל' שפיר דהיינו שמימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי כבר אבל הוא עצמו כ' ע"ז דמדברי הרמב"ם משמע דאם מנה בלא ברכה יצא וכן עיקר ממילא משמע דתנאי זה אינו נכון דאין להתנות בתנאי שזכר תחל' דאין נמנה למצו' מספק א"כ קשה למה מונה כלל עם הצבור ונראה שעושה כן כדי שלא יחשדוהו שהוא אינו רוצה לספור לגמרי וק"ל למה מונין הקהל בעוד יום אטו ברשיעי עסקי' ונראה דלאו דוקא מבע"י אמר אלא בספק חשיכה כמ"ש בסמוך והוא רוצה לחזור ולברך בצ"ה:
|
ג
| null |
41,201 |
טורי זהב
|
תפט
|
ז
|
שאם יאמר לו היום כך. ונ"ל פשוט שאם שואלו חבירו כמה ימים בספירה והוא משיב כך ימים ולא מזכיר בתשובתו היום כך ודאי לא יצא דעיקר המצו' שיאמר היום כך וא"כ צ"ל דמיירי כאן דוק' באומ' היום כך וכמ"ש היום כך כו'. וק"ל למה לא ישיב היום כך וכך דהא אין זה אלא תשו' למי ששואל אותו וא"ל דזה הוא כמו שמונה סתם דכ' ב"י בשם הרמב"ם דיצא דמצות א"צ כונה אלא דוקא אם דעתו בפי' שלא לצאת כמ"ש רמ"א בסמוך זה אינו דהא אשכחן בסי' תפ"ד שכ' הטור בשם הרא"ש דאם אין יודעים לברך ב"ה הוא מקר' אותם מלה במלה ומוכח התם דלא יצא הוא בזה דהא כת' הרי"ף שם אי בעי עוש' כל הסדר תחל' בבית אחרי' ואח"כ הולך לביתו ואוכל וע"ז קאי שם הרא"ש ועוד ראי' מסי' תרנ"ח ס"ז לא יתן ביום ראשון לולב לקטן קוד' שיצא בו וכו' משמע בימי' אחרים שרי והא התם כשנותן לקטן הוא מקר' לו תחל' הברכ' מלה במלה ואפ"ה הוא יוצא בו אח"כ אלא ודאי דזה דומה למתכוין שלא לצא' וא"כ ה"נ במשיב לשואל ע"כ נ"ל דכאן לא מזהיר אלא לכתחל' שירחיק מזה מה דאפשר אבל אם אירע שא"ל תשובה של יום זה ודאי לא יצא וצריך לחזור ולמנות בברכ' ובזה ניחא מה דקש' למה לא יודיעו מנין יום זה אלא שלא יאמר היום אלא דנקט גווני דמעלי טפי במ"ש אתמול היה כך:
|
ד
| null |
41,202 |
טורי זהב
|
תפט
|
ח
|
וסיים כמוהו יצא. משמע בדיעבד אבל לכתחל' לא יברך עד שיהי' לו בירור בשעת הברכה כמה צריך לספור אח"כ כנ"ל:
|
ה
| null |
41,203 |
טורי זהב
|
תפט
|
ט
|
פתח ואמר כו'. בטור כתו' בחלוקות אלו בשם אבי עזרי דרך ספק ופשט להו מההוא דפתח אדעתא דחמרא כו' כמ"ש ב"י וכיון ששם יש ספק ה"נ ספק לדידן אלא דלאבי עזרי אזיל לחומרא לברך שנית כיון דספירה דאוריי' ומביא ראיה מאמת ויציב למאן דס"ל שהוא דאוריית' ולכאור' קשה דהא ל"ד לשם ששם לא אמר אמת ויציב שהוא דאורייתא אבל כאן אף שהספירה דאוריי' מ"מ ברכות אין מעכבו' וי"ל כיון שעכ"פ הספיר' דאוריי' כוי כאלו גם הברכו' דאוריי' וזה מוכח שם בלא"ה דאל"כ למה חוזר ומברך הא ברכות אין מעכבו' אלא כדפרישית. וכ' ב"י ממילא להר"ן בשם רוב הפוסקי' דספיר' בזה"ז הוא דרבנן אזלי' לקולא מ"ה פסק כאן בזה דא"צ לברך שנית ולכאור' יש לפ' שמ"ש כאן וסיי' בה' וכן אח"כ וסיים בד' פירושו שספר ספיר' כן וא"כ קשה טובא על ב' החלוקות דראשונ' קשה כיון דעכ"פ סיים כראוי ולא גרע מאלו לא בירך כלל וסיפר דיצא דברכות אין מעכבות ומטעם זה חלק בעל הלבוש על דין זה וא"כ נשויניה לאבי עזרי לטועה בדבר זה כי הוא נסתפק בדין זה אם צריך לברך אם לא ומה ספק יש בדבר. ותו בחלוקה השניה דסיים שלא כראוי מאי מספקא לאבי עזרי פשיטא דלא יצא וכ"ש דק' על הש"ע דפסק דיצא בזה וזה הקשה מו"ח ז"ל דהרי יצא שקר מפיו. והנלע"ד דלא דקו רבנן אלו בפי' הפשט דמ"ש כאן אבי עזרי וש"ע וסיים בה' ובחלוקה שניה וסיים ד' אין פי' שספר כן אלא אסיום הברכ' קאי דהיינו שלא ספר עדיין כלל אלא בירך לחוד ובל' הברכה יש ריעותא דהיינו או שטעה מתחלת' כשאמר בא"י אמ"ה היתה כוונתו בטעות וקודם שסיים ברכתו נזכר על האמת או להיפך שבתחלה היה בדעתו אמת ובסוף הברכ' טעה בדעתו ומיבעי' לן אם הוי הברכה ברכה בדיעבד ויספור אח"כ בלא ברכה שנית א"ד דברכה זו לא הוי ברכה כלל וכאלו לא בירך כלל דמי וצריך לברך שנית והוי ממש כמו בפתח אדעתא דחמרא שמביא ב"י ובזה פסק ב"י וש"ע לדידן דס"לן (דספיר' בזה"ז) דרבנן א"צ לחזור ולברך ואע"ג דמ"ש בסוף דאם דעתו דלסיים כמו ששמע מחבירו וכו' וסיים כמוהו דשם הוי הסיום כספירה ממש היינו דוקא שם שכבר הית' הברכ' כראוי בפתיח' וחתימ' והספיק' היא הסיום בזה משא"כ בריש' דיש ספק בברכ' עצמה והסיום הוא בברכ' עצמה ונ"ל ברור דאם היתה הברכ' כול' בטעו' אלא שנזכר אח"כ בשעת ספירה כראוי צריך לחזור ולברך שנית על מה שיספור וראיה מדין תורמס בגמ' הביאו טור וש"ע סי' ר"ו בבירך על פירי ונפל מידו דצריך לברך שנית במה שיאכל אח"כ אע"פ שמונח לפניו כיון שלא היה דעתו לאכול אלא ההיא שבירך עליו וכן הבאתי בסי' ק"מ בבירך על התורה והראו לו מקום לקרות שלא כראוי דצריך לחזור ולברך כמ"ש שם וה"נ כן הוא אבל כאן אין ענין לזה אלא הספק בברכה עצמה ודומה לפתח תחלת הברבה אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא ואין זה ענין לההוא דתורמס שזכרנו כנלע"ד ברור ונכון:
|
ו
| null |
41,204 |
טורי זהב
|
תפט
|
י
|
אחר קידוש. דעיולי שבת ניחא לן טפי ובמ"ש ניחא לאחורי אפוקי שבתא רק בי"ט אחרון של פסח במ"ש שיש קידוש והבדלה מצרפין לקידוש עם הבדל' וסופר קמי קידוש. ונ"ל דבליל שבין ז' של פסח ליום ח' של פסח אפי' בחול יש לספור קוד' קידוש די"ט אחרון דהא טפי ניחא לן למשוך עליו קדושת יום ז' של פסח שהוא מן התור' וקדושת י"ט אחרון אינו אלא מדרבנן. נרא' פשוט דמי שטעה בספיר' היום ולא נודע עד יום שאחריו דס"ל כאלו שכח לגמרי לספו' אלא דאם טעה בימי' אבל בשבוע לא טעה מהני עכ"פ שאח"כ יספור בימים אחרים כדרכו:
|
ט
| null |
41,205 |
טורי זהב
|
תפט
|
יא
|
אסו' לאכול כו'. דין חדש והיתר שלו בזמן הזה עבי"ד סי' רצ"ד בעזה"י דבר הגון והיינו בח"ל: כתב ב"י בסי' תפ"א בשם האגור המהדרין שבישראל נוהגין בליל שני של פסח כליל א' לכל דבר אבל מי שרוצ' לאכול ולשתות ליל ב' אחר גמר ההלל אין עליו כלום אלא שאין ראוי להוציא עצמו מן המהדרין ועובר על דברי חכמים:
|
י
| null |
41,206 |
טורי זהב
|
תצ
|
א
|
אין מחזירין אותו. דדוקא בתפלה לא סגי דלא יתפלל וכיון שלא התפלל כראוי יחזור אבל בב"ה בח"ה אי בעי לא אכיל דבר המחייב לב"ה שיאכל בשר ופירות ע"כ אין מחזירין אותו ולענין הנחת תפילין בח"ה עמ"ש בסי' ל"א:
|
ב
| null |
41,207 |
טורי זהב
|
תצ
|
ב
|
אין נוהגין לומר מקרא קודש כלל לא בי"ט. וכ"כ בלבוש ותמהני ע"ז שהרי מנהגינו לומר מקרא קודש בי"ט בכל ארצותינו:
|
ג
| null |
41,208 |
טורי זהב
|
תצ
|
ג
|
ההלל בדילוג. מפני שבז' של פסח נטבעו המצריים אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה וכיון שבז' אין גומרין אותו ע"כ גם בחה"מ אין גומרין אותו שלא יהא עדיף מי"ט האחרון:
|
ד
| null |
41,209 |
טורי זהב
|
תצ
|
ד
|
ומפטירין היתה עלי. בטור הביא אמר רבינו האי שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן וניצחון גוג ומגוג בתשרי ע"כ מפטירן בניסן העצמות היבשות ובתשרי ביום בוא גוג:
|
ט
| null |
41,210 |
טורי זהב
|
תצ
|
ה
|
ואין מזכירין בברכת הפטרה לפסח כו'. דאלמלא שבת אין הפטרה בח"מ:
|
ט
| null |
41,211 |
טורי זהב
|
תצ
|
ו
|
והעם נהגו שלא לברך עליהם כו'. בלבוש תמה ע"ז ואמר איני יודע למה לא יברכו עליהם ועוד מי הגיד לו המנהג ושמא עושין ברכה בלחש או שמא לא ידעו ממ"ש במנהגי' שכתבו שיש לברך על אלו ב' מגילות. ובדפוס ש"ע החדשי' הגיה המגיה כאן והעם נהגו לברך וכ"ז דברי הבאי דבתשו' רמ"א סי' ל"ה האריך ע"ז וביאר דבריו שבכאן ושנ"ל שלא לברך על שום מגיל' זולת מגילת אסתר מטעם שלא מצינו בדברי התלמוד שתקנו לקרותם שיאמר ע"ז וצונו לקרות והאריך בזה ועיקר הטעם דאף במגילת אסתר שחייבים חיוב גמור לקרותה אפ"ה אין מברכין עליה אלא במגילה כשירה אבל אם קורין אותה בחומש כ' בסי' תרצ"א אין מברכין עלי' ק"ו באלו המגילות שאין חיובם בבירור רק מנהג והם נדפסים בחומשין שאין לברך עליהם ואלו היה שייך ברכה עליהם היו נזהרים לכותבם דרך מגילה בקלף כמו במגילת אסתר וזה לא נשמע מעולם וכ"כ ב"י סי' תקנ"ט וז"ל והעם לא נהגו לברך על שום מגילה חוץ ממגילת אסתר עכ"ל ע"כ כל המברך על מגילות אלו היא ברכה לבטלה:
|
ט
| null |
41,212 |
טורי זהב
|
תצא
|
א
|
לא על הנר. דהא בי"ט מותר להדליק נר ולא על הבשמים דבמ"ש מברכין עליהם משום נשמה יתירה שנסתלקה ובי"ט ליכא נשמה יתירה ובי"ט שחל במ"ש אין מברכין לפי שיש מאכלים טובים מישבים דעתו כמו בשמים:
|
א
| null |
41,213 |
טורי זהב
|
תצב
|
א
|
מיד שני וחמישי במהרי"ו בהלכותיו סי' י"ד כתב שאין להתענות בה"ב בחשון עד י"ז ימים בחדש שהיא זמן רביעה ראשונה שהיו נוהגים להתענות וכ"כ ראבי"ה וכ"כ מהרי"ל. ובזמנינו שמקדימין להתענות אין מפסידים והם זריזים ונשכרים. ואם יש מילה באלו תעניתים עיין סימן תקס"ח:
|
א
| null |
41,214 |
טורי זהב
|
תצג
|
א
|
יש נוהגים להסתפר בר"ח אייר. כ' ב"י שטעמם ע"פ מ"ש אחרונים בשם התוס' של"ג בעומר אין לו מעלה מצד עצמו שפסקו מלמות אלא לסימנא בעלמא נקטו סי' ל"ג דהיינו שבימים שא"א תחנון לא מתו וא"כ כשתסיר מן מ"ט יום ז' ימי פסח וז' שבתות וב' ימי' ר"ח שהם י"ו ימים שאין אבילות נוהג בהם נשארו מן המ"ט יום ל"ג יום וראו שם דב' ימים של ר"ח אין אבילות נוהג בהם נהגו בהם היתר וזה שבוש דלא אמרו בשני ימים של ר"ח דאין אבילות נוהג בהם אלא לנוהגים איסור תספורת עד עצרת דבלא ב' ימים משכחת לה ל"ג יום שהם סימן לימי המיתה אבל לדידן דלא נהגינן איסור אלא עד ל"ג בעומר דס"ל דאז פסקו מלמות לגמרי ממילא אסור כל ל"ג יום אסור להסתפר אפי' בר"ח ע"כ דברי ב"י ממילא לדידן כל ל"ב יום אסור ותו לא:
|
ג
| null |
41,215 |
טורי זהב
|
תצג
|
ב
|
ואותן לא יספרו מל"ג ואילך. כי הם ס"ל דגם אחר ל"ג בעומר מתו עד עצרת כי ל"ג אינו סי' להפסקת המיתה בו ביום אלא מנין ל"ג הוא סימן לכמה ימים הית' המיתה משא"כ לאותן שמסתפרין אחר ל"ג בעומר דס"ל דהמית' היתה אף ביום שא"א תחינה אלא שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה לגמרי וא"כ עד ל"ג בעומר אסור בכל הימים ואחר ל"ג בעומר מותר בכולם ובודאי אין מנהגנו כדעה זו האחרונה כיון שאנו מסתפרים ומרבים קצת שמחה בל"ג בעומר ואלו לדיעה ראשונה אין שום מעלה ליום ל"ג בעומר והמנהג בכל המקומות שאין עושין נשואין אלא ביום ל"ג בעומר לא לפניו ולא לאחריו עד עצרת ואין לזה טעם וא"ת שאוחז בחומרי שניהם א"כ ביום ל"ג בעומר לא יסתפרו ולא יעשו נשואין מטעם השני. וי"ל דודאי העיקר שאחר ל"ג בעומר לא מתו ואפ"ה נוהגים קצת אבילות מחמת גזרת תתנ"ו שהיתה באשכנז בין פסח לעצר' כמו שמפורש ביוצרות ופיוטים שאנו אומרים בשבתות ההם שהם נתיסדו כמו קינות כנלע"ד טעם המנהג שלנו שאין נושאין אחר ל"ג בעומר אבל להסתפר ודאי שרי אחר ל"ג בעומר שמחמת גזירה זו לא החמירו אלא בשמחה יתירה של נישואין מה שאין כן קודם ל"ג בעומר שמתו תלמידי ר' עקיבא ומוטל על כל העולם להתאבל בשבילם החמירו טפי אפילו בתספורת. בהג"מל כתוב באם חל ר"ח אייר בשבת נושאין בו:
|
ג
| null |
41,216 |
טורי זהב
|
תצג
|
ג
|
שלא לעשות מלאכה כו'. שנקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה. וכ' הטור עוד טעם לפי שאז סופרין העומר וכתיב שבע שבתות מלשון שבות ול' שמיטה ג"כ שבע שבתות דכתיב וספרת לך שבע שבתות מה שנת השמיט' אסורה במלאכה אף זמן ספירת עומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכ' ע"כ ולפי טעם זם נראה דלאחר שספר מותר במלאכה תיכף כנ"ל: בענין הפטור' אחרי וקדושים כתבתי סימן תכ"ח:
|
ד
| null |
41,217 |
טורי זהב
|
תצד
|
א
|
מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות: (א) וקורין בראשון מן בחדש השלישי. על מה שנוהגים במדינות אלו לקרות פסוק הראשון ואח"כ מתחילין אקדמות מילין כו'. יש לתמוה הרב' היאך רשאים להפסיק בקריאה דהא אפי' לספר בד"ת אסור כמ"ש בסי' קמ"ו וכל ההיתרי' הנזכרים שם אינם כאן כ"ש בשבח הזה שהוא אינו מענין הקריאה כלל למה יש לנו להפסיק. ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן הברכה של קריאת התורה וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות וגם ביציב פתגם שאומרים ביום שני אחר פסוק ראשון של הפטרה ראוי לנהוג כן אלא שאין ההפטרה חמירא כ"כ כמו קריאת התורה:
|
א
| null |
41,218 |
טורי זהב
|
תצה
|
א
|
וחוץ מהוצאה והבער'. דין הוצאה יתבאר בסי' תקי"ח ודין הבער' בסי' תקי"א. ודין מכשירי אוכל נפש כגון שפוד וכיוצא בו בסי' תק"ט:
|
א
| null |
41,219 |
טורי זהב
|
תצה
|
ב
|
קצירה וטחינה וכו'. הטעם בטור ופר"י לפי שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כא' ולדרוך כל ענביו כא' ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מותרים בי"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י"ט וכן צדה אסרו שפעמי' שתעל' מצודתו דגים הרבה. בירוש' מסמיך להו אקראי עכ"ל ואיני יודע למה תלה דברי הירוש' באסמכתא והא אמרי' בזה דבי"ט סופג מ' ורש"ל בר"פ א"צ מסיק דמן התור' אסור עד לישה. וכת' במהרי"ל בי"ט של פסח מותר לטחון מצה אפויה דאין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר פירורים גדולים מהקטנים דבורר אסור גם בי"ט ועמ"ש בסי' תק"י ס"א:
