Unnamed: 0
int64 0
42.6k
| bookname
stringclasses 9
values | siman
stringlengths 1
4
| sek
stringlengths 1
1.63k
⌀ | text
stringlengths 2
18.1k
| seif
stringlengths 1
3
| topic
stringlengths 10
32
⌀ |
|---|---|---|---|---|---|---|
41,300 |
טורי זהב
|
תקז
|
ג
|
אבל אם נפלו בתנור בשבת. שאז אסור מן התור' משום הכנה דכתיב והכינו את אשר יביאו אין שבת מכין לי"ט ובאיסור דאוריית' אין מבטלין איסור לכתחלה בכל גווני:
|
ב
| null |
41,301 |
טורי זהב
|
תקז
|
ד
|
דה"ל מתקן מנא. מטעם זה נראה דה"ה דאסור ליקח עץ לעשות ממנו בריח להבריח הדלת דה"ל ג"כ מתקן מנא אא"כ תקנו מעי"ט כמבואר בסי' שי"ג:
|
ג
| null |
41,302 |
טורי זהב
|
תקז
|
ה
|
תנור שנפל לתוכו כו'. סעיף זה הוא לשון הטור ונכנס בו ביאור הב"י ולעד"נ הביאור בדרך אחר כמ"ש בס"ד. שנינו במשנה אין שוברין החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח ואין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין ואמרי' בגמרא מ"ט משום דקא מתקן מנא ופירש"י דטעם זה קאי גם אאין גורפין ואתיא כרבנן דס"ל מכשירי אוכל נפש אסור ותו בגמר' אין גורפין תנור תנא ר' חייא בר יוסף ואם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר פירש"י זהו כר"י דס"ל מכשירי אוכל נפש מותר כל שא"א לעשותו מעי"ט וכ' הרא"ש הך גריפה מיירי בנפל בתנור מהטפילה ומהטיח של תנור וא"צ כ"כ בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע בפת וצלי ויחרך ואפ"ה התירוה דאין בה אלא טלטול בעלמא וכו' עכ"ל ועפ"ז כתב הטור וז"ל תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה אסור לגורפו אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהא חלק ולא יגע בפת אבל אם צריך לגורפו אפי' אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפ' אלא כדי ליפות הפת והצלי כדי שלא יגע בו הטיט ויחרך שרי עכ"ל וביאר ב"י דהטור והרא"ש חולקים עם רש"י דפי' איסור הגריפ' משום תיקון מנא ולהרא"ש וטור הוא משום טלטול שלא לצורך ול"נ דגם רש"י ס"ל טעם דהרא"ש ולא נקט במתני' טעם תיקון מנא אלא לרבנן דאסרי מכשירי אוכל נפש בכל גווני אבל לר' יהוד' דס"ל מותר במכשירים בא"א מעי"ט ה"נ א"א מעי"ט דנפל בי"ט או דנפל בעי"ט ולא ידע מזה אין כאן איסור תיקון מנא רק משום טלטול והיינו ברייתא דר"ח בר' יוסף והוכרח רש"י לזה דבמתני' שנאו לגריפת תנור בהדי אינך דודאי הטעם משום תיקון מנא ותו דבמתני' משמע אפי' היכא דלא אפשר בלא גרופה אסור לגרוף והיינו משום תיקון מנא דלא שייך בו היתר אוכל נפש אבל ברייתא דמתיר בלא אפשר ע"כ לא ס"ל משום תיקון מנא והיינו כרבי יהודה ואפ"ה אסור במקום שאפשר בלא גריפ' וע"כ הטעם משום טלטול ואנן קי"ל כר"י כמ"ש סי' תק"ט ע"כ גם רש"י ס"ל הדין הזה כמו הרא"ש וטור אלא דפי' המשנה אינו כן בין לרש"י בין להרא"ש. עוד כ' ב"י לבאר דברי הטור על ג' חלוקים דאם אפשר לאפות בלא גריפה ולא יתחרך אסור לגרוף משום טלטול אבל להשכיב האש ואפר מותר כדי שלא יגע בו כלל אע"פ שמכח הנגיעה לא יהיה חירוך אבל אם יש בטוח שנפל כדי לחרך פת ע"י הנגיעה מותר דחשיב טלטול לצורך ומשמע דהא דמשכיב היינו אש ואפר אבל לא עפר טיח שנפל ודלא כרש"י שכתב משכיב אפר ועפר כו' ע"כ ותמוה לי היאך שייך לחלק בנגיעה לענין שלא יהא נחרך דודאי יהיה נחרך אם תגע בו האש ופסוק מלא הוא היחת' איש אש בחיקו וגו' ותו דלמה באמת יהיה מותר להשכיב במקום שלא יגיע ההיזק כלל להפת ותו דלמה לא נקט רבותא בריש' דאפי' במקום שיש חשש נגיע' באש או טיט אסור לגרוף כיון שאין בו כדי חירוך ונלע"ד דאין כאן אלא ב' חלוקות דכל שנוגע ודאי יחרך אלא דיש כאן ב' קלקולי' הא' מחמת הטיט שנפל שם באם יגע יחרך ולזה אין תיקון כ"א בגריפה והשני מחמת האש שיגע ולזה יש תקנה בלא גריפה אלא השכבה לחוד ע"כ אמר הטור דאם אפשר לאפות בלא גריפה כי אין חשש נגיעה בטיט אל הפת אסור לגרוף הטיט ובכלל זה גם האש והאפר אסור לגרוף וזה אפי' אם יש חשש נגיעה באש וישרף מ"מ אסור לגרוף כיון שיש היתר בהשכבת האש והאפר לא נתיר לו יותר ומ"ה לא זכר כאן להשכיב הטיט שנפל לאסור בו הגירוף אפי' ביש חשש נגיעה שאין מועיל השכבה לטיט שהוא דבר גס וצריך דוקא גירוף משא"כ באש ואפר שמועיל לו השכבה שהוא דבר דק ולא לחנם נקט רש"י משכיבין האפר והעפר ולא נקט הטיט כמו שהתחיל בו שם אלא דודאי מיירי מעפר שנעשה דק ממה שנפל מטפול התנור ונעשה כאפר ומהני לו השכבה דינו כמו אפר ואש ואסור בגירוף אפי' אם הוא בענין שחושש שיגע בו אבל בדבר גס כמו חתיכת טיט לא שייך בו השכבה אלא גריפה ובזה יש חילוק אם אין בו חשש נגיעה אסור לגרוף זהו דין הרישא אבל אם יש חשש נגיעה בטיט ממילא ודאי יחרך זהו דין הסיפא דבשביל חשש נגיע' שהיא אירוך מותר אפי' לגרוף כיון דאין השכב' מועלת לזה נמצא דעיקר החילוק בין רישא לסיפא אם יש חשש נגיעה בטיט או לא אלא שהכניס בנתיים דין ההשכב' שזה מיירי אפי' בתנור שלם שירא מנגיעת האש להורות ששם יש דין אחר כיון שמועיל לו השכבה וע"כ אסור לגרוף אפי' יש חשש נגיעה משא"כ בחשש נגיע' בטיט שהוא דבר גס ואין לו תיקון כ"א בגירוף קמ"ל בסיפא דזה מותר אפי' לגרוף כדי להנצל מהנגיעה שהיא החירוך בודאי כנלע"ד בביאור דברי הטור:
|
ד
| null |
41,303 |
טורי זהב
|
תקז
|
ו
|
כיון שא"א לאפות כו'. בטור כתוב אבל בתנורים שלנו שמכבים הגחלים בגריפתן אם אפשר לאפות זולתה אלא שרוצה לגרוף כדי לייפות הפת אסור אבל אם א"א לאפות בלא גריפ' מותר עכ"ל ותמה ב"י כיון שסתם תנורי' דידן א"א בלא גריפה לא היה לכתוב אם אפשר בלא גריפה וע"כ כתב כאן בש"ע באמת כן גם רש"ל הקשה כן ותי' דמיירי בגחלים דקים שנשארו אחר כיבוי הראשון ול"נ דלק"מ דודאי אין אפשרות להושיב הפת על הגחלים אלא צריך לפנות מקום למושב הפת ולכבות שם הגחלים אלא דהטור מיירי במה שגורף כל הגחלים שבתנור ומכבה אותן ובזה חילוק שאם אין הכרח להאפיה בשביל זה אסור אפי' אם מהני גריפת כל התנור כדי ליפותו ואע"ג דמצינו בגמ' דא"ל ר"ח לדביתהו חזי דאנא ריפתי מעלי' בעי ורמז לה שתגרף התם הי' הפת מתחרך מחמת הטיט שנפל משא"כ בתנורים שלנו שאנו גורפין התנור בשביל יפוי לחוד בלי חשש חירוך וזהו שמסיק הטור אבל אם א"א לאפות בלא גריפ' מותר פי' שיש חשש חירוך מחמת הגחלים שיש סביבו והשכב' לא שייך בתנורים דידן כיון שהלחם על קרקע התנור מותר לגרוף כל התנור. והקש' מו"ח ז"ל דלמה יאס' הכיבוי כדי לייפותו כיון דמותר בשביל אוכל נפש נימא ביה מתוך שהותרו לצורך הותר נמי שלא לצורך כיון שיש בו צורך קצת כדאמרי' בהבער' מתוך כו' כמ"ש סי' חצ"ה ותי' ע"פ דברי התוס' בפ"ב דף כ"ג ד"ה ע"ג חרס דדוקא גבי הבער' אמרינן מתוך כו'. כיון שיש לפעמים לצורך תיקון אוכל נפש מה שאין כן בכיבוי שלעולם אינו לצורך תיקון אוכל נפש ואפי' להרא"ש דכתב כאן דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר מ"מ אין זה קרוי אוכל נפש. דאינו אלא להציל שלא יזיקנו חום האש אבל הכריע בשולחן ערוך יפה כאן שמותר הכיבוי גם בשביל הייפוי לחוד דהכל היא צורך אוכל נפש והוא דעת הרשב"א:
|
ד
| null |
41,304 |
טורי זהב
|
תקז
|
ז
|
ובלבד שלא יפיגם בצונן. שזהו עיקר הגמר של חיזוק הכלי והוה מתקן מנא:
|
ה
| null |
41,305 |
טורי זהב
|
תקז
|
ח
|
ומותר לגבל האפר. כ"כ הרמב"ם ורי"ף ור"ת הקש' ע"ז דהא אפר בר גיבול הוא וכמ"ש סי' שכ"ד תי' ה' המגיד דכיון דא"א לעשות גיבול זה מעי"ט שמתיבש לשעתו הלכך מותר לגבלו בי"ט משום אוכל נפש ורש"ל פסק כיון דלר"ת והרא"ש אסו' אין להתיר בגיבול האפר במים בי"ט:
|
ז
| null |
41,306 |
טורי זהב
|
תקח
|
א
|
מפני שמחסמן. פי' שבליבון זה הן מתחזקין וה"ל כמתקן מנא אפי' בישנים:
|
א