|
ב
| null |
41,220 |
טורי זהב
|
תצה
|
ג
|
אין מוציאין משא כו'. משום עובדא דחול אבל לא משום שביתת בהמה דהא פסק סי' רמ"ו דאין מצות שביתת בהמה ביו"ט:
|
ג
| null |
41,221 |
טורי זהב
|
תצה
|
ד
|
ואסרוהו. כיון דבי"ט קיל חשו רבנן דלא לזלזולי ביה ע"כ החמירו בו לפסוק כר"י דמוקצ' אסור אבל בשבת דחמיר' פסקו כר"ש דמותר:
|
ד
| null |
41,222 |
טורי זהב
|
תצה
|
ה
|
ומותר להכין כו'. אע"ג דלקמן סי' תק"ג פסק דאסור להכין מי"ט לחבירו הכא שאני כיון שא"צ אלא אמיר' לחוד במידי שאינו ב"ח:
|
ד
| null |
41,223 |
טורי זהב
|
תצו
|
א
|
אלא לענין מת. משום כבודו ויתבאר בסי' תקכ"ח. ולכחול העין כתב הר"ן מטעם דמלאכה גופא היא שבות אבל שאר אבות מלאכות לא וא"כ מ"ש רמ"א ע"ז או שאר חולי שאין בו סכנה הוא נמי במידי דאין בו רק שבו' וכ"ה מסקנת הר"ן:
|
ב
| null |
41,224 |
טורי זהב
|
תצו
|
ב
|
אפי' דעתו. נראה הטעם מפני המחלוקת כמ"ש סי' תס"ח ס"ד וא"כ יש היתר אם עושה מלאכה בצינעא וכ"ה ברש"ל פ"ק סי' ח' וז"ל אין לו להקל בפנינו לעשות מלאכ' ובעל הש"ע ה"ל לבאר זה ואפשר שסמך על מ"ש סי' תס"ח:
|
ג
| null |
41,225 |
טורי זהב
|
תצז
|
א
|
אין צדין כו'. אציע בקיצור הגמרא הצריך לזה ודעת הפוסקי' דאי' במשנה א"צ דגים מן הביברים בי"ט (פי' רש"י משום שהי' אפשר לצוד מאתמול ויניחנו במצוד' במים ולמחר ישילהו והתו' נתנו טעם דצידה דמי לקצירה אבל אין חילוק באוכל נפש אם היה אפשר מאתמול) אבל צדין חיה ועוף מן הביברים (פרש"י שביבר הדגים הן בריכות של מים וביבר של חיה קרפיפות מוקפות גדר וכונסים לתוכן חיות הבר ויולדות ומגדלות שם) רשבג"א לא כל הביברין שוים זה הכלל כל שמחוסר צידה (שצריך לצודו) אסור וכל שאינו מחוסר צידה מותר והלכה כרשב"ג ומוקמינן להא דמותר בחיה ועוף היינו ביברי' קטנים דוקא ומפרשי' בגמ' ההיא דמחוסר צידה דנקט רשב"ג היינו כל שאומר הבא מצודה ונצודנו (כלומר שצריך לבקש תחבולו' לתפסו) ואי' אח"כ בגמ' אמר רב אמת המים שסכרו (שלא יכנסו בה דגים מבחוץ משתחשך ואת אלה הכין והזמין ע"י מעש' זו) מותרין והנה הרמב"ם סבר דרשב"ג קאי גם אדגים הלכך פסק בפ"ב די"ט דגים שבביברים גדולים וכן חיה ועוף שבביברים גדולים כל שהוא מחוסר צידה כו' ה"ז מוקצה וא"צ אותם בי"ט והראב"ד כתב עליו זה אינו נכון שהרי חיה ועוף שהתירו אינו אלא ביברים קטנים ואפ"ה דגים א"צ והטעם מפני שהם מכוסים במי' מן העין עכ"ל ופי' ה' המגיד דהרמב"ם ס"ל דרשב"ג קאי גם על דגים וגם שם תלוי במחוסר צידה והראב"ד והרשב"א סבירא להו דרשב"ג לא קאי רק על חיה ועופות והרמב"ם סמך על הא דשרינן בסכר המים כמ"ש בסי' זה ומה בין זה לביבר קטן ואם ביבר קטן שא"צ למצודה דגים שלו אסורין אלו למה מותרין אלא ודאי כל שאינו מחוסר צידה מותרין ואמת המים אפי' ארוכה כמה כיון שאינה רחבה כ"כ דגים שבתוכה כנצודין הן וכן הדין בביברים קטנים עכ"ל וא"כ ודאי קשה על הראב"ד והרשב"א מההיא דסכר אמת המים כמ"ש ה' המגיד סיוע מזה לרמב"ם ותי' ב"י וכ"נ דביברים שאני שהם רחבים הרבה ואע"פ שא"צ מצודה לצוד הדגים מ"מ מתוך שהם מכוסים מהעין הם נשמטים לכאן ולכאן והלכך לא חשיבי כמצודים אבל אמת המים מתוך שאינה רחב' אינה יכולה להשמט הלכך ה"ל כנצודים עכ"ל ואיני יכול ליישב לפע"ד כלל תי' הב"י בזה דכיון דלהראב"ד מותר בחיה ועוף באין מחוסר צידה. ממילא בדגים אסור אף באין מחוסר צידה אע"ג דה"ל כניצודי' אפ"ה אסור כיון שהם מכוסים מן העין א"כ מה מועיל סתימת המים אע"פ שהיא צרה ואינה מחוסרת צידה מ"מ יהי' אסור מטעם כיסוי המים ולא מהני מה שהם ניצודין ועומדים ואין מקום אתי להפריש ביניהם והנלע"ד לתרץ הקושיא של הרב המגיד על הראב"ד והרשב"א בדרך זה דכשצריך לצידה אסור מטעם מוקצה כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם ואע"ג דבפ"א מי"ט כ' הרמב"ם דבי"ט חמיר טפי משבת דמוקצה בשבת מות' ובי"ט אסור והראב"ד חולק ומשווה י"ט לשבת מ"מ פשוט שבמוקצ' כזה פשיטא דגם בשבת אסור ואפי' ר"ש מוד' וזהו הטעם שכ' הראב"ד מפני שהם מכוסי' מן העין דקשה לכאורה וכי שימת עין הוא זו שמתרת איסור צידה והלא כבר אין שם צידה כיון דא"צ למצודה אלא ודאי דמטעם מוקצה קאמר אלא דלהרמב"ם הוה המוקצה דוקא מחמת חסרון צידה ולהראב"ד הוה המוקצה דוקא מחמת כיסוי מעין וא"כ לק"מ מסכר אמת המים דשרי דעיקר טעם מוקצה כיון דמאתמול אקצי דעתי' ממנו ולא הכין אותו וזה שסכר מאתמול אמת המים ודאי אין כאן מוקצה. וזה מבואר מל' רש"י שזכרנו שכ' ואלה הכין ומבחוץ לא יכנסו הרי ממש כמ"ש וזה מוכח ג"כ מל' רב שאמר אמת המים שסכרה בעי"ט ולא אמר בקיצור אמת המים שהיא סכורה שרי אלא ברור דאדם צריך לעשות מעשה בעי"ט או קודם לו ולהוציא ממוקצה וזה נכון מאוד לפע"ד ודברי הטור משמע דס"ל כהראב"ד דכתב גבי דגים סתם לאיסור אלא שבסתם המים מתיר ובחי' ועוף מחלק בין מחוסר צידה או לא אלא ודאי דאסור בדגים אפי' באין מחוסר צידה מטעם מוקצה כהראב"ד שזכרנו וכ"פ רש"ל בפ' א"צ הלכ' כהראב"ד ורשב"א ולפ"ד יש היתר גמור בדגים שמכינים מעי"ט ונותנים אותן לתוך תיבה גדולה נקובה במים כיון שכולם אין מחוסר צידה ואין בהם מוקצים הוי ממש כסוכר אמת המים שזכרנו ורש"ל שם בפ' א"צ כתב ג"כ להתיר בתיבה זו אפי' אם צריך מצודה קטנה להושיט שם אין שם צידה ע"ז אלא שכ' ע"ז שנ"ל לחלק דוקא אם רוצה ליקח כולם ולבשלם מותר אבל אם רוצה ליקח א' או ב' אסור אם לא יקשור מבע"י בחוט דלא עדיף מיוני שובך ויוני עלי' דאפי' אינ' פורחות אסור ולא מועיל מטעם שמא יהיו כחושים ושביק להו ויטלטל בחנם כדאי' בסי' זה ואח"כ דחה לזה ואמר דשם גבי יונים יש לחוש שמא יטלטל מידי דמוקצה אבל כאן דנטלם ביד ונתנם לתיבה בעי"ט אין כאן מוקצה כלל. דכולם ראוים לו אפי' בלא הזמנה ע"כ ותמהתי מה הוצרך לפלפל בזה דפשיט' דשרי ליטול מה שירצה מ"ש מסכר אמת המים שזכרנו ותו דאמאי לא היה קשה לו על המשנה דצדין חיות ועופות מן הביברין ולא חיישינן שמא לא ייטבו בעיניו ויטלטל בחנם אלא ודאי דוקא ביונים יש איסור מוקצה ועיקר ההיתר ע"י הזימון ע"כ צריך שיזמן כראוי כמ"ש בסי' זה מה שאין כן באלו שא"צ זימון ואין כאן מוקצ' כיון שהם בביברים קטנים וכן בדגים אם הוא סוכר אמת המים מאתמול הוה כאלו נוטל כל דג בפ"ע בעי"ט והניחו לשם וקשירת חוט א"צ כפי ענ"ד ועמ"ש בס"י מזה: שוב ראיתי למו"ח ז"ל שנמשך ג"כ אחר חילוק ב"י לדעת הראב"ד ורשב"א בענין אמת המים וסיים על זה שכיון שהקסטי"ן רחב קצת הדגים אסורים משום צידה לדעת הראב"ד ורשב"א וכן נראה מדברי רש"י שלא מצא היתר בביבר לדגים כי אם לצודן מבע"י ויניח' במצודתו ול"ד לאמת המי' דאינ' רחבה וכל שהיא רחבה מששה טפחים בשיעור אמת המים אסורי' הדגים ע"כ. ול"נ דלא הקפידו על אמת המים שתהא קצרה אלא כיון שהיא ארוכ' ואם תהי' רחבה יוכל הדג להשמט להאורך שהוא רב מאוד משא"כ בתיב' שהיא מרובע' ואף אם ישמט קצת מידו אין לו מקום לברוח והכלל נתנו בזה כל שאין אומ' הבא מצודה פירש"י שיצטרך לתחבולות לצוד אותו דהיינו שיפרוס שם מאכל או יפרסנו לכל הצד מקצה אל קצה משא"כ במושיט ע"י מצודה להתיבה ללוקחו אפי' מושיט איזה פעמים עד שיוציאנו משם אין קפידא בזה כנלע"ד:
|
א
| null |
41,226 |
טורי זהב
|
תצז
|
ב
|
אפי' במקום שאין מחוסרין צידה. ל' זה אינו מיושב כיון דסיים ע"ז לפי שהביבר רחב הרבה כו' וא"כ הוה ודאי מחוסר צידה ומטעם זה בעי' בגמ' דוקא ביבר קטן כי היכי דלא הוה מחוסר צידה אלא דלהראב"ד ורשב"א לא מהני ביבר קטן אלא בחיה ועוף ולא בדגים כמ"ש בסמוך אלא א"כ סכר מים כו' כמ"ש בסמוך מטעם שאין כאן מוקצה ומדפסק כאן הש"ע בדגים לאיסור ולא כלל חיה ועוף עמהם וכמ"ש הטור משמע דפוסק כהראב"ד ורשב"א ע"כ ה"ל לרמ"א לכתוב בל' זה אפי' במקום שאין מחוסר צידה לפי שהן מוקצין כיון שהם מכוסים:
|
א
| null |
41,227 |
טורי זהב
|
תצז
|
ג
|
אפי' ספק צידה. אפי' למאן דס"ל איסור צידה דרבנן מכל מקום הולכין בספיקן להחמיר דהוי ליה דשיל"מ ומ"מ בס"ס כמ"ש אח"ז מותר. וצ"ע על רמ"א שכתב בי"ד סי' ק"י ס"ח דס"ס לא מהני בדשיל"מ ויש להחמיר אם לא לצורך וכאן לא כתב כלום:
|
ג
| null |
41,228 |
טורי זהב
|
תצז
|
ד
|
המצודות מקולקלות. פירש"י שהם פרוסות באורך מיל וכשחיה נופלת בראשו א' מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת המצודות מתקלקלות כולן וראשן השני נתק ממקום שנתקע וסי' הוא לו שיש חיה בראש אחר וכ' המ"מ אף שהרי"ף לא זכר זה וכן הרמב"ם מ"מ הלכה כן ולא הוצרכו להביאו דפשוט הוא ובגמ' לא הביאוהו רק אגב גררא דשאר:
|
ג
| null |
41,229 |
טורי זהב
|
תצז
|
ה
|
אווזים ותרנגולים כו'. א"ל שמא יבואו כחושין לידם ויטלטלם בחנם כיון שאין כאן מוקצה אין חשש בזה משא"כ ביונים דסעיף י'. וכ' בהג"מ בשם ראבי"ה מיהו ירא שמים יתן עיניו מתחלה ליטול ולא יברור ויניח אע"ג דאינו מוקצה מ"מ חשו לטירחא יתירה וכן כתב רשב"ם עכ"ל וכ"כ ב"י בשם מהרי"א וכ' רש"ל שיש ליזהר בזה שיברור מבע"י לומר זה וזה אני נוטל. ועל מ"ש כאן דאווזין מותר לצודן בגמ' בברייתא איתא בזה פטור והוקשו התוס' דהא כל פטורי דשבת פטור אבל אסור וכ' רש"ל דלק"מ דכיון דבשבת פטור ממילא בי"ט מותר לכתחלה ויש ראייה לזה מהא דכ' הב"י בשם רמב"ן סי' תצ"ח בד"ה כתב הרמב"ם כו' וכ"כ התוס' פ"ק דף ה' בביצה:
|
ו
| null |
41,230 |
טורי זהב
|
תצז
|
ו
|
מכאן אני נוטל לא סגי. דחיישינן שמא יבואו לידו כחושין ויניחם ונמצא מטלטל בחנם או שמא יהיו כולם כחושים ואתא לאמנועי משמחת י"ט:
|
י
| null |
41,231 |
טורי זהב
|
תצז
|
ז
|
אם זימן כל השובך כו'. ק"ל מ"ש בסכר אמת המים דלעיל דמותר כיון דאין היתר למוקצה אלא במה שמכין כדלעיל בדברינו ס"א וא"כ ה"ל כמכין כל הדגים שבמים וזה אינו מועיל ונראה לי לתרץ דגבי דגים אין חשש זה בודאי אף אם לא ייטב בעיניו הדג לא יחזיר וישליכנו במים אלא יחזור לצוד עוד אחר ויאכל כולם כדרך כל הארץ ובחיה ועוף דלעיל היכא דמותר אין שם חשש זה דכול' כבר מוכנים לו כמו אווזים ותרנגולים כנ"ל: אח"כ ראיתי לרש"ל פרק א"צ שכתב שגם במים אין היתר ליקח כל הדגים אבל לברור מהן כפי הצורך אסור דשמא שביק כו' וזה תמוה מאוד האיך אפשר בזה ואפשר שכונתו ע"ד שכתבתי שיקח הכל בלא ברירה ויחזיר למים מה שלא ייטב לו:
|
יא
| null |
41,232 |
טורי זהב
|
תצז
|
ח
|
זימן ב' ומצא ג' אסורין. ממ"נ אי אחרינא נינהו הא אחרינא נינהו ואי לא אחרינא נינהו הא איכא חד דמערב בהו. וכתבו התו' וא"ת לבטלי ברובא וי"ל דב"ח חשיבי א"נ ה"ל דשיל"מ:
|
יב
| null |
41,233 |
טורי זהב
|
תצז
|
ט
|
ואפי' היו מקושרין. בטור לא כתוב האי אפי' מקושרין ונציע הסוגיא דף י' ויתבאר בס"ד דהדין עמו זימן ג' ומצא ב' מותרין מ"ט הני אינהו נינהו וחד מינייהו אזיל לעלמ' לימא מתני' רבי היא ולא רבנן דתניא הניח מאתים (פי' סלע של מעשר שני) ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי ר' וחכ"א הכל חולין (דודאי נטלן לשניהם והניחם במקום אחר וזה חולין הוא ושכח) אפי' תימא רבנן הא איתמר עלה ר"י ור"א דאמרי תרווייהו שאני גוזלות הואיל ועשוין לדדות (א' א' ע"כ תלינן הא' הלך וחביריו נשארו אבל במנה לא הלך מאליו אא"כ נטלו וכשנטל נטל שתיהן) ופרכי' ול"ל לשנויי עלה הואיל ועשוין לדדות הא איתמר עלה דר"י ור"א חד אמר בב' כיסין מחלוקת חבל בכיס א' ד"ה חולין וחד אמר בכיס א' מחלוקת (ששני המנין מונחים בכיס א' בהא הוא דאמרי רבנן דכשנטל כל הכיס נטל) אבל ב' כיסים מודו דהאחד נטל והניח הב' בשלמא למ"ד בב' כיסים מחלוקת היינו דאצטריך לשנויי (דהו' דומיא דמתני' דהוה ב' גוזלות צריך לשנויי דתיקום מתני' כרבנן מטעם הואיל ועשוים לדדות אלא למ"ד בב' כיסין מודו רבנן השתא ל"ל לשנויי עשוי' לדדות הא בב' כיסין נמי אמרי הכי) אמר רב אשי הכא בגוזלות מקושרים וכיסים מקושרים עסקינן (מ"ד בב' כיסין מחלוקת בב' כיסין כעין כיס א' קאמר דהיינו מקושרין ודאמר אבל בב' כיסין ד"ה מנה מונח כו' בשאין מקושרין ומתר' אפי' בגוזלות מקושרין משמע דהנותרים מותרים הלכך אי לא דשאני גוזלות הואיל ועשוין לדדות לא אתי כרבנן דהא בכיסין מקושרין אמרי רבנן ד"ה חולין) אבל כיסים לא מנתחי מהדדי (וכיון דמקושרים הם שניהם נטל) ור' אמר לך כיסין נמי זמנין דמתעכל קטרייהו. ויש לי לדקדק למה הוצרך רב אשי לפ' ההיא דכיסין דמיירי ג"כ במקושרין לישני דדוקא בכיס א' פליגי ובב' כיסים שאינם מקושרים מודים רבנן לר' דמנה מונח כו' והיינו באין מקושרים אבל במקושרים מודה רבי לרבנן דהכל חולין והכא במקושרים גבי זמון הכל מודים דאסורים דכולהו נטלו אלא משום עשוין לדדות מותר לד"ה. ונ"ל דרב אשי רוצה לפ' משנה דזימון ומשנה דמעשר שני בסגנון א' כיון ששנוי' בלשון א' ויש בזה לתרץ עוד אלא שאין כאן מקומו. והקשה ב"י למה לא כ' הטור מותר אפי' במקושרים כיון דרב אשי מוקי לה כך בשלמא להרמב"ם לק"מ שהוא פוסק בשני כיסים מחלוקת נמצא שאין לנו הכרח למוקמי מתני' דזימון במקושרים וא"כ אפשר לנו לומר דבמקושרים אסורים ולא מהני עשויים לדדות דרב אשי לא הוצרך לאוקמי במקושרים אלא למ"ד בכיס א' מחלוקת אבל הטור דפסק בסי' תל"ט כמ"ד בכיס א' מחלוקת וחילק בין מקושרים או לא הל"ל כאן אפי' במקושרים ותירץ דאפשר