| null |
41,307 |
טורי זהב
|
תקח
|
ב
|
ואין שוברין החרס. פירש"י כשצולין דגים על האסכל' שוברין חרס או חותכין נייר ושורין אותו במים וסודרן ע"ג האסכל' שלא ישרף הדג ובי"ט אסור משום תיקון מנא:
|
א
| null |
41,308 |
טורי זהב
|
תקח
|
ג
|
שמא תקרע. דאפי' תקרע לא איכפת לן דאין זה קורע ע"מ לתפור:
|
ב
| null |
41,309 |
טורי זהב
|
תקט
|
א
|
שפוד שנרצף. פי' שנעקם ונכפף והטעם דקי"ל כר"י דאמר מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט אסור בי"ט ומה שא"א מעי"ט מותר בי"ט ועמ"ש סימן תקי"ד דלאו בכל גווני ק"ל כר"י:
|
א
| null |
41,310 |
טורי זהב
|
תקט
|
ב
|
אין משחיזין. ואפילו לר' יהודה דכאן עשאה כלי גמור:
|
ב
| null |
41,311 |
טורי זהב
|
תקט
|
ג
|
ואין מורין כו'. אבל להעביר שמנונית הסכין ע"ג עץ או חרס או סכין מורין ברבים להתיר כ"כ רש"ל פ' א"צ:
|
ב
| null |
41,312 |
טורי זהב
|
תקט
|
ד
|
שלא יחתוך כו'. דכיון שיכול לעשות מעי"ט חוט אחד במחט אינו דוחה י"ט:
|
ג
| null |
41,313 |
טורי זהב
|
תקט
|
ה
|
פשטיד"א של בשר. דאז א"צ ליבון גמור שתשרף קליפתם אלא סגי בליבון קצת ע"י שריפת קש דמועיל אף בתשמישו ע"י האור כיון שהיתרא בלע משא"כ בבלוע נבילה:
|
ה
| null |
41,314 |
טורי זהב
|
תקט
|
ו
|
על המאכל מיד. דאז לא נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לבשל תחתיה:
|
ה
| null |
41,315 |
טורי זהב
|
תקי
|
א
|
מוללין מלילות. פי' שבידו ימלול החטים כשהם רכים דהוה דש כלאחר יד ומפרכין קטניות היינו השרביטין ומוציא הזרע ובשבת צריך שינוי במלילה כמ"ש סי' שי"ט בי"ט לא גזרו. אבל לא בטבל' דמיחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה:
|
א
| null |
41,316 |
טורי זהב
|
תקי
|
ב
|
בד"א כשהאוכל מרובה כו'. אז בורר כדרכו לזרוק הפסולת אבל אם היה הפסולת מרובה כו' בטור כתוב בזה דאסור אפי' לטלטלו שהאוכל בטל ברוב הפסולת כדפרכי' בגמ' אוכל מרובה מי איכא מאן דשרי פי' אפי' לטלטל ע"כ צריך שיהיה עכ"פ אוכל מרוב' ואז בטורח תליא מלתא דאם יש טורח בברירת הפסולת יותר מן ברירת האוכל דהיינו שהפסולת הוא דק אז לא יברור הפסולת אלא האוכל אבל כאן הוא ל' הרמב"ם דאף ברוב פסולת שרי לברור האוכל ובשני פעמים מצינו בורר אוכל א' אם אוכל מועט והשני אפי' באוכל מרובה כגון שהפוסלת דק וטירחתו מרוב' ולד"ה אם האוכל והפסולת שוין בכמותן ובטירחתן בורר כדרכו דהיינו זורק הפסולת אלא דנראה דהרשות לברור איזה שרוצה אבל אם כמות הפסולת והאוכל שוין והאוכל הוא דק אז אסור לברור האוכל כמו שיש איסור לברור הפסולת אם הוא דק ובכ"מ מיישב הגמ' אליבא דהרמב"ם במה דפרכי' פסולת מרובה מי איכא מאן דשרי ה"ק פשיטא דצריך לברור האוכל:
|
ב
| null |
41,317 |
טורי זהב
|
תקי
|
ג
|
לא מקרי פסולת כיון דאורחייהו כו'. הג"ה זו שלא בדקדוק דאע"ג דבאשר"י כתוב ג"כ כל' זה מ"מ אין פי' דלא יהיו פסולת כלל דודאי קרוים הקליפות פסולת אלא דהטור כ' לפי שטתו דבפסולת מרובה אסור לטלטל משום דהאוכל בטל ברוב והוה ככולו פסולת ע"ז כ' דבלוזים ובטנים מותר עכ"פ בטלטול ולא בטיל האוכל וצריך לברור האוכל דוקא כ"כ הטו' בהדיא כאן ובסי' שי"ט דלא מקרי פסולת מרובה אבל עכ"פ פסולת מקרי. וכאן בש"ע שפסק כדברי הרמב"ם דגם בשאר פסולת לא בטיל אוכל ברוב הפסולת אין חילוק בין לוזים ובטנים לשאר פסולת כלל ואגב ריהט' לא דק רמ"א בזה. שוב ראיתי דגם רש"ל הלך אחר ל' הרא"ש וכ' דאין עליו שם פסולת לגמרי ונתן לו מעלה אפי' טפי מאוכל מתוך אוכל ובאיזה ענין שרוצה לתקנו מות' ואין לזה שום סבר' דכיון דבטירחא תליא מילתא ודאי צריך שיברור מה שיש טירחא מועטת. כתב ה' המגיד פ"ג שהרשב"א כתב כל שבשבת חייב חטאת אסור בי"ט ולמדו מדאסרו בנפה וכברה ומזה יצא לו שאסור לברור בי"ט כ"א לאכול מיד ולא להניח לבו ביום כמו בשבת סימן שי"ט וכן בשני מיני אוכלין וכבודו במקומו מונח שהרי ברירת פסולת מאוכל אפי' ביד חייב חטאת ובי"ט מותר ולא אסרו נפה וכברה אלא דמחזי כבורר לימים רבים וכן פרש"י וזהו שלא הזכירו בי"ט כלל שיהא בורר לאלתר אלא דינו כאופה ומבשל דמותר לבו ביום ע"כ. וק"ל דשאני מבשל שא"א מעי"ט דמפיג טעמו משא"כ בבורר שאפשר מעי"ט ואע"פ שבאוכל נפש עצמו מותר אפי' ביכול לעשות בעי"ט היינו מן התורה אבל מדרבנן אסור כמ"ש הר"ן מביאו ב"י סי' תק"ו אההיא דאין שונין קמח פרש"י דאפשר מאתמול וכ' הר"ן פי' לפי' ומתס' מדרבנן דאלו מדאוריית' לא מפלגי' באוכל נפש עצמו בין אפשר ללא אפשר וגם תמוה לי מ"ש ה"ה מדלא זכרו בי"ט שלא יברור רק לאכול לאלתר ועוד מדהתירו לברור בי"ט פסולת מתוך אוכל מה שאסור בשבת בחדא מלתא נדחו הני תרי הוכחות דהיינו שהפוסקים לא כתבו דין איסור הברירה ביו"ט שסמכו על מה שהוזכרו בשבת מסתמא כן הוא בי"ט כל שהיה אפשר מעי"ט וא"כ כשהתירו כאן ליקח הפסולת מאוכל היינו לאכול לאלתר כדינו בשבת ובזה חילקו בין פסולת מרובה או איפכא וכ"מ מההיא דבסמוך אין מסננין החרדל במסננת ופרש"י דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו וראייה עוד מדברי מהרי"ל שזכרתי רסי' תצ"ה דבורר אסור בי"ט. ורש"ל כ' פ"ק דביצה סי' מ"ב על דברי מהרי"ל. ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפיו הלא ב"ה מתירין ברירה בי"ט אלא שיש ליזהר לכתחלה למעט בטירח' וא"כ טוב ליקח הפירורין הגדולים של מצה שממעט בטירח' עכ"ל ונעלם ממנו דעת הרשב"א שכ' בהדיא דבורר אסור בי"ט אלא שה' המגיד חולק עליו. וע"כ נלע"ד דברי רשב"א עיקר ומ"מ הקושיא שהקשתי בסי' תק"ו על דברי הכל בו בפי' דברי הראב"ד מכח דברי ה' המגיד דכאן היא ק' אפי' לרשב"א דכאן דהא התם קאי אנפל צרור היום וא"כ הוה א"א מעי"ט ולמה נאסר שם שונין הקמח כיון שא"א בע"א ודאי מותר כמו מבשל ע"ש:
|
ב
| null |
41,318 |
טורי זהב
|
תקי
|
ד
|
אין מסננין. כתבתי לפני זה טעמו:
|
ג
| null |
41,319 |
טורי זהב
|
תקי
|
ה
|
בגחלת של עץ. בגמ' פרכינן מ"ש מבישר' אגומרי דשרי ומשנינן הא איכא כיבוי הא ליכא כיבוי פי' משום כיבוי הגחלת אבל בשל מתכת לא שייך כיבוי דלא נעשה פחם. והקשה בעל המאור ע"ז דהא כל כבוי שהוא לצורך אוכל נפש מות' דמה לי הבערה ומה לי כבוי אלא גרסי' הא דאפשר הא דלא אפש' פי' דחרדל אינו אלא למפונקים ואינו שוה לכל אדם ודחה הרמב"ן דבריו דודאי צריך ושוה הוא לכל אדם וקושייתו של בעל המאור תי' הוא דמיתוק החרדל תיקון הוא ואינו בכלל אפייה ובישול אלא כטחינת החטים וכענין שאמרו באבות הכל צריכין תיקון חרדל צריך למתוק חטים צריך לטחון אפי' אדם צריך תיקון ומפני כך אסרוהו ע"כ ולא ירדתי לסוף דעתו דאם תדמה אותו לטחינת חטין גם האפייה הוא תיקון ואפי' טפי מטחינת חטים וא"כ מ"ש מיתוק החרדל ובאמת טחינת החטים אין האיסור משום תיקון אלא כמ"ש רסי' תצ"ה וקושי' בעל המאו' נ"ל דהאמת היא כגירסתו הא דאפש' אלא דהפי' הוא בדרך זה דהיינו שהמיתוק החרדל היה לעשותו מעי"ט משא"כ בישרא אגומרי דהוי מפיג טעם וכן מבואר בב"י סי' תקי"א:
|
ג
| null |
41,320 |
טורי זהב
|
תקי
|
ו
|
אין עושין גבינה. מפ' בגמ' דגבינה מעלי טפי יבשה מלחה וא"כ ה"ל לגבן קודם י"ט:
|
ה
| null |
41,321 |
טורי זהב
|
תקי
|
ז
|
דאין עושין חמאה מן החלב. הטעם בריב"ש משום בורר וכת' שראוי לאסור אפי' ע"י עכו"ם דאמירה לעכו"ם שבות ואפי' בדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן עכ"ל ולפי מה דקי"ל בסי' שמ"ב דב"ה לא גזרו עליו משום שבות כיון שאין איסורו אלא מדרבנן והוא שיש בו קצת מצוה ה"נ היה להתיר אם צריך לכך משום שמחת י"ט והיה להתיר ע"י עכו"ם:
|
ה
| null |
41,322 |
טורי זהב
|
תקי
|
ח
|
אין גוזזין הירק. פי' התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין אין גוזזים בתספורת שלהם דמאן דחזי סבר שליקטן היום:
|
ו
| null |
41,323 |
טורי זהב
|
תקי
|
ט
|
קונדס ועכביות. הן מיני ירקות שיש טורח בתיקונן:
|
ז
| null |
41,324 |
טורי זהב
|
תקי
|
י
|
ויש מחמירין. נראה טעמם דאע"ג דא"א מעי"ט מ"מ כיון שאפשר למלוח כל חתיכה בפ"ע יעשה כן ובמהרי"ל כתוב אם מלח כל חתיכה בפ"ע מותר להשהות' במלח ואח"כ יאכל כ"ה בא"ז אבל הוא נהג שלא לשהות במלח בי"ט ולא בשבת אך מטבל ואוכל מיד:
|
ז
| null |
41,325 |
טורי זהב
|
תקיא
|
א
|
לעשות מדורה. כתב הר"ן טעמא משום דמתוך שהותרה הבערה לצורך כו' ולעיל סי' תק"א כתב ב"י בשם מהרי"א קושי' על הר"ן ועמ"ש ע"ז שם:
|
א
| null |
41,326 |
טורי זהב
|
תקיא
|
ב
|
לרחוץ ידיו כו'. דידיו ורגליו שוה בכל נפש אבל כל הגוף אינו אלא למפונקים ואנן בעינן דבר השוה לכל נפש:
|
ב
| null |
41,327 |
טורי זהב
|
תקיא
|
ג
|
אבל במים שהוחמו מעי"ט כו'. דאין כאן דבר שחייבים עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה וכי גזרינן בשבת אבל בי"ט שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעי"ט:
|
ב
| null |
41,328 |
טורי זהב
|
תקיא
|
ד
|
ויש אוסרין בכל ענין. מכח גזירה אטו חמין שהוחמו בי"ט:
|
ב
| null |
41,329 |
טורי זהב
|
תקיא
|
ה
|
אדם מותר לטבול. דאע"ג דגבי כלים חדשים אסו' משום תקוני מנא באדם מותר דאין נראה אלא כמיקר. ועמ"ש סי' שכ"ג מדין הטבלת כלים חדשים:
|
ג
| null |
41,330 |
טורי זהב
|
תקיא
|
ו
|
למתקן לאכילה. דזה הוא אוכל נפש אפי' לעניים אלא שאין מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאיתא פ"א דכתובות:
|
ד
| null |
41,331 |
טורי זהב
|
תקיא
|
ז
|
אפי' אם מפזרן כו'. דאין כאן משום מכבה דבאוכל נפש מותר כיון דא"א מעי"ט משא"כ בחרדל בסימן תק"י דאפשר מעי"ט:
|
ד
| null |
41,332 |
טורי זהב
|
תקיא
|
ח
|
כוס מבושם על הבגדים. בגמ' סחופי כסא אשיראי אסור משום דמוליד ריחא פירש"י לכפות כוס מבושם על השיראי' של מלבוש להכניס בהם ריח טוב אסור דקא מוליד ריחא בשיראי' משמע שמכוין זה שיכנס הריח בבגד. ובמהרי"ל כתוב אסור להניח אתרוג על סרבל בי"ט ראשון משום דמוליד ריח' דומיא דכסא על שיראי בפ"ב דביצה וכתב רש"ל ע"ז ותימ' לי הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי למגמר כמ"ש הא"ז והא ראייה דנקט שיראי' ולא סתם בגד אלא שדרך שמגמרין אותן אבל היכא דאין מכוין למגמר נראה דשרי דלא שייך כאן לומר פסיק רישא אלא במלאכה ממש אבל הגימור גופיה אינה מלאכה אלא הכבוי וההבערה עכ"ל. ודבריו נכונים ול"ד למ"ש ססי' ש"כ דמי שידיו צבועים מן מי פירות יזהר שלא יגע במפה משום צובע ואע"ג דלא מכוין לצבוע המפה דצובע היא אב מלאכה וע"כ הוה פסיק רישיה: וראיתי בקצת קהילות השופכין שמן של ריח שקורין שפינגר"ד לתוך המים בי"ט לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן ואיסור' קא עבדי דמולידין ריח במים ואפי' שופכים בערב יום טוב מ"מ מולידין ריח ביום טוב ע"י הכהנים וזה ניחא להו ומכונים לכך ע"כ יש למנוע מלעשות כן:
|
ד
| null |
41,333 |
טורי זהב
|
תקיב
|
א
|
לצורך עכו"ם. דכתיב יעשה לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים:
|
א
| null |
41,334 |
טורי זהב
|
תקיב
|
ב
|
שמא ירבה בשבילו. פי' שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל אם לא בשביל העכו"ם דאם לא הרבה בשביל עכו"ם אלא בקדרה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור כ"כ הרא"ש ומ"ה יש היתר בעבדו דאין לחוש שמא יבשל קדרה אחרת בשבילו ועמ"ש בסמוך בסי' זה מתנגד לזה:
|
א
| null |
41,335 |
טורי זהב
|
תקיב
|
ג
|
לשלוח לו לביתו ע"י עכו"ם שרי. נראה דזה מיירי שיש איסור טלטול לבית העכו"ם ע"כ צריך לשליח העכו"ם אבל ע"י ישראל אסור אע"ג דאין עירוב והוצאה בי"ט היינו לצורך ישראל אבל לצורך עכו"ם לא ואם העכו"ם דר תוך הרחוב שהוא מותר לטלטל לשם גם ע"י שליח ישראל שרי כיון דאין כאן איסור הזמנה:
|
א
| null |
41,336 |
טורי זהב
|
תקיב
|
ד
|
וכן עכו"ם שבא מאיליו. ברמב"ם כ"כ וסיים הטעם שכבר הכינוהו וכתב הטור על זה ואינו נראה דאע"פ שכבר הכינוהו אכתי איכא למיחש שמא ירבה בשבילו אם הוא חשוב וראוי לכך אלא צריך שיאמר לו אם יספיק לך במה שהכננו לעצמנו בא ואכול עכ"ל. ונלע"ד להכריע להלכה דאם בא מאיליו והישראל נותן לו לאכול בלא הזמנה והפצרה שיאכל אצלו אין איסור שמא ירבה אבל אם מפציר בו שיאכל אצלו אע"פ שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו שיאכל אצלו חיישי' שמא יבשל לו קדירה אחרת עוד ומה לי שמזמינו דרך שליחות לביתו או שמזמינו אחר שבא אליו ומשמע מדברי רמב"ם דבמקום שיש חשש שמא ירבה לא מועיל מה שכבר הכינו דיש לחוש שמא יבשל עוד קדרה אחרת כנלע"ד. ומ"ש הטור צריך שיאמר לו אם יספיק כו' הכי איתא בגמ' מרימר ומר זוטרא כי הוה מיקלע להו עכו"ם בי"ט א"ל אי ניחא לך במאי דטריח לן מוטב ואי לא טירחא יתירה אדעתא דידך לא טרחי' ומ"ה כ' הרשב"א והטור דצריך שיאמר כן. וק' על הרמב"ם דלא הזכיר אמירה זו וס"ל דאינה מעכבת כמ"ש המגיד. ולמה אמרו מרימר ומר זוטרא דבר זה. ונ"ל דאדרבה יש לדקדק על אמירה זו מה תועלת יש בה כיון שלאו בעכו"ם תליא מילת' אלא בישראל שיזה' שלא ירבה בשביל העכו"ם ואמיר' זו למה וע"כ נ"ל דמרימר ומר זוטר' אמרו כן דרך פיוס להעכו"ם שלא ירע לו על שאינו מבשל בשבילו לפי שלפי דת תורתינו אין לנו להטריח בשבילו וא"כ אין באמירה זו תועלת לדינא ע"כ לא זכרו הרמב"ם והוא נכון:
|
א
| null |
41,337 |
טורי זהב
|
תקיב
|
ה
|
אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור. תמוה האי מילתא דב"י כ"כ בשם א"ח וז"ל לא ישלח דורון בי"ט לעכו"ם לא פת ולא תבשיל אם היה בדעתו לשלוח לו שא"א שלא ירבה בשבילו. ומ"ש ממלאה אשה קדירה כו' היינו דוקא בשביל ישראל עכ"ל וכב"י ע"ז דאין דעת הפוסקים כן והיינו מדכ' ב"י קודם לזה בשם הג"מ בשם א"ז דמותר לשלוח לעכו"ם ע"י עכו"ם כו' ורמ"א עצמו הביא זה בתחילת הסי' ולא חילק שם בין היה בדעתו לשלוח לו דאם היה היתר בלא היה בדעתו יש להתיר אפי' היה בדעתו דהא אפי' בלא היה בדעתו תחילה יש חשש שמא יבשל עוד קדירה בשבילו כמ"ש בסמוך בשם רמב"ם אלא ודאי דכאן ע"י שליחות לביתו אין שום חשש שמא ירבה וכן מ"ש א"ח דחיישי' לשמא ירבה דמשמע אפי' בקדירה א' שייך איסור ריבוי זה אינו כמ"ש ב"י בסי' זה בשם הרא"ש והר"ן דדוקא לקדירה אחרת חיישי' כמ"ש תחילת הסי': שוב ראיתי לרש"ל פ"ב דביצה סי' כ"ג שכ' על דברי א"ח הללו וז"ל ול"נ מ"ש לאסור אף בקדירה א' לצורך עכו"ם ממה דמותר להרבות בקדירה א' לצורך ח"ה מאחר שהטעם דחד טירחא הוא ה"נ גבי עכו"ם דדוקא גבי פת הוא דמחלקי' בין ישראל לעכו"ם משום דכל פת טירחא בפ"ע ולא התירו אלא משום שהפת נאפה יפה בזה י"ל דדוקא לישראל התירו כיון דחזי ליה כל פת ויש ג"כ טעם שהפת נאפה יפה אבל לא לצורך עכו"ם אבל גבי קדירה שאין הטעם משום שנתבשל יפה אלא משום חד טירחא ולית בה איסור כלל ה"ה גבי עכו"ם ובלבד שלא יאמר בפי' שעושה לשם עכו"ם אבל מ"מ הדין אמת דאיכא למיחש שמא יבשל עוד קדירה אחרת עכ"ל ואם גם רמ"א נתכוין לזה. לא ה"ל להתיר תחלה לשלוח לביתו מטעם זה:
|
א
| null |
41,338 |
טורי זהב
|
תקיב
|
ו
|