כיון דכתב כאן סתם מותרים אפי' מקושרים במשמע ע"כ וזה תימה דלמה לא השמיענו הטור רבותא בהדיא אפי' מקושרים כיון דיש חילוק בסי' תל"ט בזה. ונ"ל דלק"מ דאין להטור שום הכרעה כדברי מי בפלוגתא דכיס א' או ב' כיסים ומש"ה כאן בספק מוכן דקי"ל דאזלינן לחומרא כמש"ל ס"ג ע"כ יש לנו לומר דלמא הלכה כמ"ד בב' כיסין מחלוקת וכאן בזימון מותר אפי' לרבנן משום עשוי' לדדות אבל במקושרים מודים דלא תועיל סברא דעשוי לדדות ואסורים דודאי נטלו כולם והני אחרינא הם ע"כ לא כתב כאן להתיר במקושרים ולאיסור נמי לא רצה לכתוב דדלמא מהני סברא דלדדות אפי' במקושרים וכ"ש למ"ד בכיס אחד מחלוקת דמוכח בבירור דאפי' במקושרים מותרים מכח סברא דלדדות אבל לעיל סי' תל"ט גבי חמץ יש ספק אם צריך לבדוק אחר כל העשר הוי ספק דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי סמכי' בספיקא לקולא כמ"ד בכיס א' מחלוקת והיינו ב' מקושרים מ"ה אסור במקושרים כרבנן דר' ובאינן מקושרים אזלינן לקולא אפי' לרבנן דמודים בשני כיסין שאינן קשורים כנ"ל דעת הטור על נכון ואין להתיר כאן במקושרים מטעמא דכתיבנא וכן ראוי להלכה: ואיכא תו למידק לאוקימתא דרב אשי דמיירי במקושרין ואם הם עדיין קשורים לפנינו אותן הנשארים פשיטא דמותרין דכאן ליכא חשש אלא שמא הני אזלי לעלמא והני אחרינא נינהו דמי קשר אותם אחר ביאתם לכאן ואפי' תרצה לומר שאדם אחר קשרן בודאי בי"ט לא קשרן אלא בערב יו"ט ונמצא מוכנים הם עכ"פ בשלמא במעשר שני יש ספק שמא הוא עצמו הניח מעות מעשר שני למקום אחר והניח אחרים חולין לכאן משא"כ בהך זימון. ותו דאפי' בזימן ב' ומצא ג' והשנים קשורים והא' הנוסף אינו קשור דאי קשור ודאי אחריני נינהו אלא ודאי אינו קשור הג' אלא אלו השנים א"כ לישתרי אלו השנים הקשורים מטעם שאמרנו ונראה דמיירי כאן דעכשיו אינם קשורים הם אלא בשעת הזימון היו קשורים ומ"ה בזימן ב' קשורים ומצא ג' שאינן קשורים אסורים מחמת תערובת הנוסף דאלו לא מצא רק ב' אינם קשורים היו מותרים דאמרי' הן הן אלא שנפסק הקשר שלהן אבל בזימן ג' קשורים ומצא ב' שאינם קשורים אמרי' חד מנייהו נפסק ואזל לעלמא והני הם דנשארו אלא שנפסק קשר שלהם ומו"ח ז"ל כ' בהניח ב' קשורים ומצאן שאינם קשורים אסורים והנראה לעניות דעתי על נכון כתבתי:
|
יג
| null |
41,234 |
טורי זהב
|
תצז
|
י
|
לפני הקן אסורים. דאמרי' הנך לעלמא אזלי והנך באו מעלמא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכ"ש אם יש בקן זו חדרים אחרים ויש שם יונים שלא זימן דאמרי' מינייהו יצא כל שאפשר לחוש דזה הוה קרוב ורוב ולא הוצרך רבא להזכיר זה אלא למ"ד רוב וקרוב אין הולכין אחר הרוב אבל אנן קי"ל דהולכין אחר הרוב ובב"י כתוב כאן והלכך איכא למימר דב' קינים זה למעלה מזה כו' דכיון שאותן שזימן מצאן במקומן לא חיישי' כלל. דברים אלו נכתבו שלא בעיון במחילה מכבודו דאם מצאן במקומן לכ"ע שרי ואם שלא במקומן ליכא מאן דשרי:
|
יד
| null |
41,235 |
טורי זהב
|
תצז
|
יא
|
אבל אם הם מפריחין כו'. בטור כתוב וכגון שאינו פורח כו' אין הכוונה דאם הוא בתוך הקן דמותר אפי' בפורח דודאי פורח אסור משום צידה אלא כוונתו לחלק בין אם יש קן תוך נ' אמה כמו שכ' אחר זה:
|
יד
| null |
41,236 |
טורי זהב
|
תצח
|
א
|
ונמצאו בעיר ביום שני כו'. האי ביום שני אין לו ביאור דאפילו ביום טוב ראשון שרי מה"ט ותו מאי מעליותא דהביאום מערב דהיינו בי"ט ראשון והנה דברים אלו נתייחסו בר"י בשם א"ח בשם הרשב"א וראיתי פעם א' ספר א' נקרא עבודת הקודש שיסדו הרשב"א וכ' האי דינא שם ואין כתוב שם הני ב' תיבות ביום שני ומשמע דבי"ט ראשון ג"כ שרי מה"ט ונראה דט"ס הוא וצ"ל בי"ט וטעה הסופר וכתב בי"ש דהיינו ביום שני וזה מוכח גם מצד הלשון דלא אמר אלא ביום שני והל"ל בי"ט שני כדרך הלשון על י"ט שני. והנה גם רש"ל העתיק מ"ש ב"י כאן כפי הכתוב כאן אבל האמת יורה דרכו שט"ס הוא. והשתא נמי שפיר מ"ש וכ"ש אם הן שחוטין בבקר דזה הוא יותר מסתבר שהי' בכניסת י"ט חוץ לחומה ולא בא מרחוק בלילה שאין מצוי כ"כ לילך עם הבהמה בלילה אבל אם תגרוס ביום שני אין טעם להאי כ"ש:
|
ד
| null |
41,237 |
טורי זהב
|
תצח
|
ב
|
ובעינן ג"כ שהפריס כו'. כת' זה לתרץ דברי הרא"ש כמ"ש ב"י כבר הארכתי בי"ד סי' ט"ו שאין ממש בכל התירוצים שנדפסו ע"ז בפ"ט הרב רש"ל חלק על ב"י ולא דק בפלפולו בזה ע"ש דא"צ כלל להפריס:
|
ה
| null |
41,238 |
טורי זהב
|
תצח
|
ג
|
ואם היו שבת וי"ט כו'. דאין שייך הכנה בלידת העגל:
|
ה
| null |
41,239 |
טורי זהב
|
תצח
|
ד
|
אא"כ יש שהות ביום כו'. משום הפסד ממונו התירו כן אבל בריאה אסור אא"כ יאכל ממנה באמת כזית ובב"י כתוב בשם תשו' הרשב"א ואפי' בהמתן של ישראל אפי' אם יאכל כו' והוא ט"ס וצ"ל אלא אם כן יאכל:
|
ו
| null |
41,240 |
טורי זהב
|
תצח
|
ה
|
כזית צלי. הכי ס"ל לת"ק במשנה ורע"ק אומר אפי' כזית חי ופסק הרמב"ם כת"ק ובטור לא נזכר צלי ותמה עליו ב"י ולע"ד תמוה על הרמב"ם דהא קי"ל הלכה כר"ע בכל מקום ואפי' מחביריו פי' אפי' אם רבים חולקים עמו:
|
ו
| null |
41,241 |
טורי זהב
|
תצח
|
ו
|
אם שחט בשדה. פי' אפי' בהמה בריאה:
|
ז
| null |
41,242 |
טורי זהב
|
תצח
|
ז
|
מותר לשחטו בי"ט. פי' אחר ששהא מע"ל והוא מחוסר בדיקה:
|
ח
| null |
41,243 |
טורי זהב
|
תצח
|
ח
|
אע"ג דאיתליד בה ריעותא. פי' ואתרע לה רובא דאמרינן בעלמא רוב בהמות בחזקת כשרות הם כן פרש"י בפ' המביא וא"כ כ"ש היכא ששכיח בהמות טריפות כמו כשירות דמות' לשחוט בי"ט כ"כ הב"י וק"ל למה התיר כאן בדאיכא ספיקא שתטרף ולא חיישי' שמא יבוא לידי שחיטה בחנם שהיא ודאי אסורה בי"ט ומ"ש מסימן תצ"ז ס"ט דיוני שובך כו' דבעי' זימון דוקא משום שמא ימצאו כחושים ויטלטל בחנם וכ"ש כאן דישחוט בחנם וכ"ש במקום דאתילד ריעותא. ונ"ל דשם ביונים כיון דאפשר בזימון מאתמול ואז לא יהיה ספק ביו"ט בזה הצריכו שיעשה כן. ודוגמא לזה אי' בתוס' פ' המביא דף ל"ג לר"א דדוקא גבי אכילה דאדם קובע לו מקום לאכילתו והיה לו להכין והכא נמי כן הוא כיון שידע אתמול ה"ל להכין משא"כ בבהמה שטובה יותר בשחיטה היום משחוטה בעי"ט ע"כ התירו לו אפילו במקום שיש ספק. אבל רש"ל כתב דבעי' לא אפשיטא וכתב הר"ן דאזלינן לחומרא וכ"כ א"ז במקום ששכיחי טריפות כמו כשירות וראוי לחוש לזה:
|
ח
| null |
41,244 |
טורי זהב
|
תצח
|
ט
|
בכור בזמן הזה כו'. טעם איסור ראיית המומין בי"ט כ' הרמב"ם פ"ב שהוא מפני המומין שנולדו בי"ט שאין שוחטין עליהן מדין מוקצה שהרי לא היה דעתו עליהן מעי"ט ומפני כך אסרו אף בנולדו מעי"ט כל שלא ראה אותם חכם מבערב וה' המגיד כ' שיש מי שנותן טעם שיבוא לטלטל לפעמים מה שאין ראוי לו כלומר שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראוים ואי אפשר שלא יטלטלנה ויש מי שכתב שמחזי כמתקן ע"כ. וא"ל על הטעם הא' של ה' המגיד דאם כן יהיו כל ההוראות אסורים לחכם לי"ט דשמא יהיה אסור ויטלטל באיסור הא ל"ק דדוקא גבי בכור אמרינן כן שלא היה לו חזקת היתר מעולם והא ראיה שאם נולד ומומו עמו מותר בדיעבד אם רואה החכם בי"ט מטעם שלא היה לו חזקת איסור והא דלא שרי לראות לכתחלה בזה משום דלא היה לו חזקת היתר בבירור כ"ז שלא ראהו החכם משא"כ בשאר הוראות שהיה מעיקרא חזקת היתר ונראה לכאור' דלפעמים יש איסור הורא' בענין שהי' אסו' מתחלתו כגון יתרת אבר שמראין לחכם אם הוא איסור או לאו אלא נרא' דג"ז אינו דומה לבכור דבכור הי' האיסו' מבורר קודם הולדת המום משא"כ בזה שמעולם לא היה האיסור ברור אלא ספק אלא דבר זה יש ללמוד מבכור באם היה איסור מבורר כגון שנפל איסור לח בהיתר לח בפחות מס' או ביבש ביבש ואין רוב בהיתר ואח"כ נתוסף היתר ונתבטל האיסור דבר זה אסור להורות בי"ט דהוא ממש כבכור ואסור לחכם להורות בזה בי"ט כנלע"ד. וכתב רש"ל בפ' אין צדין דשרי לחכם לראות הבכור ולשתוק ולא להתירו אפי' גמר בלבו שהוא מום דדברים שבלב אינם דברים לענין איסורי שבת וי"ט ע"כ:
|
ט
| null |
41,245 |
טורי זהב
|
תצח
|
י
|
יכולים לשחטה. משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ואפי' יש להם שתים כתב הרא"ש הטעם לפי שאינם שוות. וכ' ב"י אע"פ שהם שוות בשום דבר אם אינם שוות בכל ענין א"א למיפלגינהו ומ"מ יש לתמוה דמשמע שאם הם שוות לגמרי אסור. ואמאי הא אף ע"ג דאפשר למפלגינהו מחיים שמא אינו רוצה לשחוט לצורכו בהמה שלימה שא"צ אלא לחציה ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר ושמא י"ל שלא כ"כ הרא"ש אלא בשוחט את שתיהן בי"ט דאילו בשוחט א' מהן אע"פ שהן שוות לגמרי שרי מטעמא דפרישי' ע"כ ולע"ד ל"נ היתר זה דאי' בגמ' שהעיס' חצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל אסור לאפות' בי"ט דהא אפשר למיפלג' בליש' וכתבו התו' וא"ת הא אמרי' לעיל ממלאה אשה תנור פת ואע"פי שא"צ אלא לפת א' מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ושרי לאפות בי"ט אפילו לכתחלה. וי"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל א' וא' או זה או זה אבל הכא חציה של עכו"ם אסור לאפות בי"ט עכ"ל. הרי מפורש דכל שהוא ראוי לחלוקה דאין היתר בשביל התועלת המגיע לו מחלקו של עכו"ם כיון שאין לו רשות לאכול חלק העכו"ם אם ירצם ה"נ אין מועיל מה שמגיע לו הנאה מחלק העכו"ם במה שלא יפסיד בשר שלו כיון שעכ"פ אין לו יכולת לאכול חלק העכו"ם אם ירצם נמצא ששוחט באיסור חלק העכו"ם כיון שאפשר בחלוקה כיון שהם שוות לגמרי זה נ"ל ברור בס"ד:
|
יא
| null |
41,246 |
טורי זהב
|
תצח
|
יא
|
לא ימרוט הנוצה. דאורחיה בכך והוה גוזז משא"כ מצמר דסי"ב:
|
יג
| null |
41,247 |
טורי זהב
|
תצח
|
יב
|
לא ישחוט חיה כו'. נעתיק בקיצור הסוגיא במשנה איתא השוחט חים ועוף בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן ומודים שאם שחט שיחפור בדק' ויכסה. ואמרי' בגמ' על הא דמודים שאם שחט כו' אמר רב יהודה והוא שיש דקר נעוץ מבע"י והא עביד כתישה (אר"י פריך דאמר והוא שיש דקר נעוץ אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את ל"ת כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא עביד כתישה שעדיין רגבים הם ואינם ראוים לכיסוי אא"כ כותשן) אמר רב בעפר תיחוח והא עביד גומא ומשני כיון דא"צ אלא לעפרה פטור עליה. ואיתא תו שם בפ"ק דפריך על הך משנה דהשוחט דס"ל לב"ש לקולא וב"ה לחומרא והא איפכא שמעינן להו אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה פרש"י דההיא משנה דב"ש לקול' מוחלף וההי' דהשוחט קיימת וכן ס"ל לרי"ף לדינא כב"ה דלחומר' ואין שוחטין עוף אלא אם יש עפר מוכן ובדיעבד מהני דקר נעוץ ועפר תיחוח וכן פסק בש"ע כאן. אבל ר"ת פי' דמוחלפת השיטה דההיא דהשוחט מוחלף וב"ש לחומרא וב"ה לקולא וא"צ עפר מוכן וע"כ כ' ר"ת תמוה לי על מה הצריכו העולם הכנה. וזכור אני דבימי נערותי לא היו מצריכין כלל וכתבו התוס' ע"ז בשם ר"י ומיהו זה אינו דלפי פירושו נמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא וב"ש בעי דקר נעוץ ואפי' בעפר תיחוח בעי הכנה מדאמר הכא ע"כ לא אמרי ב"ש התם אלא דאיכ' דקר נעוץ כו' עכ"ל וכ' סמ"ג מורי כ' היכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באינו מוכן כדאמרי' ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה והג"מ כ' דקשה ע"ז דהא מוקמי' בגמ' והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז ול"נ דטעמו של רבו דהסמ"ג שהיה סומך על פי' ר"ת בדיעבד מיהא. וכ' רש"ל בפ"ק על הב"י ושגגה גדולה שגג ממ"נ אי תפיס פי' ר"ת שב"ה מתירין לכתחלה אפי' בלא דקר נעוץ ולא בעי גמ' דקר נעוץ אלא למאן דשרי בדיעבד א"כ אפי' לכתחלה כו' עכ"ל. ותמהתי על שיחס שגגה לרבינו ב"י בדברים נכוחים כאלה דודאי ב"ה מתירין אפי' לכתחלה בלא דקר נעוץ לר"ת אלא דאנן מספקא לן אי הלכתא כר"ת או כרש"י ורי"ף ע"כ ס"ל לרבו של סמ"ג דלכתחלה יש לפסוק כרש"י לחומרא ובעי' עפר מוכן דוקא אלא בדיעבד סמכי' אר"ת ומ"ש ר"י על ר"ת דעכ"פ בעי' דקר נעוץ כדאמר רב נראה דר"ת לא ס"ל כן אלא כיון דב"ה ס"ל לקולא דאפי' לכתחלה שוחט וחופר ומכסה דס"ל דעשה דוכסהו בעפר דוחה ל"ת דלא תעשה כל מלאכה דהא רש"י כ' דדוקא לרב יהודה לא ס"ל הך דחייה מדהצריך דקר נעוץ ועכשיו יהיה דברי ר"י על ב"ש דס"ל אליבא דר"ת דדוקא בדיעבד מותר ממילא אין כאן עשה דוחה ל"ת אז צריך דקר נעוץ אבל לב"ה אליבא דר"ת ודאי עשה דוחה ל"ת ומותר לכתחלה בכל גווני ואע"ג דבדף ח' אמרי' דאין דוחה ל"ת ועשה הא כתבו התוספות דרבא לא ס"ל דיש עשה ול"ת בי"ט ור"י ס"ל כרבא והא דאמרי' ע"כ לא אמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ היינו קודם שאמרנו מוחלפת השיטה אבל למסקנא אמרינן מאן דמיקל מקיל אפי' בכל גווני מטעם שאמרנו ונמצא שפיר ס"ל לרבו דסמ"ג כר"ת בדיעבד דיכול לכסות אפי' בלא הכנה ולא צריך דקר נעוץ כלל מבע"י אלא כמשמעות המשנה שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה והיינו אפי' בלא דקר נעוץ מבע"י ור"י דמוקי לה בדקר נעוץ היינו למאן דס"ל דאין עשה דוחה לא תעשה מדלא התיר אלא דיעבד אבל ב"ה ס"ל באמת שחופר ומכסה כמו דאמרי' בגמרא לב"ש בלא מוחלפת הבא לימלך א"ל לכתחלה שחוט וחפור וכסי אלא דאנו להלכה לא מקלינן כר"ת אלא בדיעבד סמכי' עליה כדאשכחן בגמרא גם כן חילוק בין לכתחלה או דיעבד כדתנן ומודים כו' כנ"ל לפרש דעת רבו דסמ"ג אליבא דר"ת שלא כדעת הרא"ש וטור אליבא דר"ת דצריך גם כן דקר נעיץ ועפר תיחוח וראיתי בזה תי' אחרים ולשנאת האריכות לא כתבתי רק הנלע"ד נכון וכ"מ מדברי הסמ"ק שכתב אם שחט ולא מצא עפר דק שאינו מוכן מכסהו כו' עכ"ל משמע בלא שום דקר נעוץ וכיון שהסמ"ג עם רבו והסמ"ק הסכימו לזה נראה בשעת הדחק לסמוך עליהם שלא לבטל שמחת יו"ט וליקח עפר מן הבא בידו אפי' אינו מוכן כלל לכסות בו אם אין לו אפר כירה שהוסק מעי"ט:
|
יד
| null |
41,248 |
טורי זהב
|
תצח
|
יג
|
לכמה דקירות. עמ"ש סי"ט:
|
יד
| null |
41,249 |
טורי זהב
|
תצח
|
יד
|
אם הוסק בי"ט אסור. דה"ל נולד ואסור אפי' לר"ש דשרי במוקצה:
|
טו
| null |
41,250 |
טורי זהב
|
תצח
|
טו
|
שראוי לצלות בו ביצה. מכאן שמותר לכסות באפר חם ולא כיש טועין ואוסרים כיסוי באפר חם. וכתבו התו' וא"ת היאך אנו מסלקין אפר כירה לאפות שם פשטיד"א ואור"י דמוקצ' אינו אסור לטלטל בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט:
|
טו
| null |
41,251 |
טורי זהב
|
תצח
|
טז
|
ואם שחט מותר כו'. בב"י בשם כל בו כתב בשם ה"ר משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי"ט ולא יחפור בדקר עכ"ל פי' ב"י דלא יחפור בדקר ויכסה אבל אם היה לו דקר נעוץ עדיף טפי והכי אמרי' בירוש' מוטב שיקח אפר שהוסק בי"ט ולא יחפור בדקר ויכסה אלמא דבאין לו דקר נעוץ קאמר עכ"ל. ויפה פי' דחופר בדקר הוא אב מלאכה ונולד אינו אסור אלא מדרבנן וכל כמה דנוכל להזהר מן לא תעשה כל מלאכה לא אמרי' דידחה הל"ת אע"פ דלב"ה אליבא דר"ת שרי בכל גווני אפי' לחפור כמשמעות ההלכה אליבא דב"ש שקודם שידעי' מוחלפת השיטה דהבא לימלך א"ל לך חפור ושחוט וכסי דמשמע אפי' בלא דקר נעוץ והכי ס"ל לב"ה אחר החילוף אליבא דר"ת כמ"ש והשתא א"ש לישנ' דירושלמי דאמר מוטב כו' ולא אמר בקיצור אל יחפור בדקר אלא ודאי דאף חפירת הדקר מותר מן הדין אלא טפי ניחא להתיר איסור קל מזה דהיינו נולד וזה סיוע לפירושינו ת"ל:
|
טו
| null |
41,252 |
טורי זהב
|
תצח
|
יז
|
הכניס עשר כו'. בב"י בשם א"ח בשם הרשב"א הכניס עפר לגינתו ולחורבתו לכסות בו גגו ה"ז כדקר נעוץ ואין סומכין עליו לכתחלה בי"ט ואם עבר ושחט מכסין בו עכ"ל והוא תמוה דהא בגמ' אמרי' בזה מותר לכסות והיינו אפי' לכתחלה וכמ"ש רש"י לפי שהוא צבור דעתיה עליה ממילא הוא מוכן גם מה שהוסיף לכסות בו גגו איני יודע מה תועלת יש בתוס' זה ונ"ל שיש כאן ט"ס וצ"ל לחורבתו מותר לכסות בו לכסות בו גגו ה"ז כדקר נעוץ כו' ודבר זה חידש רשב"א לחלק בין הכניסו לחורבה או לצורך גגו וכ"מ בדברי רש"ל פ"ק אע"ג דהעתיק דין זה בשם א"ח כמו שהוא לפנינו מ"מ דבריו אח"כ משמע שיש ב' חלוקות שכ' וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו אם הוא עפר ששייך בו חפירה וצריך דקר ומאחר שהכניסו לכסות בו הוה כדקר נעוץ מבע"י. והטעם שכ"ז שהוא צבור עומד לכל צרכיו כמו הכניס עפר לגינתו כו' א"כ למה צ"ל לכסות בו גגו ליחלק מיניה וביה הכניס עפר לגינתו והיא אינה תיחוח כ"כ דשייך בה חפירה אסור לכתחלה ואם אין שייך בו חפירה א"כ למה אסור לכתחלה מ"ש מהכניס עפר לגינתו וצ"ל מאחר שהכניסו לכסות בו גגו דהיינו לענין בנין קפיד עליה ומוקצה ומ"מ בדיעבד שרי כמו דקר נעוץ כמש"ל בעפר שאינו מוכן ומ"ש דהוי כמו דקר נעוץ לא לענין מוכן קאמר אלא לענין היתר כיסוי בדיעבד ילפינן מדקר נעוץ כדפי' לעיל עכ"ל המובן מדבריו שיש כאן ב' בבות וכן נלע"ד דהיינו בתחלה מותר אפי' לכסות ובסוף גבי גגו כ' דמותר דוקא דיעבד מטעם שהוא מוקצה ואפ"ה מותר בדיעבד דסמכינן על ר"ת לפי מ"ש בדברינו:
|
טז
| null |
41,253 |
טורי זהב
|
תצח
|
יח
|
ואם הוא עפר תיחוח. בטור כתב בזה שא"צ לא כתישה ולא חפירה ולא היה חסר אלא זימון משמע דאפי' אין דקר נעוץ אין כאן חשש חפירה ונר' דהיינו שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר וכל שהוא ניטל משם ולמעל' אין שייכות חפיר' משא"כ אם הקרקע שוה אע"פ שהוא עפר תיחוח מ"מ כל שהוא נוטל משם הוה חפיר' במה שהוא נוטל שהרי נשאר גומא תחתיו ובזה מתורץ מה שצריך בסי"ד עפר תיחוח ודקר נעוץ דשם מיירי בקרקע שוה ע"כ אין היתר משום חפירה אלא בדקר נעוץ מבע"י והב"י חילק כאן בין קרקע עולם לקרקע המטלטל ואיני מכיר חילוק זה אם לא בדרך שזכרתי:
|
יז
| null |
41,254 |
טורי זהב
|
תצח
|
יט
|
דאם לא כן לא היו מטריחין אותו. קשה למה לא תלה האיסור באמת בזה דאין לטרוח ביו"ט בדבר שהוא ספק ולמה תלה אותו בהרוא' משום חלב וצ"ל דבאמת אין איסור טירחא בספק כי רשאי לטרוח עצמו כדי לצאת ידי ספק חיוב מצוה רק שהרוא' יטעה בזה ונ"מ עוד במה דפריך בגמ' מ"ט אין מכסין דם הכוי ליכסיי' באפר כיר' דמוכן הוא ש"מ דמשום טירחא אין איסו' כל שאין איסו' מצד טלטול העפר ע"כ הוצרכו ליתן טעם משו' הרוא' משום חלב אלא דקשה ע"ז ממ"ש בגמרא תנא ר' זירא לא בכוי בלבד אמרו דאין מכסין בי"ט אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו בי"ט פירש"י לא כוי בלבד דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה הוא וטרח טירחא דלאו מצוה ואפי' באפר כירה אלא אפי' כו' דאיכא חד טעון כיסוי אפ"ה אין מכסין דקא טרח בשביל בהמה משמע דיש איסור בכוי משום טרחא לחוד אפי' אם אין איסור מצד טלטול העפר וצ"ל דפליגי בזה דמ"ד בכוי אסור משום התרת חלבו ס"ל דאין איסור מצד טירחא והכי הוה ס"ל למקשן וא"ל דהא ר"ז תנא בברייתא משום טירחא ואין לחלוק על הברייתא י"ל דס"ל לההוא מ"ד משום חלב דההיא משנ' דאין שוחטין את הכוי ואם שחטו אין מכסין דמו לא ס"ל הטעם דטירח' דא"כ למה נקט כוי ולמה נקט תערובות בהמה וחיה כנ"ל הכרח לדעת רש"י וכן להרמב"ם כמ"ש בסמוך:
|
יח
| null |
41,255 |
טורי זהב
|
תצח
|
כ
|
דה"ל כגרף של רעי. פי' הרואה לא יטעה להתיר חלבו כי יודע הוא ג"כ דעושה לנקר חצירו:
|
יח
| null |
41,256 |
טורי זהב
|
תצח
|
כא
|
שחט בהמה וחיה כו'. ז"ד הרמב"ם פ"ג ונבאר תחלה דעתו דבספ"ג כתב מי שהי' לו דקר נעוץ מעי"ט ונתקו ביו"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח ה"ז מכס' בו ומטלטלו וכ' הרב המגיד משמע מלשון רבינו דאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ שכך כתב ונתקו וכו' וכ"נ ממ"ש רפ"ג ואם אין לו עפר מוכן או אפר כירה כו' ובדיעבד שכ' רבינו שהוא מכס' בעפר תיחוח מפורש בגמ' עכ"ל. וקשה ע"ז שהרי כ' הרמב"ם רפ"ג וז"ל מי שהי' לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו ה"ז שוחט חיה ועוף ומכסה דמם ואם אין לו עפר או אפר שראוי לטלטלו ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם עד לערב עכ"ל והנה לדעת הרב המגיד ע"פ מ"ש הרמב"ם עפר מוכן או אפר מוכן אין בכללו דקר נעוץ שזכר ספ"ב כיון דשם לא מותר אלא בדיעבד לדעת הרב המגיד וכאן מותר לכתחל'. ותימא לי כיון דעכ"פ בדיעבד שרי בדקר נעוץ למה כ' דאם אין לו עפר מוכן או אפר לא ישחוט ואם שחט לא יכסה עד לערב הא מותר בדיעבד אפי' בלא אלו דהיינו בדקר נעוץ ואם תרצה לו' דאף דקר נעוץ אין לו והוא בכלל עפר או אפר מוכן דנקט דאין לו א"כ גם במ"ש הרמב"ם מי שיש לו עפר ואפר דשוחק לכתחלה הוא ג"כ דקר נעוץ בכלל. ונמצא דבריו סותרים זא"ז ותו דהא תלה רמב"ם היתר כיסוי בהיתר טלטול א"כ אף דקר נעוץ נמי מותר כיון שמותר בטלטול ע"כ נלע"ד דודאי בדקר נעוץ אין איסור לכתחל' לכסות בו מצד שאינו מוכן דודאי מוכן הוא אלא דיש איסור ליטול משם העפר שבא ע"י נעיצת הדקר כיון דיעש' גומא אם יקח משם כדי שיוכל לכסות אבל כל שאין נוטל הרבה עד שנעשה גומא יכול ליקח משום לצרכו כיון שאין שם מוקצה דכבר הוזז מאתמול ממקומו וה"ל כתיוש חבנ לענין כיסוי התירו ב"ה דיעבד שיכול לעשות גומא דאמרי' בגמ' והא עביד גומא ומשני כדר' אבא דאמר החופ' גומ וא"צ אלא לעפרה פטור היינו אבל אסור מ"ה אמרי' דבדיעבד אם שחט יחפור ויכסה אע"פ שהוא עושה גומא. וא"כ הכל ניחא דמתחלה כת' בספ"ב דאם ניתקו בי"ט דהיינו דיעבד וכבר נעשה הגומא מותר לכסו' בו דהיינו אפי' לכתחלה יכול לשחוט אחר הנתיקה ומטלטנו לכל צרכיו אבל אם לא ניתק עדיין אין לו לכתחלה לשחוט אדעתא דינתוק ויכסה כי יעש' גומא וזה אסור לכתחלה אף שא"צ אלא לעפרה אלא דאם כבר שחט יכול אפי' לנתוק ולא חיישי' לגומא כיון דפטר עליה והשתא אמר שפיר ברפ"ג מי שהיה לו עפר ואפר מוכן הראוי לטלטלו בכלל זה גם דקר נעוץ שנזכר כבר שניתק בי"ט כבר אז לכתחלה שוחט וסומך ע"ז אבל אם אין לו עפר ואפר הראוי לטלטלו דהיינו שאין לו גם דקר כלל דאלו היה לו היה ראוי לטלטלו כל שאינו עושה גומא אלא ודאי דאין לו כלל דקר נעוץ בזה לא יכסה עד לערב אפי' אם עבר ושחט. וא"כ מ"ש כאן בדין נתערבו הדמים ויש לו עפר מוכן בכלל זה ג"כ דקר נעוץ דהיינו אם כבר ניתקו והעלה העפר דבזה מותר בדקירה א' משמע אבל אם לא ניתקו עדיין ועבר ושחט חיה ועוף ונתערבו הדמים אסור אפי' דקירה א' כיון שצריך לעשות גומא ולא הותרה עשיית גומא אחר שחיטת דיעבד אלא בשחט חיה ועוף לחוד ולא בתערובות. זהו דעת הרמב"ם על נכון בס"ד: והטור כ' על דברי רמב"ם האלו ונראה אם יכול לכסותו בדקירה א' כיון ששחט כבר מותר ואפי' אין לו עפר מוכן רק שיהיה לו דקר נעוץ ועפר תיחוח ואם יש עפר מוכן יכול לכסותו אפי' בהרבה דקירות עכ"ל פליג על הרמב"ם בתרתי חדא דבדיעבד יכול לכסות גם בתערובות אפי' לא ניתקו עדיין לעפר וביש לו עפר מוכן מותר אפי' בהרבה דקירות דהיינו להרמב"ם אסור בזה מטעם שהוא לו לטורח וסובר כרש"י כמ"ש שמצד הטורח אסור בתערובות. ולפ"ז קשה לכאורה דא"כ ל"ל הטעם דגזירה משום חלבו הא אסור משום טורח כמו בתערובו' י"ל דגבי כוי דוקא לא איכפת לן בטורח כיון דליכא צד איסור בבירור אלא ספק משא"כ בתערובו' יש צד איסור בבירור דעכ"פ יש דם בהמה בבירור שם ע"כ אסור הטורח. ולפ"ז במ"ש לא כוי בלבד אמרו פי' דשם יש איסור מצד גזירת חלב דמשמע אם אין גזירה זו אין כאן איסור לא כן הוא דאף בתערובות יש איסור עכ"פ מחמת טורח אבל הטור לא ניחא ליה בכך דצריך להשוות טעם דתערובות לטעם דכוי כדמשמע הל' לא בכוי בלבד אמרו כו' וא"כ טורח א"א בשניהם דהא בכוי מוכח דלא חיישי' לטורח אלא ודאי מצד האיסור ה"נ בתערובות מצד איסור דהיינו איסור שאינו מוכן א"כ מוכן מותר אפי' בתערובו'. והשת' ניחא דאין כאן פלוגתא בגמ' כמו שצ"ל לרש"י כפי שזכרנו: ועדיין צריך ביאור במ"ש בגמ' בזה ובפוסקים דתערובות אסור בב' דקירות משמע הא בלא תערובו' שרי הרב' דקירות וכ"כ כ"י וכבר זכרו רמ"א בסי' י"ד ותימא למה יהיה זה מותר דמ"ש מלא הי' דקר נעוץ דהיה אסור ומ"ש באם יש דקר נעוץ ואין העפר שבו מספיק אפי' לעוף לחוד בלא תערובות דעתה בא לחפור בדקר מחדש דזה הוה כמו לא היה כלל הן מצד הכנ' הן מצד חופר או עוש' גומא ונלע"ד דודאי בכ"מ אסור בדקירה נוספת בי"ט אלא דכאן בתערובות אמרי' אפי' אם היו לו הרבה דקירות נעוצים מעי"ט דמותר בעוף לבד לכסות בהרבה דיקורי' אבל בתערובות לא הותר כ"א בדקיר' א' כיון שאינו מותר אלא בדיעבד בעוף לבדו אפי' בדקיר' א' ממילא בתערובות לא נסמך להקל בהרבה דקירות כיון שהוא עושה דקירה נוספת בשביל הבהמה כנלע"ד נכון. וראיתי לרש"ל בזה ונ"ל היכא שלא יספיק לו דקירה א' אז לא יכסה כלל אפי' דקירה א' דשמא לא יכסה דם המחויב בכיסוי ונמצא טורח בי"ט שלא לצורך עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל ולעד"נ דאיסור זה אינו מוכרח כלל דהא קיי"ל בי"ד סי' כ"ח דא"צ לכסות כל הדם אלא דרשי' דמו אפי' מקצת דמו וא"כ כאן שנתערבו הדמים ביחד אין שייך כאן חלוק' לו' שמא נשאר במקום א' דם חיה או עוף לבד בלא דם בהמה דהא נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה ותדע לך שהרי קי"ל באיסורים בתערובות לא בלח דבטל בס' ואמאי לא ניחוש שמא נשאר האיסור במקום אחד בפ"ע וא"כ ה"נ כן בכל חלק יש עכ"פ דם חיה או עוף ושפיר יש לכסות מקצת דמו וגם בשוחט חיה לבדה ואין בדקירה אחת די לכסות כל הדם ולא היה לו רק דקר נעוץ א' וכי ס"ד שלא יכסה כלל ודאי כל מה דאפשר לכסות בדקירה א' עכ"פ צריך לכסות ה"נ כן הוא בתערובות זה נלע"ד ברור ונכון בס"ד:
|
יט
| null |
41,257 |
טורי זהב
|
תצט
|
א
|
כל הבשר מרגל א'. זה דעת הרמב"ם ובטור כתב סתם שמפשיטין העור שלם כדי לעשות ממנו נאד והטעם דהיא טירחא יתיר' ותימא על רמ"א שלא הביא דעת הטור:
|
א
| null |
41,258 |
טורי זהב
|
תצט
|
ב
|
אלא א"כ מולגו כדי לאכול העור. כ"כ בטור בשם בה"ג והרא"ש כתב בה"ג אוסר למלוג כל הגדי כדי לאכול העור משום שקל יותר להפשיט וכתב רש"ל ותימא על הטור שכתב דהמליגה קלה מהפשט גם לא הביא דברי בה"ג כמ"ש הרא"ש ע"כ נראה דט"ס וצ"ל אפי' רוצה למולגה כדי לאכול עורו אסור שיש בו טורח יותר מהפשט' והיינו כרא"ש וכן עיקר עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל כתב בסמ"ק סי' קצ"ד אבל בעוף דלא שייך הפשט מותר למלוג ולהבהב כל הגוף עכ"ל:
|
ב
| null |
41,259 |
טורי זהב
|
תצט
|
ג
|
מותר להגביה כו'. דהתירו סופן משום תחלתן דאי לא שרית ליה לא ישחוט משום הפסד עור ומימנע משמחת י"ט.