בני החיל כו'. בפ"ב דביצה אמרי' דר"ה פסק כן אלא דאמרי' שם ופליג' דריב"ל דאמר מזמנין לעכו"ם בשבת ואין מזמנין לעכו"ם בי"ט דשמא ירבה בשבילו וא"כ קשה על הרמב"ם שפוסק כהנהו תרתי והטור כ' באמת לאיסור בהך דבני חיל אפי' אין מקפיד כו'. וכ' שהרמב"ם מתיר ואינו כן לפי גי' גמ' שלנו עכ"ל. משמע שהוא סבור דרמב"ם ל"ג הך ופליג' אלא דמ"מ י"ל דהא ע"כ פליגי דרב הונא לא חש לשמא ירבה דהא באמת מרבה כאן בכל הפת שאופה וי"ל דשאני בהא דר' הונא שאין חלק לישראל בקמח רק ע"י הפת שיתן לתינוק כל שאין העכו"ם מקפיד הלכך מותר כיון שהישראל לא יכול ליקח קמח לפת א' לתינוק אם לא שיאפה הכל משא"כ בהא דריב"ל בזימון העכו"ם לא יגרע חלק הישראל אם לא יזמין להעכו"ם וכ"כ ה' המגיד תי' זה. וק"ל דא"כ תקשה לך קושית התוספת בפ"ב דף כ"א על עיסה של שותפות עם העכו"ם שאסור לאפותה בי"ט משום דאפשר למפלג בלישה הא יש היתר שיש הנאה לישראל שהפת נאפה יפה כשהוא מלא התנור ותי' התו' דלא מהני זה אלא אם כל הפת של ישראל דהרשות בידו [לאכול] כל א' או זה או זה ועוד שמא יבואו אורחים אבל הכא חציה של עכו"ם אסור לאפות בי"ט עכ"ל וא"כ חזי' שהנאה של ישראל שהיא תלויה במה ששייך לעכו"ם לא מהני ואמאי מהני הכא מה שיש לו הנאה שיתן לתינוק א' מהם וא"ל דשאני התם דהגוף של ישראל ויוכל לחלק העיסה אלא משום הנאת אפיה יפה רוצה להטריח בשל עכו"ם זה אסור משא"כ כאן שאין לו פת כלל בלי חלק העכו"ם בזה מותר לאפות הכל. וכ' ה' המגיד דאפשר דגם הרמב"ם גרס הך ופליגי בגמ' אלא דמפרש אותו על מידי אחרינא דהיינו דאמרי' שם קודם הני סופלי פי' גרעיני תמרים היאך שדי' לחיותא בי"ט לר"י הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים ושני אגב ריפתא מטלטל להו ש"מ דבמקום שאין עושין מלאכה כגון בשביל הבהמה אסור גם הטלטול אלא ע"י ריפתא וע"ז פליג ריב"ל ואמר מזמנין לעכו"ם בשבת ש"מ דמותר לטלטל אע"ג דאסיר במלאכה בשבילו בי"ט. ובאמת אין פי' זה עולה יפה כלל דשאני בטלטול דשבת דמותר כיון שהוא ראוי עכ"פ לישראל וכבר דחה רש"ל שם בפ"ב סי' כ"ב פי' ה' המגיד עבור זה. ופי' דפלוגתא היא בין ריב"ל לרב הונא אם הקמח של ישראל דשם התיר רב הונא ואסר ריב"ל דלא ה"ל לישראל ללוש עבור מעט פת שלו שיתן לתינוק ומוסיף בשביל העכו"ם שהרי יכול ליטול מעט בלישה אלא שאין העכו"ם מניחו. אבל הרמב"ם שכתב שהקמח הי' של בני החיל מותר לאפות ע"כ. ופי' זה תמוה טפי. דא"כ מנ"ל לתלמודא דפליגי דלמא רב הונא מיירי מקמח של בני חיל כמו הרמב"ם ובהדיא משמע כן מל' הגמ' דאמר הנהו בני באגי דרמו עלייהו קימחא דבני חילא כו' מבואר דהקמח הוא של בני החיל ולמה עשה פלוגתא בגמ' בחנם ותו דודאי לא יעלה על הדעת שיתיר רב הונא קמח של ישראל לאפות ממנו לעכו"ם בשביל אפיית פת קטן לתינוק שהיה אפשר לו לאפות בלא"ה אלא צ"ל דרמב"ם ל"ג הך ופליגי בגמ' וכן בה"ג שמביא הטור שס"ל כרמב"ם אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דהא כ' הטור בשם בעל העיטור בסי' תק"ג דהא דיכול להרבות בבישול בי"ט דוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולו' אוכל ממנו כזית דאין לך הערמה גדולה מזו ע"כ והכא אנו מתירים לאפות לחם עכו"ם בשביל הערמת פת לתינוק ואין לדחוק ולו' דכאן מיירי קודם אכילה דא"כ ה"ל לרב הונא לאפלוגי בהכי כמו דמפליג בין אם מקפידים בריפתא לינוקא או לא ותו דהא בגמ' פרכי' על רב הונא ממעשה דשמעון שלא בא אמש לב"המ מפני שהיה צריך לשחוט עגל לבני חיל וא"ל ר"י בן בבא שלא יפה עשה שהרי אמרה תורה לכם ולא לעכו"ם ואמאי הא חזי למיכל מיניה ולפי מה שתרצה לאוקמי מלתא דר"ה דוקא קודם אכילה לא פריך מידי מההוא דעגל דשם הי' אחר אכיל' דהרי באמש הי' ודבר זה צ"ע טובא דאין ליישבו לפי הנלע"ד והנלע"ד דודאי מצד הדין הערמה אסורה כההיא דבעל העיטור שזכרנו ותלמוד ערוך הוא שם ובלבד שלא יערים אלא דכאן שהיה חיוב עליהם מצד חוק המלכות וקשה להיפטר מזה ומ"ה בקשו עילה למצוא היתר אפי' כל דהו מה שלא מותר בלא"ה ומ"ה לא אשכח שם קושיא אלא בדבר שהיה ג"כ הכרח מצד בולש' שהיו צריכים לשחוט להם עגל ואפ"ה אר"י בן בבא יצא שכרכם בהפסדכם כו' ונ"ל קצת סיוע לזה מדשחט שמעון התימני העגל בי"ט מה ס"ד והלא לכ"ע אמרי' לכם ולא לעכו"ם אלא ודאי דמצד אונס עשה כן דבקשה החיל לחטוף כל מה שהיה להם כדאמרי' שם והוה הפסד שמחת י"ט דלא ה"ל מה לאכול וכדיעה השניה דסי' תקי"ד שמביא רמ"א דמותר להרבות בשביל זה אם חשש שיטריף הכל ה"נ כן ור"י בן בבא ס"ל כדיעה הראשונה דאסור להרבות אפי' בזה ונ"ל דבזה א"ש מאמר ר"י ב"ב שאמר יצא שכרכם בהפסד כ' פירש"י מה שנשתכרת' בממון הפסדת' במה שתענשו על חילול י"ט משמע שאין כאן לא הפסד ולא שכר באמת דיצא זה בזה. ולכאורה דבר זה תמוה הא ודאי עונש על חילול י"ט גדול מאוד בע"הב והיאך נחשב כנגדו שכר ממון אלא ודאי דבאמת אין עונש בע"הב כיון שה"ל מחמת אונס אלא כיון שאין זה היתר ברור לדידיה גיזם עליו שיהיה להם עונש ח"ו ונראה דבדרך זה אמרי' בגמ' דפליג ריב"ל מדאמר מזמנין לעכו"ם בשבת ואין מזמנין לעכו"ם בי"ט דזה מיירי בודאי מצד ההכרח קצת דאל"כ ודאי אין ראוי לאכול עם העכו"ם בפרט בשבת כדאיתא בפר"א כל האוכל עם העכו"ם כאלו אוכל שקצים אלא ודאי דמיירי מהכרח ואפ"ה אסור בי"ט ע"כ פליג ארב הונא דמתיר כיון שיש קצת הכרח ואנן ס"ל דבאמת יש לחלק בין אונס או לא ומ"ה שפיר פסקו ה"ג ורמב"ם כר"ה דס"ל דביש אונס אפי' ממון יש להתיר ע"י הערמה זו דכל חדא חזי' לתינוק אבל לא באופן אחר וההיא דאין מזמנין בי"ט שזכרו הפוסקים הוא במקום שאין אונס דהא לא הוזכר כאן דמזמנין בשבת והא דאמר הטעם משום שמא ירבה בשבילו ולא אסר מטעם אכילה עמו חדא ועוד קאמר בי"ט וכיוצא בזה מצינו בפ' ב"מ וזה א"א לו' בדברי ריב"ל שהרי אמר מזמנין לעכו"ם בשבת משמע דאיירי מאונס ובזה נחה שקטה התלונה על הרמב"ם בזה ממה שהקשו עליו וכן ראוי להורות הל' למעשה שאין לסמוך על הערמה זו דראוי לתינוק אלא דוקא בצירוף מקום שיש אונס שיבוא על ידו ביטול שמחת י"ט כנ"ל נכון וברור בס"ד:
|
ב
| null |
41,339 |
טורי זהב
|
תקיב
|
ז
|
אסור לבשל כו'. דקי"ל כר"י הגלילי דממעט מלכם עכו"ם וכלבים ולא כרע"ק דאין ממעט רק עכו"ם:
|
ג
| null |
41,340 |
טורי זהב
|
תקיב
|
ח
|
אבל אסור להוציא כו'. דלא התיר אלא טלטולי בעלמא אבל איסור דאורייתא לא וק"ל דהא פרכינן בגמרא הני סופלי היכי שדינן לחיותא והיינו מטעם מוקצה כמ"ש ב"י בשם הרא"ש כאן בסמוך כיון דאינם ראוים לאכילה כ"א ע"י הדחק והוצרך בגמרא לתרץ ע"י ריפתא למה לא משני כיון דאין כאן אלא איסור מוקצה שהוא דרבנן שרי כמו שהתירו כאן בטלטול שהוא ג"כ דרבנן ומי הטריחו לחלק באיסורי דרבנן וצ"ע:
|
ג
| null |
41,341 |
טורי זהב
|
תקיב
|
ט
|
אם יש לו ד"א כו'. דאל"כ הא אסור כיון דאפשר למפלגי בעיסה מהו השייך לכלבים וצ"ע למה פסק דצריך שיהיה לו דבר אחר הא מסקנת הר"ן דאפי' ל"ל מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו דבר אחר כמ"ש ב"י והקשה ב"י אפי' אית ליה נבילה אמאי שרי לאפות כל העיסה שהרי כיון שכלבים אוכלים ממנה נמצא שא"צ כול' לאדם בי"ט ותי' בשם ירושלמי דאתיא כרשב"א דאמר ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שם תנור מלא ולפ"ז צ"ל למה לא הביא הטור דין זה דכיון שכ' הטור בסי' תק"ז דלדידן לא שייך בתנורים שלנו האי סברא ע"כ אסור בזה אבל נ"ל דאין כאן קושיא כל עיקר דכיון דאמרי' דהאי מלתא דאפשר לפייסן במידי אחרינא הוה כמו א"א להפלג בעיסה א"כ ודאי שרי דהוה הכל לצורך האדם והוי כמו בהמ' חציה של עכו"ם דמותר לשוחט' בי"ט דכ"מ בגמרא וכמדומה שהירושלמי פליג בזה אתלמודא דידן במה דמתיר בשביל ראוי לפייסן בנבילה:
|
ג
| null |
41,342 |
טורי זהב
|
תקיג
|
א
|
דהיינו לטלטל'. וזהו ממ"ש הב"י בשם המרדכי בסי' ש"ח דאין איסור בדבר המוקצה בנגיעה לחוד בלא טלטול אלא שמסיק כאן ב"י דביצה שאני כיון שהו' דבר שמתגלגל חיישי' שמא ינענעו ע"י הנגיע' ורמ"א פסק ג"כ סברא זאת בסי' רס"ה ס"ג דאסור ליגע בנר דולק כשהו' תלוי ומ"ה תמוה לי למה לא כתב כאן ג"כ לאיסור אפי' בלא טלטול ולמה נדחק להקל ולחלק בין ביצ' למנורה התלויה.
|
א
| null |
41,343 |
טורי זהב
|
תקיג
|
ב
|
אפי' באלף כו'. דהוה דשיל"מ לאחר שבת וכל שיל"מ אין לו ביטול היום ומזה הטעם אסו' גם בסעיף ב' בספק:
|
א
| null |
41,344 |
טורי זהב
|
תקיג
|
ג
|
שנתבשלה בשוגג. בכל בו כ' בזה הכל מות' חוץ מן הביצה שמניח עד למחר דהא קי"ל גיעולי בצים מותרת דמיא דביעי [בעלמ'] הוא ואין נ"ט כלל וכתב שזה הי' מעש' בלוני"ל בביצ' שנולדה בי"ט והושמ' בטפיל' שקורין פנא"דה והתירו הכל חוץ מהבצי' ע"כ וכ' ב"י ע"ז ולפי מ"ש רבינו בשם ר"ת בלאו ה"ט נמי שרי דטעמו בטל בס' עכ"ל פי' דר"ת ס"ל דלא מחמרינן בדשיל"מ רק כשהוא בעין ולא בטעמו לחוד ותמוהים דברי ב"י בזה דלטעם הכל בו אין צריך ששים לבטל דאין כאן איסור כלל ודבריו בש"ע כאן תמוהין ביותר דלמה הצריך ס' דהא הוא עצמו פסק בי"ד סי' פ"ו ס"ה האי סבר' דמיא דביעי בעלמ' אינה אוסרת כלל ודוחק לומר דמיירי כאן בביצ' נקובה דה"ל להזכיר דבר זה ותו דהא הכל בו פשיטא שמיירי באינה נקוב' וכיון דאיהו קאי על דבריו ממילא מיירי ג"כ באינה נקובה:
|
ג
| null |
41,345 |
טורי זהב
|
תקיג
|
ד
|
אבל אם לבנו בו כו'. ואע"ג דבי"ד סי' ק"ב כתב דבאינו מינו לא איכפת לן בדבר שיל"מ כאן שהוא לטעמא ולחזותא הוה כמין במינו:
|
ג
| null |
41,346 |
טורי זהב
|
תקיג
|
ה
|
ובלבד שלא יגע. הטעם דשמא ינענע אות':
|
ד
| null |
41,347 |
טורי זהב
|
תקיג
|
ו
|
בי"ט של גליות. שא' מהם ודאי חול אבל ב' ימים של ר"ה כיומא אריכת' הם וחוק קבוע הוא מדרבנן הוקבעו תחלה משום ספק ושבת וי"ט הסמוכי' השבת וי"ט הראשון או השני שהוא ביום א' שמא קודש הוא:
|
ה
| null |
41,348 |
טורי זהב
|
תקיג
|
ז
|
אפשר שתלד בלילה. ואע"פ שרובן אינן יולדת בלילה כאן אזלינן בתר המיעוט כיון שבדק אתמול והיום בשחרית ומצא ולא תלינן דיצאה רובה מאתמול וחזרה (היום) דזה לא שכיח לתלות בו בספק:
|
ו
| null |
41,349 |
טורי זהב
|
תקיג
|
ח
|
אבל אם לא בדק כו'. פי' והשכים בשחרית ומצא אבל לא בדק בשחרית אלא ביום מצא אסור מס' שמא יצא היום דס' בדשיל"מ אסור בספק השוה:
|
ו
| null |
41,350 |
טורי זהב
|
תקיג
|
ט
|
ואסור מדאוריי'. זהו דעת ת"ה והטעם משום הכנה שביצה שנולדה היום נגמר' מאתמול ואין שבת מכין לי"ט והוא איסור דאוריי' מדכתיב והכינו את אשר יביאו ובספק דאוריי' אזלי' לחומרא ומהרי"ו פסק דמותרין אפי' בי"ט שלאחר שבת כיון שאין משביח מקחו ומגרע אותו דבצים שנולדו היום עדיפי מאתמול כתב רש"ל דכן עיקר דאף שאין סומכין אעכו"ם מסל"ת במילי דאורייתא שאני הכא דרוב הבצים הם שנולדו כבר מכמה ימים והן רוב' דעלמ' ונהי דלא שרי' משום רובא כה"ג מאחר דמחמרי' בס' שהרי אפי' נתערב באלף כולן אסורות והטעם דלא אזלי' בתר רוב' בדשיל"מ מ"מ הא דבאלף לא בטיל הוא דרבנן מ"ה סמכי' אמסל"ת כדברי המרדכי ע"כ דברי רש"ל ועסי' תקט"ו ס"ב:
|
ו
| null |
41,351 |
טורי זהב
|
תקיג
|
י
|
ואפי' בי"ט שלאחר השבת. דלדעת ר' אפרים אסור בזה דשמא הית' מתילדה היום לא קי"ל כן דאין הכנה אלא אם נגמר' היום ע"י הכנה של אתמול ובמעי אמה לא נגמרה עד שתצא לאור העולם:
|
ז
| null |
41,352 |
טורי זהב
|
תקיג
|
יא
|
ואם נולד בשבת כו'. בטור כ' זה בשם אחיו הר"י וז"ל כ' אחי הר"י שאסור בי"ט שלאחריו משום הכנ' דודאי שייך ביה הכנה דבעודו בקליפתו אינו ראוי לכלום עכ"ל נראה כוונתו דאע"ג דבאם נולדה בי"ט כ' קודם לזה דיש מתירין והגאונים אוסרים והיינו דפליגי כמאן הלכת' אי כרב דאסור משום מוקצה או כשמואל ור"י דשרי דאין כאן מוקצה כיון דמתיר עצמו בשחיטה היום מתיר גם המוקצה ה"ז הוא בנולד בי"ט אבל בנולד בשבת אסור אפי' למאן דמתיר בנולד בי"ט מ"מ כאן בי"ט שאחריו אסור מדאוריי' דאין שבת מכין לי"ט כמו בביצה שנולד' בי"ט דאסור' משום שבמעי אמה נגמרה אתמול בשבת אלא שהליד' לחוד לא עשת' שם גמר ה"נ כאן באפרוח אסור בי"ט שלאחריו משום הכנה והיינו הכנת לידה דכאן הוא הלידה לחוד גמר דשאני בביצה שהיתה ראויה ג"כ במעי אמו ראוי לאכיל' אחר שנגמר אלו היו שוחטין את התרנגולת אלא דאיסור שבת רביע עליה אבל באפרוח בעודו בקליפתו אינו ראוי לכלום ע"כ הוי הלידה גמר וע"כ אסורה מן התורה בי"ט שאחריו משום הכנה שהיא דאורייתא נמצא שיש נפקות' בפסק הר"ר יחיאל אפי' למאן דאוסר בי"ט עצמו היינו משום מוקצה או נולד שהם מדרבנן אבל בזה שרוצה לאוכלו בי"ט שאחריו וכן להיפך בנולד בי"ט שאסור בשבת שאחריו מן התורה משום הכנה אלא דלפי הנראה יש כאן חילוק בין הכנה זו להכנה דביצה דאע"ג דבתרווייהו אסירי משום הכנה מ"מ בהכנה דביצה שנולד' בי"ט דנגמרה מאתמול בשבת אסור מן התורה ובי"ט דעלמא מותר מן התור' דהא נגמר' בחול אלא משום גזירה אטו י"ט אחר השבת אבל כאן לא גזרו בי"ט דעלמ' כלל אטו י"ט שאחר השבת דבביצ' יש מקום לטעות לרואה שזה אוכל הביצה שנולד היום בי"ט דעלמא יאכל ג"כ בנולד בי"ט שאחר השבת כיון שזה וזה נולד בי"ט עכ"פ משא"כ כאן באפרוח שאם נולדה בי"ט שאחר שבת מותר באמת אפי' מדרבנן לשמואל ור"י ואפי' לרב מותר מן התורה אלא שתרצה לגזור משום נולדה בשבת שלפני י"ט גזירה זו לא מצינו כלל בדברי חכמים שאין זו גזירה שוה ביום ההולדה אלא נולד בי"ט דעלמא וכן בי"ט אחר שבת תלוי בפלוגתא ולהיש מתירין שפוסקים כשמואל ור"י מותר גם בנולד בי"ט שאחר שבת אבל נולד בשבת אסור לכ"ע מן התורה בי"ט שאחריו והב"י הקשה יש לתמוה על הר"י דהא רב דאסר בנולד בי"ט הוא משום מוקצה ולא משום הכנה ונכנס לדוחק עבור זה וכן ראיתי לרש"ל שהקשה כן ותמהני מאוד על גברי רברבי האלו שאין כאן התחלה לקושיא דרב מיירי בנולדה בי"ט עצמו דאז אין שייך הכנה דודאי י"ט מכין לעצמו בו ביום אלא משום מוקצה אסר רב משא"כ כאן בנולד בשבת לענין י"ט שאחריו דודאי יש איסור הכנה עוד הקשה ב"י דאי משום הכנה אסר רב ע"כ אסור בי"ט שאחר השבת דהא בביצה שנולדה בי"ט לא מתסר' אלא משום גזירה משום י"ט שאחר השבת וא"כ מאי אשמעי' הר"ר יחיאל כו' וכ"כ רש"ל דלדעת הרר"י שייכא גזירה זו בי"ט דעלמ' אטו י"ט שאחר שבת כמו בביצה וזה אינו כלל לפע"ד דכאן שרי לגמרי בנולדה בי"ט שאחר השבת ליש מתירין כרב ולא שייך כאן גזירה מטעם שזכרנו שאין זה גזירה שוה ומו"ח ז"ל כתב לחלק בין הכנה זו לביצה דכאן אין הכנה אלא מדרבנן וכ"ז אינו שוה לי אלא יש כאן איסור דאורייתא לד"ה דס"ל הכנה דרבה:
|
ח
| null |
41,353 |
טורי זהב
|
תקיד
|
א
|
או הקדירה. אע"ג שהיה לצורך אוכל נפש מ"מ אין כאן אלא מכשירי אוכל נפש ואין מותר אלא לר"י דדריש לכם לכל צרכיכם אבל אנן קי"ל כרבנן דדרשי הוא ולא מכשיריו כן איתא בגמ' פ"ב דביצה אלא דקשה הא בפ' א"צ אמרי' הלכה כר"י ותי' בזה דהיינו במ"ש שם הלכה ואין מורין כן ומ"ה דעת הרי"ף ורמב"ם דהיינו דיעה קמיית' דאסרו כאן אבל היש מתירין שמביא רמ"א דהיינו הרא"ש שכתב והא דאסור לכבות בשביל שלא תתעשן הקדירה היינו באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה ויתננה לבשל על אש אחר ואם אין לו אש וצריך לבשל באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדרה מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו שמותר לאפות ולבשל ומיהו קשה דהיינו כרבנן ובפ' א"צ פסקי' כר"י ואפשר משום דאין מורין כן א"נ במידי דלאו אוכל נפש (ממש) החמירו טפי עכ"ל גם הר"ן כתב שחילקו בין המכשירין לפי מה שהם והקשה מו"ח ז"ל ע"ז דבאפשר להצילה אפי' ר"י מודה דאסור כמו גבי גריפת תנור בסי' תק"ז דאם אפשר לאפות בלא גריפה אסור לגרוף אפי' לר"י כדמשמע מרש"י כמ"ש שם ולפיכך דחה דברי הרא"ש אלו ולק"מ דודאי גבי גריפת התנור מותר לר"י מדאורייתא בכל גווני אפי' באפשר לאפות בלא גריפה אלא משום טלטול הטיט אסרו שם כמ"ש הרא"ש בהדיא שם דהטעם משום טלטול כמ"ש בסי' תק"ו ס"ד בדברינו ע"ש וכי כאן מותר לר"י אפי' באפשר להצילה ואין כאן איסור טלטול דאין כאן מוקצה אלא דלרבנן אסור אא"כ הוה א"א להצילה ובזה מותר גם אם לוקח העץ הדולק משם דהא העצים מותרים בטלטול בי"ט והמרדכי כ' דההיא שלא יתעשן הבית אתי דוקא כר"י אבל בשביל קדירה אפי' לרבנן שרי דהוי ממש אוכל נפש:
|
א
| null |
41,354 |
טורי זהב
|
תקיד
|
ב
|
או כדי לשמש מטתו. בגמ' דף כ"ב ב"מ אבא מר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר (פי' תשמיש) א"ל אפשר בבית אחר אין לו בית אחר מאי אפש' לעשות לו מחיצה (פרש"י בסדין) אין לו לעשות מחיצה אפשר לכפות עליו כלי אין לו כלי מאי א"ל אסור איתביה אין מכבין הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר אלמא לצורך י"ט שיהנה היום שרי א"ל ההי' ר"י היא דאמר מכשירים שרי דדריש לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם וכן תשמיש כי קאמינא אנא כרבנן פרש"י ואנא דאסרנ' כרבנן דדרשי הוא ולא מכשיריו. וק"ל מאי השיב לו תחלה אפשר בבית אחר ולא השיב לו מיד אסור כדרך כל משיב לשואל לאיזו צורך נותן לו עצה לילך לבית אחר שזהו פשיטא דמותר הליועץ נתנו לו ונראה דכיון דהלכה כר"י אלא שאין מורין כן ע"כ לא רצה לומר אסור בבירור כי באמת מותר מצד ההלכה כל שא"א בע"א ע"כ אמר אפשר בבית אחר ולא אמר ילך לבית אחר אלא ה"ק כיון שאפשר בבית אחר אסור לו בזה וכן הכוונה אח"כ במחיצה וכפיית כלי ממילא ידענו באם אין לו כל אלה דמותר ואחר ששאלו באם חסר כל אלה איך יעשה א"ל אסור פי' שלא רצה להורות בפי' שמותר אלא אסר לו אחר שכבר גילה לו שיש היתר כל שא"א בע"א ממילא יוודע לו שהי' הלכה ואין מורין כן והשתא ניחא דאמר כי קאמינא אנא לרבנן ולא אמר ואנא ס"ל כרבנן אלא ודאי דהאמירה שאמרתי לך היא אליבא דרבנן לפי שאין מורין כן כר"י ונמצא דסוגיא זו כסוגיא דאין צדין אמר ר' נחמי' הוה קאימנ' קמי' דרבא והוה קא מעבר לסכינא אפומ' דדיקול' וא"ל לחדודי קא עביד מר או להעביר שמנונית' וא"ל להעביר שמנונית וחזיתיה לדעתי' דלחדודא קעביד וקסבר הל' כר"י ואין מורין כן פירש"י דמותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף במכשירין שאפשר לעשותן בעי"ט וא"כ ה"נ נתכוין אביי לדרך זה שלא לגלות ההיתר בפי' ונראה דזה היתה דעת הרוקח שכ' ב"י בשמו דמכבין בקעת שלא יתעשן הבית שאינו יכול לישב או כדי לשמש מטתו אבל אם יכול לכפות כלי על הנר או להוציא הנר בבית אחר אין לכבות כדאמרינן בפרק י"ט עכ"ל. וקשה דהא בפ' י"ט אמר אביי בפי' אסור אלא כמ"ש דאותה תשובה לא היתה ע"פ הדין האמת דאל"כ ה"ל להשיב תיכף אסור. כתבתי זה אע"פ שש"פ כתבו לאיסור בסתם היינו דרך הוראה לרבים אע"פ שלא כ"כ בפי' מ"מ סמכו על מה שכ"כ בהשחזת הסכין וחד טעמא הוא לר"י אלא שהרמב"ן חילק ביניהם כמבואר בב"י וכן ראיתי לרש"ל בפ"ב דדברי אביי הם דרך אין מורין כן ודקדק ג"כ לישנא דאביי דלא אמר ואנא ס"ל כרבנן כמ"ש ונ"מ דאי עבד חד להיתר בענין שאין לו מחיצה ולא כפית כלי אין עליו חטא דהא גם רבא ואביי בפ' א"צ גבי סכין עשו היתר שלא מורין כן ומ"ש מהר"ם במרדכי פ' כירה לעשות מחיצה דוקא קודם שבת בפני ספרים כדי שיעשה צרכיו בשבת חומרא היא לכתחלה ובמ"ש ניחא מה דקי"ל במ"ש אביי אפשר לעשות מחיצה דהא מבואר בסי' שט"ו שאסור לעשות מחיצה בשבת כדי לשמש מטתו ואי ס"ד לומר דכאן אסור מן הדין בשביל תשמיש ה"ל י"ט בשבת וא"כ למה התיר אביי בעשיית מחיצה כאן אבל למה דפרישי' ניחא דמן הדין מותר לכבות כדי לשמש אלא שאין מורין כן וא"כ אין תועלת גמור בעשיית המחיצה וה"ל כעשיית מחיצה לצניעות בעלמא דמותר כדאי' בסי' שט"ו כנלע"ד בזה ג"כ כפית כלי מותר בשביל תשמיש כמ"ש בסי' רע"ז בסופו ע"ש:
|
א
| null |
41,355 |
טורי זהב
|
תקיד
|
ג
|
אסור לכבות משום הפסד. נרא' פשוט דבמקו' חשש סכנה בין העכו"ם דאז מותר דהא אפילו בשבת מותר בזה כמ"ש סי' של"ד:
|
א
| null |
41,356 |
טורי זהב
|
תקיד
|
ד
|
כדי להרחיק השמן. זה מיירי שישאר כך ולא יחזור ויטה אליו השמן נ"ל מזה באם מטה וממשיך השמן קצת מן הפתילה כדי שיוכלו לאחוז בפתיל' ולהוציאה קצת טפי ממה שהית' תחל' חוץ לשמן ואח"כ יחזור ויטה השמן אליה וזה כדי שתדלק יפה מותר ולא אמרי' שבשעה שמשך השמן מתחלה ה"ל מכבה [ואינו] דומה לפתילה שזכרו אח"כ דלא מהני מה שנותנה לנר אחר דשאני התם שלקח כל הפתילה מנר זה הוא מכבה בוודאי משא"כ כאן שאינו ממשיך כל השמן אלא מרחיקו קצת וחוזר ומקרבו דאפי' לא היה מקרבו לא היה מתכבה כשיגיע למקו' השמן ואדרב' זה מתכוון שיבעיר אח"כ טפי ושרי כנ"ל:
|
ב
| null |
41,357 |
טורי זהב
|
תקיד
|
ה
|
שהרי כשמוציא' מיד מכבה בטור סיים ומה מועיל שידליקנה אח"כ וצ"ע מ"ש ממ"ש בסי' תק"ב דמותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה ולהניחה לצד אחר ולא אמרי' שמיד הוא מכבה כמו כאן וא"ל דהתם שאני במדורה א' דהא כ' שם הטע' הואיל ואין מכוין לכיבוי וא"כ ה"נ נימא הכי בפתילה שמוציאה כדי להניחה באש אחר ומה לי במדורה זו עצמה מקצה לקצה או מדורה אחרת סמוכ' לה וכמדומה דמאן דס"ל שם לקולא ה"נ כאן בפתילה וצ"ע על רמ"א וכן רש"ל דפסקו לתרווייהו בא' לקולא ובא' לחומרא:
|
ב
| null |
41,358 |
טורי זהב
|
תקיד
|
ו
|
נר של שעו'. סעיף זה הוא דעת הרא"ש והטו' דס"ל דגרם מהירות כיבוי אינו מותר אלא באם הגורם דבר חוצה להנר דהיינו כמ"ש כאן שמניח סביבו דבר המעכב ההבערה אבל לא ימעט ההבערה במה שלוקח מגופו שום חלק דזה הוה מכבה והוכיח הרא"ש דבר זה דאי תימ' דגם בזה מותר קשה ממ"ש בשפופרת ע"פ הנר דאסור דלמא אתי לאסתפוקי ממנו והיינו מפני שימהר הכיבוי אח"כ שאינו מכחיש אור הנר כלל עכשיו שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מהשפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבשפופרת אינו מכחיש מאור הנר אלא הטעם משום דגרם מהר כיבוי בזה דהשמן והפתילה שניהם גורמים הדליקה והממעט מא' מהם ממהר כיבוי ואסור אפי' לרבנן דר"י דמתירים לעשות מחיצה בכלים אפי' מלאים אפי' חדשים ואפשר שיתבקעו ויכבו הדליקה מ"מ כאן אסור מ"ה אסור בנר של שעוה כי אם להשים סביבו אבל לא לחתוך ממנו כלל אפי' ע"י אור וע"כ כ' הטור והש"ע כאן שרוצה להדליקו דאלו דלק כבר אסור לקצרו דהוי מכבה ומו"ח ז"ל הקשה דאם הוא אינו דולק עדיין למה כתבו להשים סביביו דוק' הא אפי' לחתוך ממנו שרי דאין כאן גרם כיבוי ואין זה קושיא דבסכין פשיטא שאסור לחתוך בכל גווני כמ"ש במתני' חותכה באור בפי שתי נרות אלא ע"י אור צריך לחתוך ממנו וזה אינו רוצה בכך כי הוא רוצה שישאר לו חתיכה נר להדליק פעם אחרת ואם ידליק אותו באור יצטרך להדליק כולו ולא ישאר ממנו מאומה ע"כ אין לו תקנה כי אם קודם ההדלק' לשום סביבו דבר המעכב האור וזה פשוט והיש מתירין הם התו' סבירא להו דאין איסור אלא אם מכחיש תכף מאור הנר כההיא דמסתפק מן השמן או מטה השמן ומרחיקו מהפתילה אבל אם אינו מכחיש עכשיו האור אלא שימהר כיבוי אח"כ מותר אפי' אם לוקח קצת מגוף שלו וראוי לתרץ בדעת התוס' מ"ש הרא"ש מאיסור דשפופרת על פי הנר נ"ל די"ל כיון שבאם מסתפק מהשמן שבנר לכ"ע אסיר כיון שבשעת לקיחתו מכחיש מאור הנר ע"כ אסרו גם בשמן שבשפופרת דשמא יסתפק ממנו ועי"ז יבואו להסתפק גם משמן שבנר דמה הפרש בין סיפוק זה לזה כנ"ל ורש"ל תי' דבשפופרת אסור דשמא יסתפק מכל השמן והוא דחוק לפע"ד ונלע"ד דאם רוצ' להטות הנר של שעוה האש למטה קצת כדי שיתיך השעוה ויחזירנו למעלה וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר וכן בנר של חלב מותר אפי' לדעת הרא"ש אע"פ שגרם הכיבוי ע"י גוף הנר מ"מ מותר דע"י הטיה זו הוא מבעיר טפי ודמי למרבה בפתילות שנזכר בסמוך בהג"ה: כ' המרדכי פ' כל כתבי שיש מתירים בי"ט לתת סכין או דבר הניטל בי"ט