|
ג
| null |
41,260 |
טורי זהב
|
תצט
|
ד
|
אין מולחין את החלבים כו'. דכיון דלא חזו לאכילה מוכח מלת' שלתיקון החלבים הוא מכוין אי שרית ליה לשטוח כדי שלא יסריחו אתי למישרי גם מליחה ובמליחה יש משום עיבוד אבל גבי עור אע"ג דשרי' ליה ליתן במקום דורסן מימר אמר דחזי למיזגא עלייהו:
|
ד
| null |
41,261 |
טורי זהב
|
תצט
|
ה
|
עליהם באויר. דא"א להניח בשר על חלב וטעם האיסור בחלבים משום דבמליחה מועטת סגי להו ואפי' במליחה לצלי הוה כעיבוד. פסק בהג"א דמותר לטלטל החלבים דלאו מוקצה הוא דחזי להדלקה ועוד דדעתי' עלייהו להצניע' שלא יאבדו ונראה דאם הקצה אותם לסחורה אסורים בטלטול:
|
ד
| null |
41,262 |
טורי זהב
|
תצט
|
ו
|
לכתוש בו הריפות. פי' חטין והוה מלאכתו לאיסור בשבת ואפי' לצורך גופו ומקומו אסור דהוי מוקצה דחסרון כיס אבל תברי גרמי דהיינו עץ שקוצצין עליו בשר מותר דמלאכתו להיתר:
|
ה
| null |
41,263 |
טורי זהב
|
תק
|
א
|
אסור לשקול אפי' בביתו. בגמ' לא הוזכר בביתו רק שלא ישקול בשר וז"ל הטור וכ' הרשב"א לכאורה נראה דכל זה לא איירי אלא בלוקח מן הטבח או בשותפין שחולקין ביניהם אבל לשקול בביתו לדעת כמה יבשל מותר ומיהו גבי מדידת קמח משמע דאפי' בביתו אסור עכ"ל הטור וכ' ב"י מהירוש' נראה כהרשב"א שהרי כ' המרדכי פ' א"צ ירוש' מפיס אדם עצמו בליטר' לידע כמה הגיע לו פי' אע"פ שאמרו אין משגיחין בכף מאזנים לא אמרו אלא לטבח אבל לבע"ה אם יחפוץ לידע כמה הגיע לחלקו שרי לשקול שכן דרך בעה"ב להיות מונה עכ"ל ולי נראה דבגמ' דידן לא ס"ל הכי דהא פליגי רב ושמואל. במודדת קמח לעיסתה ומשמע דבביתה פליגי ואפי' רב לא שרי אלא שתטול חלה בעין יפה אבל היכא דל"ש האי טעמא רב נמי אסר ע"כ בב"י ולעד"נ דאין כאן מחלוקת בין הגמרות דמצינו לענין שבת בחשבונות של מה בכך דמותר כר"ש בסי' ש"ו ס"ו דמותר לחשוב כמה פרע שכר לפועליו כיון שאין לו נפקותא בכך ה"נ בירושלמי דמותר לחשוב כמה הגיע לחלקו:
|
ב
| null |
41,264 |
טורי זהב
|
תק
|
ב
|
כמה חתיכות בבת א'. זה מימר' דשמואל ופירש"י דחד טירח' לכולהו ובגמ' איכא תו דרב אדא מערים ומלח גרמא גרמא פירש"י לאחר שמלח זו לאוכלה היום אומר חבירת' עריבה עלי לאוכל' היום וחוזר ומולח' והטור לא זכר הא דרב אדא וכן הרמב"ם פ"א די"ט וכ' ה' המגיד דהרמב"ם מפרש דהם חולקי' ששמואל לא התיר אלא בבת א' ורב אדא התיר אפי' בזא"ז בהערמה וכ"כ ב"י לדעת הטור שפסק כשמואל ואני משתומם כשעה חדא דהא כבר כ' הטור בסי' תצ"ט דמותר למלוח בשר ע"ג העור כאן מעט וכאן מעט עד שימלח את כולו והא פשיטא דלא מיירי שם מחתיכה א' שימלח אות' במקומות הרבה על העור דודאי בחתיכה א' לא ימלח כ"כ הרבה מלח עד שיספיק לכל העור וא"ל שירבה מאוד למולח' הא ודאי אסור בי"ט כיון שמן הדין א"צ למולחו הרב' יותר מהראוי כמ"ש בי"ד סי' ס"ט וכל שזה מולח הרבה יותר מהראוי מוכח' מלתא דעושה בשביל העור ואסור וכן הרמב"ם בפ"ג כ' דין זה וז"ל מולח מעט בשר מכאן ומעט מכאן עד שימלח העור כולו הרי דלאו אחד בשר קאי דא"כ הל"ל מולח בשר מעט מכאן דאז הוה אפשר לפ' על חד חתיכה ולשון מעט היינו מקצת ממנה אבל כשאומר מולח מעט בשר משמע קצת בשר בכאן וקצת בשר בכאן ותו דאפי' אם תפרש על חתיכה א' מ"מ הוה דין בהרבה חתיכות ג"כ הכי דהא טעם האיסור לה' המגיד משום דאינו מולח בבת א' א"כ מה לי חתיכה א' מה לי הרבה אלא פשוט לפע"ד דגם בהרבה מותר א"כ מפורש דאפי' בב' הערמות שרי דהיינו בהערמת מליחת הבשר והערמת מליחת העור א"כ לא הוצרכו הרמב"ם והטור להזכיר הא דרב אדא לענין מליחת הבשר שכבר זכרוהו ברבותא טפי וא"כ הך תנאי שנזכיר כאן דלא שרי אלא קודם אכילת שחרית הוא שייך כ"ש בהך דהעור שזכרנו וכ"כ ב"י אלא שמו"ח ז"ל חולק ואומר דגבי עור שאני שהתירו סופן משום תחילתן והוא תמוה דרש"י פי' בפ"ב דף י"ז וכן תשו' הרשב"א שמביא ב"י סי' תק"ג שבהך דרב אדא הוה הטעם ג"כ משום התירו סופן משום תחילתן וא"כ אין חילוק כלל ביניהם וברור לפע"ד דהך דין דמליחה דבשר דכאן הוא ממש דין דמליחת בשר ע"ג העור ולרבותא זכרוהו שם וכאן אין צורך בו וא"ל דהא דע"ג העור לא מיירי אלא מליחה מועטת דהיינו לצלי אבל כעין קדירה אסור אפי' בבשר ז"א דהא דלא בעי' שם מליחה מעט היינו משום העור דאי תימא משום הבשר עצמו ה"ל לאבי' בגמ' להשמיענו דין זה דדוקא צלי בבשר עצמו בלא עור אלא פשוט דלא נקטי' לצלי אלא בשביל עור אבל בבשר עצמו מותר בכל ענין והיינו כרב אדא וע"ז סמכו הטור ורמב"ם דלא כתבו הא דרב אדא כיון דמוכח מהך דע"ג עור דבשביל הבשר עצמו מותר בכל גווני ולא בעי' לצלי אלא משום העור:
|
ה
| null |
41,265 |
טורי זהב
|
תק
|
ג
|
אעפ"י שהי' אפשר כו'. הטעם שם דטפי מעלי בשר' כשאין שוהא במלח וכ' ע"ש בת"ה סי' פ' דבדגים יש חילוק דיש מינים דמתקלקלים אם שוהין במלח אז מותר למולחן בי"ט אף אם נתקרעו בעי"ט ומינים דטפי מעלי כששוהין במלחם לא ימלחם ביו"ט אם נתקרעו בעיו"ט ומ"מ נ"ל דיכול לבשלם ולתת מלח לתוך המחבת שמבשל אותם כיון שעיקר טעם האיסור משום צד עיבוד וזה אין שייך בתבשיל שנותן המלח לתוך המים:
|
ה
| null |
41,266 |
טורי זהב
|
תק
|
ד
|
נוהגים לנקר. בת"ה סי' פ' כ' וז"ל בהג"ה בשם ראבי"ה כ' דמותר לנקר בשר בי"ט אפי' נשחט מעי"ט ואין בזה משום בורר אוכל מתוך אוכל משום דא"א לאכול בע"א נראה דר"ל דא"א לאכול בע"א מ"ה לא חשיב ברירה ויש לתמוה על ההיא סברא מההיא דפרק תולין דבין הגיתות מותר לתת יין עכור בשמרים לתוך המשמרת משום דבלא"ה יכול לשתותו אלמא אדרבה משום דאפשר בלא הך ברירה מש"ה לית ביה משום ברירה ע"כ ואני גברא רבה חזינא אבל תיובתא לא חזינא דאין זה ענין לזה דודאי כל שאין הכרח להבדיל זה מזה אלא יש אפשרות לשתות אע"פ שהם מעורבין אין ההבדל אוסר בזה דאין כאן בורר אבל באם צריך להבדיל וא"א בלעדו אז יש לחלק באם יש אפש' ליקח משם האוכל ולא לעסוק בפסולת כלל אלא יקח האוכל ויאכל והשאר ישאר לשם אז אסור לברור האוכל א' א' ולעשו' קיבוץ ממנו אבל א"א ליקח האוכל ולהבדילו מן הנשאר כההיא דמנקר שרי כיון שא"א להבדיל בע"א וההבדל הוא ההכרח: תו כ' שם דבהג"א גבי הא דמלח גרמי גרמי מוכח דריב"א סבר בניקור שייך ברירה מדלא התיר אלא משום פסידא הא לאו הכי אסו' וע"כ מטעם ברירה והא דשרי משום פסידא היינו כששוחט בי"ט דא"א מקמי הכי אבל שוחט מעי"ט דאין הניקור מפיג טעמו ואדרב' מסריח טפי כדמוכח מדברי ריב"א לכן נראה דיש לנקר ע"י שינוי כו' עכ"ל וע"כ כ' רמ"א כאן בסוף הסי' דטוב לשנות אם יוכל לשנות באיזה דבר. ולענ"ד דאין מהג"א ראיי' דיש כאן איסור ברירה דשם לא הוה איסור רק משום טירחא שלא לצורך דהכי כ' שם משום פסידא שלא יסריח הבשר התירו ע"י הערמה. ואומר ריב"א דבהא סמכי' לנקר הבשר ואפי' א"צ אלא למקצת' דדמי לה להא דמערים ומלח גרמא גרמא מותר נמי למלוח חתיכות גדולות אע"פ שיודע בודאי שלא יאכל אלא מקצת' עכ"ל. הרי דלמה שצריך בי"ט פשיטא דשרי אלא הוצרך לתת טעם על הנשא' דהוא טירח' שלא לצורך אפ"ה התיר לנקר כול' דשמא יבחר לו לאכול חתיכ' אחרת וזה פשוט לע"ד דאין כאן איסור בורר גם מל' רמ"א משמע כן מצד הדין שהרי כ' טוב לשנות קצת כו' ולא חיובא כ"ש לדעת ב"י שכ' שנוהגים העולם לנקר כו' וכמ"ש כאן: וראיתי לרש"ל בפ"ק דביצה שכ' בשם מהרי"ל שהביא בשם המרדכי היכא דאפש' למלוח הבשר מעי"ט אסור למלחו בי"ט וכן המנהג. ויש טעם בדבר שיש בשר שמוטעם יותר כשהוא במלח יום או יומים כגון בשר שור ועוד מאחר שאינו אלא הכשר דבר מאיסו' דם אינו קרוי אוכל נפש ממש ואח"כ כ' בשם מהר"ש דשאלוהו אם מותר לנקר אחוריים של בהמה כי לא היה די לו בחלק הפנים ואמר דבחלק הפנים מותר לנקר ע"י שינוי אכן לא האחוריי' שצריכין ניקור גדול אין נראה להתיר אפי' ע"י שינוי דלא מצי לנקר יפה כתקנה ע"כ: עוד מצאתי אפי' לנקר התרנגולת שנשחטה מעי"ט יעשה ע"י שינוי אבל כשנשחטה היום אפי' אחוריים שרי לנקר בלי שינוי כדי לאוכלם היום ע"כ דברי רש"ל ואין מדברי מהרי"ל ראיה לחומרא כי הוא הולך אחר דברי המרדכי פ"ק דביצה בשם ר"א לאסור המליחה בי"ט מה שנשחט בעי"ט אבל בת"ה סי' פ' כתב שאחד מן הגדולים כתב שקיבל מרבותיו דלא נהגינן כההיא דמרדכי כו' ע"ש וכ"פ רמ"א וגם לענין ניקור כבר פסק ב"י וש"ע כרוב הפוסקים שמביא דמותר לנקר בסתם משמע אפי' באחוריים וכן רמ"א לא חילק. ע"כ אין לנו להחמי' גם באחוריים דרך שינוי שאפשר דאין חילוק ביניהם דאע"פ שיש טירחא טפי מה בכך דאוכל נפש מותר אפי' בכמה טירחו' ואיני יודע חילוק בזה בין נשחט בעי"ט או בי"ט לעניין אחוריים טפי מן חלק פנים ע"כ נלע"ד במקום שיש דוחק בבשר ולא הי' פנאי לנקר קודם י"ט שפיר יש לנקר בי"ט גם אחוריים וגם רש"ל מודה בכך כנלע"ד:
|
ו
| null |
41,267 |
טורי זהב
|
תקא
|
א
|
אין מבקעין ממנה חתיכות גדולות. ק"ל מהא דאיתא במתני' אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מהקורה שנשברה בי"ט אין מבקעין לא בקרדום כו' אלא בקופיץ ופרכינן והאמרת רישא אין מבקעין כלל (והדר אמר אלא בקופיץ שרי) א"ר שמואל חסורי מחסרא וה"ק אין מבקעין לא בסוואר של קורות (פי' המוקצאות לארץ של בנין) ולא מקור' שנשברה בי"ט (דבין השמשות לאו להסקה קיימי) אבל מבקעין מקורה שנשברה מעי"ט וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום כו' ולמה לא מוקי לה רישא וסיפא בנשברה בעי"ט דהיינו רישא דקתני לא מן הקורה היינו נשברה עי"ט מיירי בעצים גדולים קצת ראוים להסקה בלא ביקוע כמ"ש בסעיף שאח"ז דבזה אסור לבקוע כלל ובאם א"א להסקה בלא ביקוע מבקעי' חתיכות גדולות ולא יבקע בקרדום כמ"ש כאן וי"ל מדקתני בסיפא נשברה אלמא דרישא לא מיירי בנשברה:
|
א
| null |
41,268 |
טורי זהב
|
תקא
|
ב
|