על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה שאין כאן אלא גרם כיבוי אבל רבינו יואל פי' דאפי' בי"ט לא שרי גרם כיבוי אלא במקום היזק דוקא עכ"ל. כ' רש"ל פ"ב דשרי לתחוב נר הדולק בבה"כ בחול כדי שלא ישרף יותר ממה שיוצא לחוץ ואף שהמרדכי כ' שרבינו יואל כ' שאף כה"ג לא שרינן אלא במקום היזק לא נהירא דדוק' בגרם כיבוי ממש שכבה אש הדולק כבר דומיא דפלוגתא דר"י ורבנן בפ' כל כתבי אבל מה שאינו מכבה ממש אלא כשמגיע לשם אין לו עוד יותר במה לישרף וכלה מאליו שרי לכתחלה כדברי התו' כו' אכן להתיר לכתחל' לא יראה בעיני נגד דברי הרא"ש מאחר שממעט גוף השעוה שהוא דולק אבל ליקח חתיכת חלב מהנר כשהוא דולק שרי אפי' לכתחלה ואפי' להרא"ש עכ"ל ובהג"א פ"ב כתב שיש ליזהר מליקח חתיכת חלב אפי' רחוק מפתילה אסור וזה דלא כדברי רש"ל שהם ע"פ המרדכי פ"ב אבל העיקר נראה כרש"ל שהרי מצינו שמות' ליקח עץ שלא אחז בו האור כמ"ש סי' תק"ב ס"ד ולעד"נ דתחיבת הנר בחול שרי ג"כ להרא"ש דע"כ לא אסר אלא כשממעט השמן וכן השעוה אבל כאן אינו ממעט אלא ע"י שתוחבו בחול אינו יכול להדליק מחמת שהחול נופל עליו זהו ממש כענין שכתב הטור שמותר להשים סביב הנר איזה דבר כדי שיגרום הכיבוי ה"נ בהך תחיבה בחול אבל להשים תחיבת הנר למטה תוך המים זה נראה לאיסור דהוי כיבוי ממש וגרע טפי מכלים חדשים עם מים דקי"ל כרבנן דשרי ואפ"ה אסר רבינו יואל שלא במקום היזק כ"ש בזה מכל מקום נראה דבצורך קצת אף שאינו צורך גדול יש להקל אפי' במים כי לא מצינו חבר לר"י בזה כנ"ל:
|
ג
| null |
41,359 |
טורי זהב
|
תקיד
|
ז
|
ושיורי שמן ופתילה כו'. עמ"ש בסי' תק"א ס"ו:
|
ד
| null |
41,360 |
טורי זהב
|
תקיד
|
ח
|
אבל של בה"כ כו'. רש"ל כ' דאפי' בביתו אם מדליק לכבוד י"ט אפי' כבר בירך על נרות של י"ט לא מקרי בטילה אא"כ עושה כדי להראות עשרו ע"כ ול"נ דגם זה לא מקרי בטיל' כיון שמכוין להראות עשרו בזה היום ודאי נתכוין לכבוד היום. וכתוב בטור שבכל שעה אפי' ביום יש מצוה בהדלקת נירות בבה"כ:
|
ה
| null |
41,361 |
טורי זהב
|
תקיד
|
ט
|
אין חותכין הפתילה. דקא מתקן מנא ואם נותן ב' ראשיה בפי שתי נרות כו' אז לא מוכח דהוה מתקן מנא אלא להדלקה קא מכוין כן פירש"י:
|
ח
| null |
41,362 |
טורי זהב
|
תקיד
|
י
|
והוא שצריך לשתיהן. כתב רש"ל בפ' המביא. וז"ל א"כ עיקר ההיתר תלוי בזה ה"ה נמי דשרי לחתוך הנר של שעוה באור כדי להדליק שניהם כא' אבל נר שהוא דולק אסור לחתוך אפי' באור כדי לנתק חלק הא' ממנו שלא ידלק בצד הב' וכמ"ש בפ' י"ט סי' כ"ח עכ"ל ולא הבנתי דבריו דהיאך יחתוך ע"י האור ולא ידלק החלק השני והיאך אפשר זה אם לא שיכבה החלק השני אחר שידליק שם כדי לחלקם. ואם אפשר לחלקם ע"י האור בלא הדלק' פשיטא דאסור כמו בסכין. ומ"ש ראייה מפ' י"ט סי' כ"ח שם לא הוזכר אלא מענין רוצה לחתוך באור כדי למהר הכבוי שהוא ס"ל דזה אסור לדעת הרא"ש מפני שממעט גוף השעוה אבל לא נלע"ד כן דע"כ לא הוצרכנו כאן שצריך לשניהם אלא כדי שלא יהא נראה כמתקן מנא שהרי הפתילה לא הודלקה עדיין שעוש' אותה לכלי עכשיו. אבל אם הוא רוצה להדליק נר שעוה שדולק כבר ומכוין שישרף הנר במהרה אפי' להרא"ש דלעיל ס"ג אין איסור דזה הוה כמרבה פתילות שיבעי' במהר' שזכר רמ"א ס"ב דמותר דמה לי שמוסיף הבערה ע"י פתילה אחרת או ע"י אותה פתיל' עצמה בנר של שעוה ולא פליג הרא"ש על התו' לעיל אלא באם הוא ממעט בלא הדלקה. וא"ל מהג"א פ"ב שכ' וז"ל אבל אם חתיכה קטנה בנר דולק ונוטל א' מן החתיכות מן הרחוקות מהפתיל' אין נראה שיהא חייב ומיהו לכתחל' אסור לעשות אפי' בי"ט וכן לחתוך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק עכ"ל משמע אפי' ע"י אור אסור דנרא' דלא קי"ל כהג"ה זו דהא רש"ל עצמו התיר ליקח חתיכ' חלב כמ"ש בשמו בס"ג ה"נ בהאי מלתא דלא ידלק הנר של שעוה בקצה הא' דהוא לא ס"ל כהר"ן דמותר להרבות בפתילות שזכר רמ"א אבל אין קי"ל כוותי'. ורש"ל עצמו הבי' ג"כ להך דמרבה בפתילות דמותר וטעם דכול' הדלק' היא ה"נ בהך דמבעיר אותה בקצ' האחד כנלע"ד להקל כיון שהתו' כתבולהדיא דמותר בקנדלי"א של שעוה לחתוך ע"י האור והרא"ש לאהביא זה לאיסור במחלוקתו אלא נקט איסור ליקח מגופו של הנר:
|
ח
| null |
41,363 |
טורי זהב
|
תקיד
|
יא
|
שאין בה נר' דולק. דאל"כ ה"ל כמסתפק מהשמן וחייב משום מכב':
|
ט
| null |
41,364 |
טורי זהב
|
תקיד
|
יב
|
מותר להסיר הפחם. בגמ' אמרי' מוחטין את הפתיל' בי"ט מאי מוחטין לעדויי חושכא פירש"י כשהי' נעשית פחם בראשה מעבירה וכ' הרא"ש מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך האור אע"פ שמפילו לארץ והוא כבה מותר כמו שהוא מותר להדליק הנר להשתמש לאורו כך מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר והרמב"ם אוסר להסירו בכלי ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי ולא מסתבר דאין כאן תיקון כלי גם מדאמר מוחטין סתם משמע בכל ענין מותר עכ"ל וכ' ב"י מדברי רש"י והרא"ש נראה שאין מותר להעביר אלא ראש הפתיל' שהוא עשוי פחם אבל לחתוך גוף הפתיל' לא עכ"ל כלל הטעם דמה שנעשה פחם הוא מעכב את האור זהו דוקא מותר שאין כאן תיקון כלל אלא מסיר דבר המקלקל והוה כאילו היה דבר אחר דבוק בנר דהא אין הפחם דולק כלל אבל לחתוך ראש הפתיל' מה שלא נעשה פחם זה נקרא תיקון כלי עצמו שהרי הוא ג"כ דולק אלא שאין מבהיק כ"כ בראשו וע"כ התיר הרא"ש להסיר הפחם אפי' ע"י כלי כיון שאין כאן תיקון כלי ופסק כאן כרמב"ם ולשון הש"ע כאן אינו מובן שהתחיל בפחם וסיים בראש הפתילה והו"ל לכתוב אבל לא ביד וצ"ל דאזיל לטעמיה בפי' דברי הרמב"ם שכתב וז"ל ואינו חותך ראש הפתילה בכלי אבל נופץ ראשה בידו עכ"ל וכתב ב"י ולא כתב אבל חותך ראשה בידו כדקאמר ברישא משמע דה"ק אינו חותך ראש הפתילה כלומר גוף הפתילה ואפי' בידו מפני שהוא דבר שדרכו לעשות בכלי והוה מתקן מנא אבל נופץ ראשה בידו כלומר מעביר פחם שבראשה אפי' במחט מפני שדרכו להעבירו בידו עכ"ל וא"כ גם כאן לא נתכוין לחלק אלא בין הפחם לגוף הפתילה וברישא מותר אפי' בכלי ובסיפא אסור אפי' בידו ובכלי דנקט פי' שדרכו בכלי ולעד"נ שזה פי' דחוק מאוד ברמב"ם אלא פי' דבריו כך הם דהוא ס"ל ודאי דאין היתר אלא בפחם לחוד אבל לא בפתילה וע"כ חילק בפחם עצמו בין יד לכלי וכשהוא חותך בכלי א"א לצמצם שלא יחתוך מגוף הפתילה מה שלא נעשה פחם עמו וזה אסור משא"כ אם הוא מנפץ הפחם ביד אז ודאי לא יגע בגוף הפתילה כי הניפוץ הוא שמניח אצבעו עליהם ומטה אותה לצד הארץ והיא נופלת כי אין לה דבוק עם הפתילה וכמ"ש לשון ניפוץ במליחת הבשר בי"ד שהוא מנענע הבשר ה"נ מנענע באצבעו את הפחם והוא נופל מאליו אבל אם רוצה ליקח הפחם בין שני אצבעותיו ודאי אסור כי אז קרוב הדבר מאוד שלא יצמצם ליקח הפחם לחוד בלא מעט מהפתילה ע"כ לא אמר בסיפא אבל חותך ראשה בידו דהוה משמע שהוא עושה ע"י חתיכה בין אצבעותיו וזה אסור וברישא דנקט ואינו חותך ראש הפתילה בכלי רבותא קא משמע לן דע"י כלי אפשר לצמצם יותר לחלק הפחם מהפתילה כי הוא דבר דק משא"כ בין אצבעותיו שהם גסים ונתפש בקלות גם מהפתילה וקמ"ל ברישא דאפ"ה אסור ואין היתר אלא נפוץ ביד ולא חיתוך כל זה פי' יפה מאוד בדברי הרמב"ם בס"ד. והעולה מזה גם למעשה בנר של חלב או שעוה דאין היתר כלל לחתוך הפחם שעל הנר בין אצבעות או ע"י הכלי של מספריים השייך לזה וגם ניפוץ לא שייך כאן כי אינו שייך אלא בפתילה שמדלקת בתוך השמן שידוע הוא שבראשה נעשה פחם וכשנוגעין בו הוא נפרד ונופל לארץ וזה אינו שייך בשל חלב או שעוה אלא דמ"מ יש קצת תועלת במה שמטה את ראש הפתליה באצבעו שידלוק שפיר טפי וכ"כ מו"ח ז"ל לחלק בין נופץ למסיר בין אצבעותיו ורש"ל כתב במסקנא שאין להכניס ראשו בספק אב מלאכה והאידנא העולם נזהרים שלא למחוט בי"ט כל עיקר ואין להקל בפניהם שמא יבואו למחוט בכלי שהוא אב מלאכה עכ"ל ולדידיה מותר מן הדין לחתוך הפחם אפי' בין אצבעותיו אבל למ"ש יש בזה איסור גמור ומ"מ נראה שאין להחמיר מלהטות באצבעו ראש הפתילה קצת כדי שתבעיר יפה כדרך הניפוץ שזכרנו בשמן ומזה ילמדו הרואים שיש איסור למחוט הנר אפי' בין אצבעותיו כיון שרואין שזה אינו מוחט כדרכו אלא מטהו לחוד כנלע"ד נכון. כתבו התוס' פ"ב יש למחות ביד הנשים שלא יכסו האש בי"ט אכן האגודה כתב לכסות האש בעפר בלילה כדי שימצאו למחר בי"ט וכתב רש"ל וכן נראה להקל דדבר שאין מתכוין הוא וכ"ש למאי דקי"ל כר"ש דכל כיבוי הוי מלאכה שאין צריך לגופה כו':