ואפי' לשברם ביד וכו'. כ"כ הטור שמלשון הרא"ש יראה שאסור וכתב ב"י שלמדה מדכתב הרא"ש לא יבקעם כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלי ביקוע טירחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה כההיא דסלית סילתא חייב משום טוחן כו' וסובר רבינו דאף ביד חייב משום טוחן ועל הוכחה זו חולק רש"ל ואמר אדרבא מדתלי הרא"ש טעמא משום אב מלאכה משמע דביד שרי דאין טחינה אלא בכלי ואפי' פלפלין דשייך בהו טחינה לא תמצא איסור ביד אלא בכלי ע"כ נראה דשרי לד"ה ע"כ דבריו בפ' המביא ול"נ דיליף לה הטור מטעם הראשון שכ' הרא"ש דהוי טירחא שלא לצורך בזה יש טעם לאיסור אפי' ביד וזה מכוון בלשון הרא"ש כי יש לדקדק למה הוצרך לכתוב דהוי טירחא שלא לצורך דזה הוי מדרבנן וסיים ע"ז ואב מלאכה דיש בכלל מאתים מנה ואי בעי למימר דרך לא זו אף זו הל"ל ולא עוד שיש בו אפי' אב מלאכה אלא נראה כוונתו בשני טעמים אלו דאפי' במקום שאין לומר בו שהוא אב מלאכה דהיינו שאין בוקע דקים מאד ול"ד לההיא דסלית סילתא פי' עצים דקים להבעיר האש דהוי אב מלאכה משום טוחן דזה דוקא בעצים דקים מאוד כדרך להבעיר אש משא"כ כאן דאין בוקע לדקים מאד כי אין דרך לבשל בדקים כאלו אלא שלא יהו גסים מאד כדרך להניח על האש אחר ההבערה של האש לבשל הקדירה דאין בזה שייכות לטוחן שהוא דק ע"כ כ' שאסור מכ"פ מצד טרחא וא"כ כלל בזה שני דברים דאם בוקע לדקים קצת יש משום טירחא ואם דקים מאוד יש בו אב מלאכה ודבר זה הוא ראוי ומסתבר להכניסו בכלל דברי הרא"ש וא"כ יש לאסור אפי' ביד מצד טעם הראשון ומ"ה ניחא לי מה שי"ל מההי' דרב יהודה מפשח אלוותא אלוותא והיינו הדין שכ' הטור בסי' תקי"ט שמותר לקטום עצי בשמים וכן בשבת בסי' שכ"ב דמותר לקטום אפי' בסכין תבן לחצוץ בו שיניו דהתם לצורך הוא משא"כ הכא חשבינן ליה טירחא שלא לצורך. ולפ"ז ניחא לי ג"כ מ"ש הטור דמפרש"י נראה דמותר לשבור ביד וכתב ב"י דלא ידע מנלי' כן מדברי רש"י וגם רש"י פלפל בזה ולא נראה לו כן מרש"י לאיסור ולדידי ניחא דעיקר האיסור להרא"ש משום טירחא ורש"י פי' בהדיא דלהמקשן היה הטעם משום טירחא אבל להמסקנא לא אסרינן משום טירחא אלא משום מוקצה וא"כ אין איסור ביד בדבר שאינו מוקצה דהיינו נשבר מעי"ט זה נ"ל בדברי הטור וראוי לחוש למעשה לאסור לשבור אפי' ביד במקום שאסור בסכין: וכתב רש"ל והמדקדקים נהגו לאסור אף בח"המ ומתקנים כל העצים הקטנים הצריכים לבישול דגים קודם י"ט דחוששין לטירחא שהרי יכול לבערו כך בלא ביקוע ואין להקל אבל במקום שעצים יקרים לא חיישי' לטירחא דהוא הפסד מרובה עכ"ל. ונראה לשבור ביד אין להחמיר כלל בח"ה: כתב הר"ן ומקשו הכא למה התירו לבקוע ע"י שינוי והא מכשירין שאפשר לעשותו מעי"ט נינהו ותי' הראב"ד דכיון דא"א לבשל בלא עצים עשו אותה כדיכת מלח שהתירו ע"י שינוי ול"נ שכל שהוא נהנה מגופו של דבר הוא כאוכל נפש עצמו ול"ד למכשירין שאין נהנה מהמכשירים כסכין ושפוד אלא מה שהוכשר על ידם משא"כ בעצים שנהנה בהם בעצמם שעושים מדורה ומתחמם כנגדם וכיון שלבקען לעשות מדורה שרי אע"פ שאפשר מאתמול אף לבשל מהם שרי משום מתוך ומיהו כיון שמבקעין לצורך עשיית כלים לא התירו אלא ע"י שינוי עכ"ל וכתב ב"י שהקשה מהר"י אבוהב שהרי חימום המדורה לא התירו אלא מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש היכא אמרי' מתוך שהותרה הבערה למדורה לבקע עצים נתיר אותם ג"כ לבשל מאחר שהמדורה לא הותרה לחמם אלא מתוך שהותרה בתבשיל עכ"ל ונ"ל דהר"ן עצמו ס"ל באמת אין היתר החימום מחמת מתוך כו' אלא שהוא עצמו אוכל נפש כמ"ש כאן והא דכתב הר"ן הביאו ב"י סימן תקי"א דהני תרי מילי פי' הנאות חימום המדורה וחמין לרגליו הם מכח מתוך כתב כן אפי' לראב"ד דכאן לא סבירא ליה דחימום הוה כמו אוכל נפש עצמו אבל לטעם הר"ן עצמו דכאן א"צ לטעם מתוך אלא בחמין לרגליו לא בחימום כנגד':
|
ב
| null |
41,269 |
טורי זהב
|
תקא
|
ג
|
אין מביאין עצים כו'. זה דברי רמב"ם ובמשנה איתא ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו (לפי' הרמב"ם היינו בסמוך לו) לחצוץ בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק. וברייתא איתא ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה ציבורין ציבורין ור"ש מתיר במאי קמפלגי ת"ק סבר מיחזי כמאן דמכין למחר ור"ש ס"ל קדירתו מוכיח עליו ופסק הרמב"ם כחכמים דמתניתין ויש כאן חומרא וקולא חומרא דאפי' בחצר אין היתר אלא מלפניו דהיינו בסמוך לו דלא כחכמים דברייתא וקולא מדלא הזכירו חכמים דמתני' בפי' חצר ש"מ אפי' בשדה מותר משלפניו אם מדליק שם אבל הטור משמע ליה דפוסק כת"ק דברייתא ויש חילוק בין חצר לשדה דבחצר מותר מכל החצר רק שלא יעשה צבורין אבל מן השדה בכל גווני אסור ולא מחלק הטור בחצר בין עצים דקים לגסים דאע"ג דצריכים לחלק כן כי היכי דלא תקשה חכמים דמתני' דלא התירו אלא מלפניו והיינו אפי' בחצר על חכמים דברייתא דס"ל כל מה שבחצר אלא ודאי צריך לחלק דחכמים דמתני' מיירי מדקים דבטילי אצל הקרקע ובברייתא איירי מגסים וכן חילק הר"ן מ"מ לא ס"ל להטור כן אלא אין חילוק בין דקים לגסים לחכמים דברייתא דכל שבחצר מוכן הוא כמו ר"א במשנה ופליגי חכמים דברייתא על חכמים דמשנה ולא ס"ל כל שבחצר מוכן ומ"ה פסק הטור דאסור לעשות צבורין והיינו בין גסים בין דקים כחכמים דברייתא ובזה מתורץ תמיהת ב"י על הטור על שלא הביא חילוק דדקים וכן על שלא הביא הרמב"ם ורי"ף הדין שלא יעשה ציבורין דזה שייך בהבאה ממקום למקום אבל בנוטל משלפניו במקום שמדליק אין שייך כלל כן ע"כ לא הביאו זה דלדידהו אין היתר רק משלפניו:
|
ג
| null |
41,270 |
טורי זהב
|
תקא
|
ד
|
ובלבד שיהא בה מסגרת. ז"ד רמב"ם אבל הטור כתב אפי' אין מסגרת מותר כל שהוא סמוך לעיר תוך ע' אמות וד"ט והוא ע"פ פרש"י וכן הסכימו הרשב"א והרא"ש וכתב רש"ל שכן יש לפסוק להלכה:
|
ג
| null |
41,271 |
טורי זהב
|
תקא
|
ה
|
הרי הן מוקצה. זה טעם דרש"י ורמב"ם אבל הר"ן כ' טעם בשם אחרים דהטעם משום גיבוב דהוה כמעמר וכל מגבב אפי' בקרפף מיחזי כמאן דעביד למחר ומכונם שבשדות מיחלף במפוזר ואין היתר אלא במכונס שבקרפף ויש נ"מ בין טעמים אנו דלהר"ן אפי' אם הכין אותם מעי"ט אסור:
|
ג
| null |
41,272 |
טורי זהב
|
תקא
|
ו
|
הרי אלו מוכנים. ולטעם הר"ן שזכרנו מהני הכלי כבד שישאר כניסה שלהם שלא יתפזרו מן הרוח ובכינוס אין שייך מעמר:
|
ד
| null |
41,273 |
טורי זהב
|
תקא
|
ז
|
ולפידים שנשארו כו'. ב"י הביא דברי הרא"ש דמתיר בזה דאין בזה הכנה וכ"כ המרדכי בשם ר"י דכיון דגוף של הפתילה ועץ של המדור' הוא בעולם ואין כאן אלא תיקון הוה כמו אפיה ובישול ובשם בעה"ת כתב הרא"ש לאסור משום הכנה שיותר טוב להדליק כשהודלקו כבר וכבו הלכך בשבת וי"ט וב' י"ט של ר"ה אסור להדליק בליל י"ט שכבו בראשונה אם לא שנדלקו ונכבו בחול וכן הלפידים שכבו בראשון אם לא שירבה עליה עצים אחרים ויבטלם ברוב ובלבד שלא יגע בהם אבל יכול להפוך בהם אחר שנתבטלו ברוב עכ"ל והקשה ב"י ע"ז דלפ"ד ה"ל למיסר בי"ט של ר"ה שיורי פתילה ולפידים שכבו בו ביום בין שתאמר שהאיסור בי"ט שני משום קדוש' א' להם בין שתאמר משום הכנה כשם שביצה שנולדה בו ביום אסור וכן ה"ל למיסר להדליק בכל י"ט הפתילו' שכבו בו ביום וצ"ע עכ"ל ותמהתי מאוד על גברא רבא דכוותיה דהשאיר קושיא זו בצ"ע דלפע"ד אין לה התחלה דודאי האיסור משום הכנה כמ"ש בעה"ת דאין שבת מכין לי"ט כן שני ימים של ר"ה למ"ד שני קדושות הן אין מכין מקדושה א' לחברת' אבל לבו ביום עצמו פשיטא דמכין מי"ט לאותו יום עצמו דאין זה בכלל איסור הכנה ול"ד לביצה דאסורה בו ביום מטעם דאיתא פ"ק דביצה אליבא דרבה דאסור משום הכנה ביצה שנולדה בי"ט דהיינו בי"ט שחל אחר השבת דאמרי' דכל ביצה שנולדה היום נגמרה מאתמול ממילא שבת מכין לי"ט ופרכינן שם א"כ י"ט בעלמא תשתרי ומשני גזירה משום י"ט שאחר השבת פי' אם נתיר בנולד בי"ט בעלמא יבוא להתיר ג"כ במה שנולד בי"ט שאחר השבת והכל בנולד בי"ט וכאן בלפידים ופתילה אין שייך גזירה דבאמת מותר אפי' בי"ט שאחר השבת אם כבה היום דההכנה היא היום ולא מאתמול ולא גזרי' מה שנולד בי"ט אטו נולד בשבת שלפניו וכעין זה כתבתי בסי' תקי"ב סוף הסימן גבי אפרוח. זה נראה פשוט וברור ובלי עיון כתב ב"י צ"ע. ולענין הלכה פסק רמ"א לקולא וכ"כ המרדכי שהביא ב"י שנוהגים שמדליקים שיעור פתילה ושמן שדלקו בי"ט של ר"ה להדליק בליל ב' ובת"ה מראה פנים לאיסור להדליק אפי' בצד השני שלא הדליק עדיין מטעם גזירה שמא ידלק בצד השני כמ"ש גבי שחיטה בסכין שצד אחד פגום ורש"ל החליט לאיסור בזה וכן מו"ח ז"ל וב"י בסי' תקי"ד פסק להיתר ובשני י"ט של גליות מותר לכ"ע להדליק בליל ב' מה שכבה ביום הראשון רק בי"ט שאחר שבת ור"ה דאין הטעם משום ספק בזה פליגי הפוסקים דלעיל ובודאי ראוי לכל א' לצאת ידי הכל ולעשו' פתילות חדשות ויכול לטלטלן בליל שני להפתיל' הישנה ואע"פ שהמרדכי בשם ראבי"ה אוסר גם הטלטול בהא ודאי נסמוך על המקילים כנלע"ד:
|
ז
| null |
41,274 |
טורי זהב
|
תקב
|
א
|
אין מוציאין כו'. מפרש בגמ' הטעם משום דקא מוליד בי"ט וברמב"ם פ"ד כתוב שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש המצוי אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותו מערב עכ"ל וכ' הראב"ד שהל"ל הטעם מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפורש בגמרא וכ' עליו ה' המגיד איני רואה שחפץ להשיג שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מערב עכ"ל נראה כוונתו דלא בא הרמב"ם אלא להורו' דאין זה אוכל נפש אלא מכשירי אוכל נפש והיה לו להוליד זה בערב וכל מכשירים אסורים אם אפשר בערב וק"ל לפ"ז במוציא אש כדי לחמ' בו ה"ל דין אוכל נפש וכמ"ש הר"ן כמ"ש בסי' תק"א כל דבר שנהנה מגופו כגון אש לחמם בו ה"ל דין אוכל נפש ולא מכשירין וכ"ת ה"נ והא אנן סתמא תנן אין מוציאין האש כו' ונלע"ד כוונת הרמב"ם דאע"ג דדומה לאוכל נפש אין היתר כי לא התיר' התור' אוכל נפש אלא לתקן מה שיש כבר בעול' אלא שלא היה ראוי לאוכלה בלא התיקון כמו בישול ואפיה אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש דהיינו יש מאין זה לא התירה התור' אלא דקשה ע"ז א"כ היאך התיר' תורה אוכל נפש כיון שא"א בלא אש לזה תירץ הרמב"ם שהרי אפשר מבערב ובזה דוקא התירו אוכל נפש. ובמ"ש ה' המגיד שאם הוציא האש שמותר להשתמש לא ירדתי לסוף דעתו דהא עכ"פ הוא מכשירי אוכל נפש ולא דוחה י"ט מן התור' כדדרשי' הוא ולא מכשיריו כדאי' סי' תק"ט א"כ הוי דינו כמעשר פירותיו בשבת במזיד או מבשל דאי' בפ"ב דביצה דף י"ז דבאיסור שבת אפי' דיעבד אסור אלא לענין ע"ת דהיא דרבנן הקילו בדיעבד ואפ"ה ש"מ דמידי דאוריי' אסור אפי' דיעבד ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש ולא מכשיריו האסורים והוה ממש כמו שבת גם מדברי רמב"ם נ"ל לאיסור שכ' שלא הותר כלל להמציא אש. משמע דהוה כשבת כיון שלא הותר ומשמט מן התורה קאמר ואי מל' אין מוציאין ותרצה ללמוד היתר אם הוא דיעבד כמ"ש מורי חמי ז"ל אין מזה הוכחה דהרי אמרי' אין אופין מי"ט לשבת ואפ"ה מבעיא לן בפ"ב דביצה שם עבר ואפה מאי ע"כ נלע"ד דלא מבעי' לכתחל' אסור לבשל באותו אש אלא אפי' אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא אש באיסור ודינו כמבשל בשבת.
|
א
| null |
41,275 |
טורי זהב
|
תקב
|
ב
|
כל זמן שא"צ לאויר שתתתיו. עמ"ש סי' שע"ו ס"ז:
|
א
| null |
41,276 |
טורי זהב
|
תקב
|
ג
|
הואיל ואינו מתכוין לכיבוי. עמ"ש בסי' תקי"ד ס"ב דצ"ע מהך דהכא נראה דאפי' מתכוין לכיבוי פעמים מותר כגון שהאש הרבה ומזיק להתבשיל וצריך להסיר משם קצת וזה שמצינו בסי' תקי"ד שמותר לכבות לצורך אוכל נפש וכתב ב"י בשם המרדכי אם לוקח אדם אוד מן המדורה להאיר בלילה ל"ד למסתפק מן הנר מיהו העולם רגילין ליזהר ונכון הוא עכ"ל ולפי הטעם דכאן דאינו מתכוין לכיבוי משמע דה"ה אם מניחה למדורה אחרת דמותר:
|
ב
| null |
41,277 |
טורי זהב
|
תקב
|
ד
|
אין סומכין כו'. פי' בבקעת לחה כיון שהיא לחה ואינה ראויה להסקה אסור לטלטלה לצורך שום דבר אבל יבשה שראוי' להסק' מותרת לכל דבר כ"כ הטור וכ"כ רש"ל:
|
ג
| null |
41,278 |
טורי זהב
|
תקב
|
ה
|
לדידן מותר לבשל בקדירות כו'. דבגמ' איתא אין מלבנין הרעפים לצלות מאי קא עביד א"ר יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקי' שצריך לחסמן פי' להקשותן ונעשה כלי ואמרי' תו דשופת הקדירה בשבת חייב משום ליבון רעפים פי' משום הך גזירה דנעש' כלי ע"י היסק הראשון וכתבו התוס' ויש נזהרין שלא לבשל בתחילה בי"ט בקדירה חדשה ולא היא דהכא בקדירה ריקנית דאז שייך בה ליבון רעפים ששפתה קודם שמביא המים אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה ליבון רעפי' ורי"ו כתב ט"א וז"ל ונראה דבקדירות שלנו שכל תיקונן וגמר עשייתן היא בתנור של יוצרים שאינו אסור וכן עמא דבר וכתב ב"י המנהג פשוט היום לבשל בקדירות חדשות בי"ט ואין מפקפק בדבר עכ"ל ועפ"ז נ"ל אע"ג דכתב רמ"א שמנהגנו לבשל בחדשות קודם י"ט מ"מ אם הוא שעת הדחק והוא שכח לבשלם קודם י"ט או שלא מצא קדירות רק בי"ט יש לסמוך על המתירים לבשל בי"ט בחדשות:
|
ד
| null |
41,279 |
טורי זהב
|
תקג
|
א
|
ואפי' ב' ימים של ר"ה. אע"ג דכיומ' אריכתא נינהו ה"מ להחמיר אבל לא להקל:
|
א
| null |
41,280 |
טורי זהב
|
תקג
|
ב
|
אבל ממלאה אשה כו'. בגמ' ת"ר אין אופין מי"ט לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה כל הקדירה בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה א' פירש"י דבחד טירחא סגי וכן בנחתום לגבי מילוי מים אבל לאפות אינה אופה אלא מה שצריך לה לפי שבכל ככר צריך אפיה לעצמו רשב"א אומר ממלא' אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא לפי שאם הדביק הרבה פת בדופני התנור נתמעט החלל והחמימות אינו מתפשט כ"כ ונאפה יפה אמר רבה הלכה כרשב"א והטור כתב דין של אפיי' הפת לענין מילוי הקדירה בבשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה א' מפני שהתבשיל יותר מיתקן כשיש הרבה בקדירה וזה כוונת הטור לתרי טעמים הא' שבסי' תק"ז הביא דדוקא בתנורים שלהם היה ריבוי הפת שבח לפי שהיו מדבקים בדופני התנור משא"כ בתנורים שלנו ע"כ כתב הטור דין זה לגבי תבשיל עם בשר הטעם הב' דקמ"ל דאף בבשר יש מעלה מצד הריבוי ופשוט הוא דגם רשב"א דקי"ל כוותי' ס"ל ג"כ הטעם של ת"ק דמותר כל שאין שם אלא חד טרחא דהא מ"ה מותר בנחתום במים ששם אין הטעם דיש מעלה בריבוי אלא משום חד טרחא כמו הת"ק אלא שרשב"א מוסיף להתיר אפי' בתרי טרחות כגון אפיית פת מצד המעלה של ריבוי וכן הטור ס"ל כן וא"כ מ"ש היתר בתבשיל עם בשר הוי דינו ג"כ אפי' בב' טרחות דהיינו שכבר הקדירה שפותה אצל האש יכולה לעשותה מעשה חדש להשים שם עוד חתיכה מפני מעלת הריבוי כמו בפת לרשב"א וע"כ תמהתי על הב"י שעש' מחלוקת בין רש"י שנתן טעם משום חד טרחא ובין הטור שפי' משום מעלת ריבוי ומכח זה עשה נ"מ לדינא בין ב' הטעמי' ועשה מזה פסק הלכה כמאן קי"ל ע"ש ובמחילה מכבודו לא זו הדרך אלא תרווייהו הלכתא נינהו גם לרש"י ולא זכר רש"י טעם שלו אלא לת"ק דלא ס"ל הטעם השני אבל הטור כותב טעמו אליבא דרשב"א דקי"ל כוותיה דס"ל תרווייהו והא ראייה מדהתיר בנחתום לחמם מים דשם באמת אין מותר אלא בחד טרחא וזה פשוט לפע"ד והב"י אגב חורפיה לא עיין בזה כראוי:
|
א
| null |
41,281 |
טורי זהב
|
תקג
|
ג
|
אלא לחתיכה א'. פי' ויכולה להוסיף אפי' כמה פעמים כמ"ש בסמוך מפני מעלת הריבוי אפי' בשר להוסיף על בשר והב"י כ' שאין מותר להוסיף בשר על בשר מצד תיקון כל דהוא ואזיל לשיטתו שזכרנו אבל כבר נתבאר דאינו כן ומותר והנה הטור פוסק אפי' אם אומרת בפי' שמוספת לאכיל' בחול מותר כיון שעכ"פ יש מעלה בי"ט מצד הריבוי וכתב שיש אוסרין בזה וכ' רש"ל שיש להחמיר שלא תאמר בפירוש כן אלא בסתם:
|
א
| null |
41,282 |
טורי זהב
|
תקג
|
ד
|
וכ"ש שיכול לשחוט כו'. מקומו אחר מ"ש הש"ע אבל ממלאה אשה כו' דכ"ש בזה שא"א לשחוט בשביל כזית א' אא"כ ישחוט כל הבהמה:
|
א
| null |
41,283 |
טורי זהב
|
תקג
|
ה
|
ודוק' קודם אכילה. הטור כ"כ בשם בעל העיטור וז"ל דוקא קודם אכילה יכולה להרבות בבישול אבל לאחר אכילה אינם יכולה לבשל ולומר אוכל ממנה כזית ואין לך הערמה גדולה מזו עכ"ל וק"ל דכאן משמע דהערמה אסורה והתו' כתבו בהדיא בפ' כ"ש דף ל"ז בפת עבה דב"ה מתירין כתבו התו' טעמא דב"ה כדאמרי' מערמת אשה ואופה תנור מלא ככרות כו' ש"מ דהערמה מותרת בזה וי"ל דכשיש צד א' שיש לה מעלה ברבוי הככרות דהיינו שהיא צריכה באמת לככר א' הותר לה לעשות ג"כ ערמה ולהרבות והיינו קודם אכילה משא"כ אחר אכילה שאין שם רק ערמה לחוד ובשביל הערמה רוצה לאכול כזית ממנו זה אסור ומסוף דברי הטור שתלה האיסור בשביל הערמת אכילת כזית שהוא עצמו ללא צורך כיון שכבר אכל נלמוד מזה דמ"ש בתחלה דקודם אכילה יכול להרבות בבישול היינו אפי' בכמה קדירות כיון שכל א' ראויה לאוכל' ממנה באמת אע"פ שיודע בודאי שלא יאכל כולם סגי בהכי אם אוכל אפי' כזית ממנו בזמן האכילה כי כן דרך אכילה לטעום מן קצת קדירות אפי' דבר מועט והוא עיקר האכילה ובתו' פ"ב דף י"ז כתבו ובלבד שלא יערים פירש"י בשתי קדירות שיאמר אני צריך להזמין אורחים אבל בקדיר' א' מותר להערים ולהרבות כו' וא"ת מ"ש מההיא דרב אדא דמלח גרמא גרמא י"ל דשם ליכא אלא עיבוד אוכלין ומשום שמח' י"ט כו' אבל הכא מיירי בבישול דחמיר וגם היה יכול לעשות תקנה ע"י ע"ת עכ"ל אין זה סותר למ"ש בפי' דברי הטור דמותר קודם אכילה אפי' הרב' קדירו' דשם הוה בכל קדירה מין תבשיל אחר ואפשר שיטע' מכולם וא"כ יש כאן צד א' עם הערמה ה"ל ממש כמו בקדירה א' אבל התו' מיירי במין א' בב' קדירות והוא די לו בקדירה א' בזה אין שם רק הערמה לחוד אע"פ שהוא קודם אכילה ובזה ודאי לא מהני טעימת כזית מכל א' כיון שבאמת א"צ לזה הטעימה כלל. ויצא לנו מזה דיכול' אשה לבשל הרבה מיני תבשיל ביום א' של י"ט אע"פ שיודעת בודאי שיותירו מין א' רק שיטעמו ממנו אפי' כזית כיון שמבשל הכל קודם אכילה ובזה נרא' דאסור לו' בפי' שמין א' יהי' לי"ט שני ואפי' הטור דמתיר כמ"ש היינו בקדיר' א' להוסיף מפני מעלת הריבוי אבל כאן שאין ההיתר אלא לפי שהוא קודם האכילה ויטעום ממנה כזית אם יאמר בפי' שהוא לצורך י"ט שני לא מהני ליה הטעימ' ממנו ובזה נ"ל שהיתה כונת הרשב"א בתשו' שהביא ב"י על א' שהתיר לטפל בי"ט ראשון בצק בגבינה לצורך ליל י"ט שני מטעם שיתן לתינוק מא' מהם לטעום ואמר הרשב"א עליו שטעה כו' היינו בדרך זה שבפי' עשו מאכל לי"ט שני ובזה לא מהני טעימה ממנו וכן מ"ש ב"י בשם סמ"ק אבל לאפות ולבשל מי"ט לחבירו אסור אפי' כשאוכל קצת ממנו ותמה ע"ז ב"י למה יהיה אסור ומוקי לה לאחר אכילה ופי' זה תמוה דהא אח"ז כ' שם ומיהו דוקא קודם אכילת שחרית כו' אבל לדידי ניחא דכשאומ' בפי' שזה יהיה לליל י"ט שני לא מהני ליה טעימה ממנה כיון שנעשה באיסור משא"כ באם לא אמר כלום אע"פ שגומר בדעתו להשאיר על ליל שני אין איסור בדבר כיון שהיא קודם אכילה ושייך לאכילתו ויטעום קצת ממנו וכ"כ התו' פ"ק דביצה דף י"ב בשם הר"ר שמואל שרגילין העולם שמערימין ואוכלין מעט מהתרנגולת ואוכלין הכבד היינו דוק' קודם אכילה אבל אחר אכילה לא ע"כ ורש"ל הביאם בפ"ב ונראה אפי' בטעימת תינוק סגי בזה וכמ"ש בסי' תקי"ב אי לא קפידי אי יהיבי ריפת' לינוק' כו' ועמ"ש מה שקשה ע"ז ולא ראיתי מתנגד למ"ש מכל הפוסקים שמביא ב"י ומ"מ נראה להלכה כיון שעכ"פ יש איסור אם או' בפי' שיהיה לליל ב' ע"כ יש ליזהר שיבשל בעי"ט מה שצריך לליל ב' ובדיעבד כתב רש"ל וז"ל ומ"מ נראה שאם הערים באכילת כזית אפי' אחר אכילה שרי בדיעבד דהערמת אכילת כזית אין לו דין מערים לאסור עליו יותר ממזיד וכ"כ הריב"ש בתשו' עכ"ל וכ"ה בסמוך כאן שכ' הש"ע מיהו אם עבר ובישל שמותר והיינו בהערמת כזית ועמ"ש סי' תקכ"ו סוף הסי' ומו"ח ז"ל הפריז להחמי' אפי' דיעבד היכא דלא צריך אלא לחתיכה א' והנלע"ד ברור כתבתי: כתב המרדכי פ"ב דביצה דרבינו יואל התיר לאפות בי"ט לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת והיה יום אידם שלא היו יכולים לאפות אם לא בי"ט ולא היה די בתנור א' והתיר לאפות בב"פ מפני שצריכות פת לכל תנור ובהג"מ חולק ע"ז דפר"ח דמערים אסור וכ"פ ב"י:
|
א
| null |
41,284 |
טורי זהב
|
תקד
|
א
|
דכין את התבלין כו'. ז"ד הרמב"ם ע"פ פי' הרי"ף שמביא ב"י ל' הגמ' והרי"ף מ"ש שמביא דברי הר"ן על הרי"ף ומה שסיים הר"ן אבל נ"ל דמאי דאמר רב אצלי ודוך חומרא בעלמא כו' סבר ב"י שבזה פי' הר"ן דברי הרי"ף וע"כ הקשה עליו לא ה"ל להרי"ף להביא מימרא דא"ר יהודה כו' ול"נ דהר"ן כתב זה דרך פלוגתא על הרי"ף וכ"מ ל' אבל נ"ל וקושיית הר"ן למה לא הביא רי"ף דברי ר"ה ור"ח נ"ל דלק"מ דכיון דיש נ"מ בין ר"ה ובין ר"ח דלמר אסור ביודע כמה צריך ולמר אסור במוריקא והרי"ף דפסק כתנא דברייתא מותר בכל גווני ע"כ לא הביאם כנ"ל והטור הביא שיטת התו' דפסקו כר"ה ור"ח דהיינו כחומרא של כל אחד והקשה ב"י דא"כ למה לא הביא הטור דמוריקא אסור אפילו ביודע כמה צריך כחומרא דלישנא בתרא ולא ראיתי ישוב נכון ע"ז ונ"ל שהטור דקדק לשונו בהתחלת הסי' שכ' תבלין או פלפלין דקשה לכאורה למה לא הזכי' תבלין לחוד והלא פלפלין בכלל תבלין אלא דהראה לנו דוקא תבלין שהם כמו פלפלין שהם מפיגים טעמן מ"ה לרי"ף מותר בכל גווני ולשיטת התו' חזר ונקט פלפלין ותבלין בזה דוקא יש היתר אם אינו יודע כו' משמע אבל בשאר תבלין שאינם דומין לפלפלין והיינו מוריק' ושאר דברים כיוצא בהם שאין מפיגים טעמן אסור אפי' אם אין יודע כנ"ל דעת הטור וכן הלכה וע"כ כתב רמ"א וכן ראוי להורות אלא דקשה דה"ל לרמ"א להזכיר באם אינו יודע דשרי בלא שינוי אלא משום דאתי למטעי בחילוק זה דיודע או לא יודע ואתי להתיר בכל גוונא ע"כ החמירו בכל גווני להצריך שינוי כנ"ל כוונת רמ"א שכ' וכן ראוי להורות ולא כ' שכן עיקר אלא שנתכוין למ"ש דראוי להורות כן בפני המון עם ועוד יש טעם דשמא ידוך בי"ט יותר ממה שצריך לאותו יום כנ"ל וכן כוונת התוס' שכתבו בדין זה והמחמיר לדוכן בעי"ט הרבה ביחד יתבר' באלהים ובשם המיוחד: כ' מהרי"ל בשם מהר"ש שאסור לדוך שקדי' בי"ט להוציא מהם חלב שאפשר לעשות בעי"ט גם אם מפיג קצת בלינה עכ"ל וכתב רש"ל למה לא התיר מכח הפגת טעם דמשמע בסוגיא אפי' קצת מפיג טעם מותר אלא טעם האיסור דהוי כסחיטת פירות. קשה לי ע"ד הרי"ף דלא הביא דברי ר"ה ור"ח משמע דלא ס"ל דמוריק' צריך שינוי דהא הרי"ף מבי' דברי רב ששת להלכ' ולר"ש מוכח דס"ל מוריקא צריך שינוי דאי' בגמ' רב ששת שמע קול בוכנא אמר האי לאו מגוואי דביתי הוא (יודע אני שאין זה בביתי כי אסרתי עליהם לדוך במדוך של אבן בלא שינוי) ודלמא אצלוי אצלי על צידה ומשני דשמע דהוה צליל קלי' (ואלו הי' מכה באלכסון כשמטה לא היה קולו צליל) ודלמא תבלין הוי (שא"צ שינוי) תבלין נבוחי מנבח קליה (כשהן משתברין הגרעין נשמע קולן במדוכה) ואי ס"ד דמוריקא מותר בלא שינוי אכתי תקשי שמא תבלין של מוריק' הי' דבזה אין קולו מנבח טפי מן מלח אלא ודאי דמוריקא שוה למלח וגם מוריקא אסור לבני ביתו וגם על שיטת התוספות והרא"ש קשה מזה דהם כתבו שיש ספק להלכה כטעם דלא ידע או כטעם דמפיג טעם הא מרב ששת מוכח כמ"ד משום מפיג טעם ומוריק' אסור אלא דעל הרי"ף קשה טפי כיון שהביא הא דרב ששת להלכה וצ"ע:
|
א
| null |
41,285 |
טורי זהב
|
תקה
|
א
|
עומדת לאכילה. דאלו עומדת לחלבה ה"ל מוקצה מחמת אמה ואפי' עומדת לאכילה אם לקדיר' שאין בה אוכלין אסור דמעיקר' הית' אוכל אגב אמו והשתא משק' וה"ל נולד זה דעת הרי"ף אבל בסי' ש"ך מביא הש"ע גם דברי ר"ח דאסור אפי' בעומד' לאכילה וצ"ל דכאן הדר ביה והך עומדת לחלבה דאסור כ' ב"י בשם הכל בו וז"ל ר"א דאפי' עומדת לחלבה אין חלבה מוקצה אם אין עומד לגבן ולייבש גבינות לסחורה דומיא דתרנגולת העומדת לגדל בצים ולגדל אפרוחים וכן דעת הר"ז ע"כ ורש"ל רפ"ק הביא זה וכ' ואין זה אלא דברי נביאות דמניין לנו להקל כי משמע בגמ' דתלוי בעומדת לחלב' לחוד ע"כ ולא ידענא למה קרא ליה דברי נביאות דהא בתרנגולת לא אמרו העומדת לבצים סתם אלא דוקא לגדל בצים ה"נ בעז לחלב' אלא דנ"ל דלאו במכירו' הגבינות תליא מלתא אלא אם מקפידים שלא יאכלו החלב כמות שהוא אלא מניחין אותה לקבץ הרבה לעשות גבינות זה הוא שאסרו בו משום מוקצה וכיון שמידי דרבנן הוא משמע להקל:
|
א
| null |
41,286 |
טורי זהב
|
תקה
|
ב
|
וכגון שבא החלב לתקנו. משמע דאפי' שאר החלב שיש בקדירה מה שלא צורך בו לתקן דז"ל ריב"ש זה כשבא לאוכל לתקנו שאז נראה דלא בעי ליה למשקה וכ"ה דברי רש"י אבל החולב כל צאנו למשקין לא הותר מפני פרוסה א' שנותנין בכלי עכ"ל משמע דאם אין שום רבוי לא הותר למשקין מלבד מה שנבלע באוכל שבקדירה וז"ל הסמ"ק שמביא הג"מ אי אית בקערה בישול' ש"ד לחלוב בתוכה בי"ט אבל אי אית בה פרורין וודאי שרי שהחלב נכנס לתוכה ונעשה אוכל אך מ"מ אין רוח חכמים נוחה הימנו אבל על חתיכת פת שאין החלב מתערב עמו זה אוסר רבינו יחיאל אך אם עכו"ם עושה כן וישראל רואיהו מותר לישראל לאוכלו אבל לשתותו אסור עכ"ל וזה דלא כדברי ריב"ש דמתיר להדיא בפירורין ופסק הש"ע כריב"ש ושלא כדין נוהגין הרב' מהמון עם שנותנין מעט לחם בכלי וחולבין עליו הרבה חלב אלא צריך שיהיה הרבה חלב נבלע באוכל ואוכל דוקא האוכל ההוא בו ביום ואז מותר החלב הנשאר שם:
|
א
| null |
41,287 |
טורי זהב
|
תקה
|
ג
|
יש להקל בו. תשו' רשב"א וס"ל כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ם בפ' חבית שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו כגון זה דלא דחייה בידים ולא עבר עליה אפי' שוגג מכיון שנסתלק האיסור נסתלק ממנו המוקצה מ"ה שרי האי חלב שנחלב אע"פ שהעז היתם מוקצה מ"מ האי חלב שנתלב ממנו לתוך הקדירה נסתלק ממנו המוקצה עכ"ל וא"כ הוא חולק על מ"ש הש"ע דוקא בעז העומדת לאכילה שרי החלב וא"כ ה"ל לרמ"א לכתוב כאן וי"א דהחלב מותר ובדרשות מהרי"ל כתב נמי דדוקא בשבת שלפני י"ט שנחלב אז אסור החלב בי"ט א' [ולא] בי"ט שני דהיינו משום הכנה דאין שבת מכין לי"ט משמע דמה שנחלב בי"ט ע"י עכו"ם מותר בו ביום אלא שבפ"ק דביצה הביא הר"ן שאין העיקר כמ"ש הרמב"ן אלא דוקא בעז העומדת לאכילה מותר דוקא והיינו כמו שכתב הש"ע כרי"ף והחלב שנחלב בי"ט בלא אוכל אסור בו ביום וכל שכן אם נחלב בשבת שלפני י"ט שאסור משום הכנה וע"כ כתב רמ"א אך נהגו בו איסור ואין לשנות ורש"ל רפ"ק הקיל בנחלב בו ביום על ידי עכו"ם ולא אסר אלא בנחלב בשבת קודם י"ט וכמ"ש מהרי"ל וכיון שכתב רמ"א שכן נוהגים לאיסור אליו תשמעון ובי"ט השני פשיטא דמותר לכ"ע כמ"ש מהרי"ל ובתשו' מהר"מ לובלין סי' י"ז כתב ג"כ דמדינא מותר בי"ט ב' אלא שסיים שמחמיר לאסו' גם ביום השני שלא נחלוק בין ראשון לשני וזה חומרא בלא טעם וכמדומ' שלא ראה דברי מהרי"ל דלעיל דמתיר בהדיא מדלא הביאו וגם רש"ל התיר עכ"פ בי"ט השני לד"ה וזה כביעת' בכותחא דאפי' בביצה שנולדה בשבת מותר בי"ט שני שאחריו:
|
א
| null |
41,288 |
טורי זהב
|
תקה
|
ד
|
בי"ט שני של גליות. כ"ש אם נחלב בשבת שלפני י"ט דמותר ביום שני של גליות דאפי' ביצה מותרת בזה כמ"ש סי' תקי"ג:
|
א
| null |
41,289 |
טורי זהב
|
תקו
|
א
|
אין מודדין קמח כו'. בגמ' אמר רב מודדת אשה קמח בי"ט כדי שתטול חלה בעין יפה. ושמואל אמר אסור ור"ש אמר מותר אמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ור"ש אמר מותר שמואל הלכה למעשה קמ"ל ואע"פ שאוכל נפש מותר מ"מ היה יכול לעשות מעי"ט ע"כ וכ' הטור ויש מתירין בפסח מפני שצריך לדקדק שלא יפחות משיעור חלה ולא יוסיף משום חימוץ ורי"ף אוסר כו' עכ"ל משמע דבפסח אוסר הרי"ף. וכ' ב"י שלא מצאנו לו כן ונ"ל דהיש מתירין הם ס"ל דמדינא מותר כר"ש אלא שהלכה למעשה להחמיר ע"כ הכריעו דבפסח יש לסמוך אעיקר הדין אבל הרי"ף דפוסק לגמרי כשמואל לא סמכינן להקל אפי' בפסח:
|
א
| null |
41,290 |
טורי זהב
|
תקו
|
ב
|
אין מרקדין כו'. דזה אפשר מאתמול וכל אוכל נפש עצמו שאפשר מאתמול אסור בי"ט מדרבנן כ"כ הר"ן הביאו ב"י סי' זה:
|
ב
| null |
41,291 |
טורי זהב
|
תקו
|
ג
|
ונפל בו צרור כו'. בגמ' איתא ת"ר אין שונין קמח בי"ט (שרקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה לייפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול) ר' פפיס ור"י בן בתירה אמרו שונין (דליכ' טרחא ודבר הנראה הוא שזה פעם שנייה ואין זה כמרקד לברור) ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין תני תנא קמיה דרבינא אין שונין קמח בי"ט אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו (אבל שונין אסור אפי' בזה) א"ל כ"ש דאסור דה"ל כבורר ובורר אב מלאכה כמו הרקדה אבל שונה אינו מרקד שהרי הכל יוצא ואין כאן סובין. דביתהו דרב יוסף נהלא קימחא אגבי דמהולתא א"ל חזי דאנא ריפתא מעליא בעיא. (אין את צריכה לשנות בי"ט דשונין קמח בי"ט) דביתהו דרב אשי נהל' קימחא אגבי דשלחן (משום שינוי פי' אחורי השלחן ויש שם תוך) והתו' פי' אפי' על השלחן הוי שינוי א"ר אשי הא דידן ברתיה דרמי בר חמא ואיהו מרא דעובד' ופסק הרא"ש והטור והר"ן כמ"ד אין שונין בשביל יפוי אם לא ע"י שינוי קצת כדביתהו דרב אשי וא"צ לעשות כדביתהו דרב יוסף ורב יוסף אמר לאשתו שאין אתה צריך לשינוי גדול כזה שאין הקמח יפה עי"ז אלא סגי בשינוי קטן דהיינו על השלחן אבל אם נפל שם צרור א"צ שינוי כלל אלא שונה כך ולא כ' כלל הך דרבינא שאוסר ליטול הצרור או קיסם בידו. וכ' ב"י הטעם דרבינ' לא אמר כן אלא למ"ש אותו דתנא קמיה להחמיר בשונין טפי מנטילה ביד דס"ל אין שונין כלל אפי' ע"י שינוי אבל לדידן דקיי"ל שונין ע"י שינוי מודה רבינא דלא עדיף יד משונין וא"כ לפי האמת גם ביד מותר עוד תי' ב"י דודאי אסור ליטול צרור ביד ולא כתבוהו הפוסקים גבי הרקדת קמח לפי שאינו ענין להרקדה וסמכו על מ"ש בדין בורר וזה נראה יותר עכ"ל. ולעד"נ דהתי' הא' נכון יותר כי לא נזכר בדין בורר מזה כלל דליהוי איסור ליטול צרור או קיסם מדבר מאכל משום בורר והרשב"א התיר בפי' ליטול ביד כמ"ש ב"י אלא ודאי כפי' קמא: והראב"ד בהשגות כ' בפ"ד וז"ל א"א הל' כדברי ר' פפיס ור"י האומרים שונין ואם נפל צרור או קיסם אסור ואם שינה מותר עכ"ל לכאורה משמע מ"ש אסור היינו אסור לשנות דהיינו הרקדה שנייה לאפוקי מרישא וע"ז אמר ואם שינה מותר פי' ע"י שינוי מותר הרקדה שנייה אפי' נפל צרור וכ"מ דברי כל בו שמביא ב"י וז"ל כ' הראב"ד פעם שנייה מרקדין אותו בי"ט אם לא נפל בו צרור אבל נפל בו צרור אין שונין לרקדו משום דמיחזי כבורר ואם שינה מותר עכ"ל ותימה עליו דהא בהדיא אמרי' דשוין בנפל צרור דמותר בשונין משמע דנפל צרור עדיף משונין וכיון שהוא פסק כמ"ד דשונין אפי' בלא צרור כ"ש בצרור ותו ק' דלמה יאסר השינוי משום בורר והא בורר מותר בי"ט כמו מבשל כמבואר בסי' תק"י בדברי ה"ה ומ"ה פירש"י במ"ש רבינא כ"ש ביד דאסור משום בורר אבל שונין אין אב מלאכה דהיינו דטפי עדיף לעשות מה שאינו אב מלאכה אבל כאן דאסור לגמרי ודאי ק' ועמ"ש שם ע"כ צ"ל דברי הראב"ד כמ"ש ה"ה וז"ל ביאור דבריו שאסור לסלק הצרור ביד אבל יכול לשנות הקמח אבל הרשב"א פי' דמותר לסלקו ביד וזה נראה דעת רבינו הרמב"ם שלא כ' איסור נטילה ביד עכ"ל א"כ מ"ש הראב"ד ואם שינה מותר פי' הרקדה שנייה כדרכה בלא שינוי כי הוא מפרש מ"ש רבינא כ"ש ביד דאסור ה"ק אם אתה בא להחמיר בשונין ואתה פוסק כת"ק דאין שונין כ"ש שיש לך לאסור ביד דדמי' לבורר טפי וזה אסור אפי' למ"ד שונין ולמה אתה מתיר ביד ולדידי ס"ל כמ"ד שונין ואפ"ה אסור ביד כיון דאפשר בלא אב מלאכה כנ"ל לדעת הראב"ד והוא ס"ל דהא דאשת רב אשי עשתה שינוי ע"ג השלחן היתה חומרא יתירה דא"צ שינוי כלל אלא שונין כדרכן ומ"ה אר"י לאשתו חזי דריפתא מעליא בעי ע"כ לא תעשה שינוי כלל וכ"כ הר"ן בזה וא"כ ביד אסור לפי המסקנת ליטול צרור או קיסם מן הקמח דה"ל בורר להראב"ד דה"ל כנוטל פסולת מתוך האוכל דאסור בסי' שי"ט משא"כ כששונה הקמח דהיינו שמרקדו שנית אז הוא נוטל האוכל מתוך הפסולת וא"כ כשנופלים זבובים לתוך הכוס בשבת אסור להסיר הזבובים לחוד משם להראב"ד דהוי ליה כבורר אלא צריך שיקח מן המשקה ג"כ עמהם וזהו דעת המחמירין שזכר רמ"א בס"ב ומו"ח ז"ל כ' פי' אחר בדברי הרא"ש והראב"ד והנלע"ד ברור ופשוט כתבתי:
|
ב
| null |
41,292 |
טורי זהב
|
תקו
|
ד
|
אפי' תחלת הרקדה. דרשב"ם פסק דשינוי מהני אפי' בהרקדה ראשונה אלא דרש"י פסק דלא מהני דהיא אב מלאכה ואפשר מאתמול ואסור מדרבנן ע"כ כתבו התוס' דע"י עכו"ם יש להקל בשינוי קצת והיינו כמו בהרקדה שנייה ע"י ישראלית:
|
ב
| null |
41,293 |
טורי זהב
|
תקו
|
ה
|
הלש עיסה כו'. בפ"ק דביצה דף י"ב קי"ל כר"י דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות דזרוע ולחיים וקיבה שמוליכין לכהן בי"ט לא נחלקו אלא על התרומה שבש"א אין מוליכין פי' דדוקא מתנות מוליכין שזכאי בהרמתן פי' שרשאי להרים אותם בי"ט אבל תרומה אסור להרים בי"ט כדאיתא בפ' משילין אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ע"כ מה שהרים תרומה בעי"ט אין מוליכין ובה"א כשם שמוליכין המתנות כך מוליכין התרומה ופשוט שחלה דינה כמתנות ומפרישין אותה בי"ט לכ"ע אם נילוש בי"ט ממילא דינה כמתנות ומוליכה לכהן אפי' לב"ש. ודברי ב"י כאן שלא בדקדוק דכתב וידוע דהלכה כב"ה ומשמע דאפי' תרומה שהורמה מאמש שרי ב"ה להוליך דהא במתני' כו' דמה לו לתלות דהלכה כב"ה גבי חלה דהיא כמתנות וגם ב"ש מודים בה ואפי' הפריש מאתמול כיון שיוכל להפריש גם בי"ט כמו במתנות לר' יוסי דקי"ל כוותיה. תו במ"ש אפי' תרומה שהורמה מאמש מאי אפי' דקאמר הא א"א להפריש תרומה בי"ט אלא דוקא מעי"ט אלא אגב ריהטי' לא דק דהיה מדמה תרומה לחלה בזה. כ' הטור הלש עיסה בי"ט יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן וכן מתנות כהונה יכול להוליכן לכהן אפי' הורמה מאמש וכתב ב"י דהאי אפי' הורמו מאמש קאי גם על חלה אבל מצאתי להגאון מהרי"א שכ' שיש חילוק בין מתנות לעיסה דבמתנות אפי' נשחטו מאמש יכול להפרישן משא"כ בעיסה וטעמא משום דמתנות כיון דלא טבלי (פי' שאין איסור טבל אם אוכל הבשר קודם שהפריש המתנות) ועוד דכמפורשות ועומדות דמי ונכרין הן קודם הפרשה כלאחר הפרשה כי מפריש לה השתא לאו מידי קעביד משא"כ בעיסה עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז ולפ"ז מתפרש לשון רבינו כפשוטו דל"ק אפי' הורמו מאמש אלא במתנות אבל גבי חלה דוקא בהורמה מהיום שרשאי להוליכה אבל הורמה מאמש לא ומיהו קשה דבגמ' לא משמע הכי כמ"ש לכך צ"ל דאפי' הורמה שכתב רבינו קאי גם אחלה ושלא כדברי הרב ז"ל עכ"ל ב"י. ואומר אני הגם כי רבינו יוסף הוא השליט בכל העולם בפירושיו והוראותיו מ"מ כאן יצאה שגגה מלפני השליט דתלה ח"ו מילי סריקי בדברי הגאון מהרי"א לומר שאסור להוליך לכהן מה שהורמה חלה בעי"ט לא תהא כזאת בישראל שהרי אפי' ב"ש מודים בה דהא טעם ב"ש גבי מתנות כיון שזכאי בהרמתה היום וחלה היא כמתנות לענין זה שרשאי בהרמתה בי"ט ופשיטא שדינה ממש כמו מתנות דשרי ב"ש אפי' בהופרשו מעי"ט כיון שיש בו היום זכות להפרישה ה"נ בחלה דל"פ אלא בתרומה שא"א להפריש היום כמ"ש והגאון מהרי"א לא כתב דבריו אלא על דין זה דהולכה לכהן דהא לא זכר כלל מזה אלא מהפרשה זכר והוא קאי על הדין שאח"ז דהיינו אם נילוש עיסה מעי"ט אם רשאי להפריש חלה ביום טוב דכתב הטור דרי"ף וכן רש"י אסרו זה וע"ז נתן מהרי"א חילוק בין מתנות לחלה דמותר במתנות להפריש היום מה שנשחט מאמש משא"כ בחלה והטעם היא משום הנך תרתי שזכר אותם משא"כ בחלה ונראה פשוט דהסופר שהעתיק דברי מהרי"א טעה במקום בדברי הטור שמהרי"א כתב דבריו על דין העיסה של עי"ט דבתר הכי והסופר העתיק את דבריו לכאן לענין הולכה לכהן וזה גרם להטעות להרב"י מנוחתו כבוד ומ"מ תימה עליו שלא הרגיש במה שלא הוזכר בדברי מהרי"א כלל מן ההולכה לכהן ולא דק כלל בזה ובסוף הסי' כ' ב"י פעם שנית דברי מהרי"א אלו בשם הרשב"א כי שם מקומם באמת וכתבו התוס' בפ"ק דביצה שם על מתני' בש"א דאין מוליכין לכהן חלה ומתנות כו' ה"ה בביתו שאסור ליתן לו אם לא שרגיל אצלו וראיה מירושלמי ורש"ל הביא מזה באריכות ומסיק דאף לב"ה דהם מתיריה ההולכה לכהן אם הוא בענין שאסור להוליך מצד שמפסיק ר"ה או כרמלית מ"מ אסור ליתן לו בביתו אם לא שרגיל אצלו ולא ידעתי מקור לדבריו דודאי אליבא דידן דלא קי"ל כמתני' אלא כר' יוסי ולב"ה מוליכין אפי' תרומה לא תמצא איסור נתינה לו בבית דלא גרע זה מהולכה ותו דאין איסור בהולכה דרך ר"ה כיון שהוא אוכל נפש לכהן ואין באוכל נפש משום הוצאה בי"ט ואע"ג דלישראל אין כאן אוכל נפש מ"מ הוא מוליכה לאכילה לכהן דאל"כ תהיה אסורה אפי' לטלטל בביתו כיון דלא חזיא ליה ע"כ לא הזכירו הפוסקים מזה כלל:
|
ג
| null |
41,294 |
טורי זהב
|
תקו
|
ו
|
יכול להפריש כו'. פירש"י דאע"ג דאין מגביהין תרומות בי"ט וחלה כתרומת דגן שיכול להפרישה מאתמול שאני הכא שהרי מותר לגלגלה ולאפות' בי"ט כדי שיאכל פת חמה לא גזרו בזה:
|
ג
| null |
41,295 |
טורי זהב
|
תקו
|
ז
|
ומותר לאפות הפת כו'. המרדכי כ' שאין לאפותה בי"ט שאין יכול לאוכלה מיהו אם גלגלה ואפאה מעי"ט ולא הפריש חלה מצי לאכלה ובלבד שיניח כדי חלה כו' עכ"ל וכ' ב"י ע"ז ויש לתמוה אמאי אינו יכול לאוכלה הרי בח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכ"נ דעת הפוסקים שיכול לאפותה בי"ט עכ"ל ומ"ה פסק רמ"א שמותר לאפות כו' ול"נ לתרץ דהא לא מצי לאכול קאמר דהיינו שצריך לשייר חלק הכהן בשלמא בשאר עיסה אופה חלק הכהן בשביל הכהן משא"כ בזה שיום לא יאכל הכהן חלקו שהרי אסור להפריש א"כ אופה חלק א' שלא לצורך י"ט וקשה שהרי א"א לחלק החלה מן העיסה בי"ט נמצא דא"א בחלוקה א"כ דמיא לבהמה חצים של עכו"ם דמותר בשחיטה בי"ט לפי שא"א לכזית בשר בלא שחיטה כדאי' סימן תצ"א סי"א ה"נ בזה והא דעיסה חציה של עכו"ם דאסור לאפותה בי"ט כדאיתא בס"ה היינו משום דאפשר למפלגינהו בלישה וכאן לא שייך זה וי"ל כיון דבשעת הלישה היה חול ואפשר להפרישה והוא לא הפריש נמצא שהעיכוב מצדו שלא עשה כראוי לא מצד העיסה שפיר קרינן ביה אפשר למיפלגינהו בלישה ואסו' כנ"ל נכון טעמו ונראה דמודה הוא באם עבר ואפה דמותר לאכול ולשייר ואפשר שהפוסקים שכתבו שאסור להפריש חלה בזה ולא זכרו האפייה מיירי בענין זה שעבר ואפה ואע"פ שזה קצת דוחק כיון שדעת המרדכי בפי' כן ולא נמצא בפי' לסתור דבריו ראוי לחוש לדבריו כיון שיש לו טעם נכון וכ"כ מו"ח ז"ל:
|
ג
| null |
41,296 |
טורי זהב
|
תקו
|
ח
|
והיא טמאה כו'. הדין הזה שאין לשרוף החלה בי"ט היא אפי' בלש עיסה טהורה אין לשרוף החלה בי"ט וכ"כ הטור בהדיא אלא דכאן נקט לשון הרמב"ם והרמב"ם רבותא קמ"ל דאע"פ שהיא טמאה ויש מ"ע בשריפתה שנא' באש תשרף מ"מ עשיית מלאכה שאינו צורך אכילה הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכ"ה ברמב"ם פ"ג וצריך להזהיר לנשי המון עם דין זה שאין שורפין החלה בי"ט אלא תניחנה עד הערב ותישרף:
|
ד
| null |
41,297 |
טורי זהב
|
תקו
|
ט
|
מותר להפריש המתנות. הטעם כתבתי בס"ג בשם מהרי"א:
|
ט
| null |
41,298 |
טורי זהב
|
תקז
|
א
|
חמין באנטיכי. פי' שמשמר החום הרבה אפי' אחר י"ט ולא אמרי' שמחמם בי"ט לצורך חול:
|
א
| null |
41,299 |
טורי זהב
|
תקז
|
ב
|
מרבה עליה' כו'. אע"ג דאין מבטלין איסו' לכתחלה ש"ה דמקלי קלי האיסור ואין נהנין ממנו רק עד אחר שנשרף ואינו בעין וגם האיסור הוא דרבנן וע' בי"ד סי' צ"ט ס"ו לענין שאר איסורי דרבנן:
|
ב
| null |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.