|
י
| null |
41,365 |
טורי זהב
|
תקטו
|
א
|
עכו"ם שהביא דורון כו'. נביא תחלת הסוגיא בקיצור עם פרש"י ור"ת ודינים המסתעפים מהם בפ' אין צדין אר"פ הלכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל בי"ט אם יש במינו במחובר אסור ולערב אסור בכדי שיעשו ופרש"י משום מוקצ' דאפי' ר"ש מודה בגרוגרו' וצמוקי' ומחובר דמי לזה מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ולא תחלוק במחובר בין שלו לשל עכו"ם ולערב בכ"ש כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט והא דאמר לערב בכ"ש ואח"כ מותר היינו אפי' לערב ראשון נמי מותר ממ"נ אם הלילה חול הרי המתין בכ"ש ואם קודש הוא נמצא שנלקטו בחול וכתבו התו' בפ' בכל מערבין דכדי שיעשו לרש"י א"צ להמתין כדי שילך ויצוד ויבא ויתלוש ויביא אלא שיעור תלישה כרגע א' קטן דאז לא יהנה ממלאכת י"ט וכ"כ הטור לרש"י אבל הב"י הביא בשם הר"ן ורשב"א לרש"י דגם ההבאה בכלל. עוד כתבו שם דגם לרש"י באם עשה העכו"ם בשביל עכו"ם א"צ לערב בכדי שיעשו אלא מותר לערב מיד וזה דלא כמשמעו' הרא"ש וטור דלרש"י אין חילוק ור"ת הקשה על רש"י דפי' משום דלא יהנה ממלאכת י"ט מהא דתנן המבשל בשב' בשוגג יאכל ואמאי הא נהנה ממלאכת שבת ואפ"ה שרי כ"ש כשהעכו"ם עושה המלאכה לעצמו מעצמו דשרי וע"כ פי' ר"ת הטעם דצריך בב"ש הוא משום גזירה שמא יאמר לעכו"ם להביא לו בי"ט כדי שיאכל בערב מיד וא"כ צריך להמתין גם בערב שני משום שלא יאמר להביא לו ביום א' על י"ט שני ואם עוש' בשביל עכו"ם מותר לערב מיד וכן בדבר הניצוד מאליו דלא שייך שמא יאמר לו להביא וכ' הרא"ש שני חילוקים בין רש"י לר"ת לענין כ"ש באם עושה העכו"ם בשביל ישראל זה בשבת אם יש איסור לישראל אחר צריך כ"ש דלרש"י אסור דהא נהנה ממלאכת שבת וכ"כ סמ"ג ולר"ת שרי דאין אדם חוטא ולא לו לומר שיביא בי"ט בשביל אחר עוד יש חילוק במבשל לישראל בשוגג דלרש"י צריך כ"ש ולר"ת א"צ דלא חיישי' שיאמר לעכו"ם לבשל בשבת נמצא לענין כ"ש יש ב' קולות לר"ת ולענין י"ט שני עצמו יש חומרא לר"ת דמה שהביא עכו"ם בי"ט א' בשביל ישראל אסור עד לערב י"ט שני בכ"ש ולרש"י מותר לערב יום א' בכ"ש ואיני כדאי להכריע מ"מ אמרתי מה שהוקשו לי לפיר"ת דלא מצינו גזירה אלא משום איסור דאורייתא אבל לא גזירה לגזירה אם לא מקומות שאמרו כולה חדא גזירה היא דהיינו בשעה שגזרו גזירה הראשונה כללו עמה אף גזירה שניה ואם כן כאן שהאיסור של אמירה לעכו"ם שיביא בי"ט היא שבות דכל אמירה לעכו"ם שבות ולמה יאסר ביום א' לערב כ"ש וכ"ש כל יום הב' כיון דמן התורה אין איסור כלל אבל לרש"י ניחא דצריך כ"ש משום שלא יהנה כו' וכדי לתרץ קושית ר"ת על רש"י נלע"ד בצירוף לתרץ מ"ש הר"ן על פירוש רש"י שפירש משום מוקצה אסור בי"ט ואחר י"ט לערב בכ"ש משום שלא יהנה כו' אמאי לא יספיק טעם שלא יהנה גם בי"ט עצמו ול"ל טעם מוקצה. וא"ל דלישראל אחר היה מותר כמו בעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל או עשה כבש אבל במחובר כאן אסור אפי' לאחר משום מוקצה זה אינו דהא לרש"י גם בנר אסור לכל ישראל אם הדליק בשביל א' וע"כ צ"ל דצריך לטעם מוקצה דאפי' ליקט עכו"ם לצורך עצמו בי"ט שאסור לישראל ביומו כ"ה דברי הר"ן. ורש"ל תירץ דצריך טעם מוקצה לאסור אפי' טלטול לעד"ן דרש"י שכתב שלא יהנה ממלאכת י"ט הוא עצמו שייך לטעם מוקצה דודאי כל מלאכה שעושה העכו"ם בשביל עצמו או ישראל בשוגג אין שייך ע"ז מלאכת י"ט כיון שאין איסור בשעת עשיית המלאכה אלא משום מוקצה נגעו בה בי"ט וכל מוקצה ביום צריך הישראל להמתין קצת בערב ולהכין לו שיוכל לאכול הדבר ההוא וכאן שהעכו"ם הכין בשביל ישראל כשיאכלנו ישראל תיכף בערב בלי שום הכנה ותלישת המחובר ירויח בזה ע"י העכו"ם שהכין בשבילו בי"ט וז"ל רש"י שלא יהנה ממלאכת י"ט אינו ר"ל מצד המלאכה עצמה אלא שע"י המלאכה של עכו"ם יהנה במה שהוא מוכן לפניו מה שהיה לו מוקצה ביום וזה אסור גם בנר שהדליק עכו"ם בשביל ישראל אפי' אחר השבת עד כדי שיוכל הישראל להדליק הנר כיון שהעכו"ם מכוין להנאת ישראל שיהיה מוכן לפניו אין ליהנות מאותה הכנה כלל דהא מכוין העכו"ם שיהא היתר לישראל על ידו במקום שאסור לו וכן נמי בעכו"ם המבשל בשבת להנאת ישראל אסור לכל בכ"ש וזה אין שייך בישראל המבשל בשוגג דהא אין מכוין להתיר שום איסור עי"ז א"כ מתורץ קושיית ר"ת וקושית הר"ן לרש"י לפע"ד. ויש עוד מחלוקת אליבא דר"ת שזכרנו דהרא"ש וטור כתבו הקול' שזכרתי לענין ישראל אחר דמותר לר"ת וסמ"ק כתב דאפי' לר"ת אסור לכל ישראל אפילו בי"ט שני אם הובאו בי"ט א' כמ"ש ב"י. ולענין הלכה פסק ב"י כדעת רש"י דכן ס"ל לרמב"ם והרשב"א והרי"ף והראב"ד ורמ"א הביא דעת ר"ת בשם יש מחמירין ומ"ש עד מוצאי י"ט שני היינו בכ"ש כ"כ הטור בפי'. והכריע רמ"א בשם ת"ה להקל במקום הצורך לאורחים דוקא אבל שלא לצורך אורחים אסור לאחרים כדי לחוש לסברת סמ"ק אליבא דר"ת. נמצא דפסק כר"ת אלא דנראה להקל דהיינו במה שמחמיר בי"ט שני אבל התרי קולות שמיקל ר"ת לענין כ"ש בשבת שזכרנו יש לנהוג כרש"י דמחמיר אף לאחרים בכ"ש כמ"ש וכן בעכו"ם המבשלבשבת לצורך ישראל שצריך כ"ש אחר השבת וכן מסקנת רש"ל להחמיר כחומרת שני פירושים דהיינו כ"ש בעי' בכל גווני שאסור בו ביום אפי' לאחרים ובי"ט ב' אסור ג"כ לו אבל לאחרים שרי בי"ט ב' אפי' שלא במקום אורחי' דלא כסמ"ק וכ"פ הלכ' למעש':
|
א
| null |
41,366 |
טורי זהב
|
תקטו
|
ב
|
אינו צורך י"ט לצורך אורחים כו'. ז"ל ת"ה סי' ע"ח שהורה א' מהגדולים כדברי סמ"ק אמנם אם יש בדבר צורך כגון שזימן אורחים נכבדים וקבעי להו הנך דורון נראה דיש לסמוך ע"ד האשר"י דכ' אפי' לפר"י (פי' דס"ל כר"ת) שרי לישראל אחר דליכא למגזר בכה"ג ולכך נראה להתיר הואיל ולפרש"י שרי אפי' לאותו שהובא בשבילו והקשה ב"י ע"ז דמשמע שאורחים דין ישראל אחר יש להם וזה הפך ממ"ש בפ' בכל מערבין דכל דאתי לדבי ריש גלותא אדעתא דכולי רבנן קאתי ותי' ב"י דאורחים שאני שאינם תדירים על שלחן זה כמו רבנן דשכיחי תדיר אצל ריש גלות' וקשה דא"כ היה לו לת"ה לחלק בכך ורש"ל הפריז על המדה נגד הב"י לומר שטעה בקושיא זו דת"ה לא מיירי באותו שהובא בשבילו שהוא זימן אחרים דאלו פשיטא כמוהו אלא מיירי באחד שזימן אורחי' לביתו דנהי דאסור לו מכח חומרא דסמ"ק מ"מ משום כבוד אורחי' ראוי להתיר לו ואני או' מאן דמותיב שפיר מותיב דבודאי אין הת"ה מיירי מאחר שמזמין אורחים דאם אתה או' שאותו אחר חש לחומר' דסמ"ק אליב' דר"ת למה יחוש אותו האורח לזה וכי בשביל שהוא נכבד יהי' מותר לו מה שאין מותר לאינו נכבד. ותו דא"כ הל"ל ואם הישראל האחר הוא נכבד מותר לו אלא דזה הפי' אין לו רגלים והענין כפשוטו דהא דאסרי לרבנן דבי ר"ג היינו אם האיסור על הר"ג עצמו ברור בלי ספק כההיא דהביאו לו ח"ל משא"כ בהך חשש דמחובר שהובא בי"ט א' דבי"ט ב' מותר לרש"י אפי' לעצמו אלא לר"ת אסור לעצמו ולהסמ"ק אפי' לאחרים לר"ת נוכל לסמוך להתיר לבע"ה הזה לתת לאחרים אפי' סמוכים על שלחנו כיון שאין האיסור ברור אפי' לו וכ"מ הל' של ת"ה שאמר לכך נראה להתיר הואיל לפרש"י שרי אפי' לאותו ישראל כו' משמע שלענין האורחים הכריע ת"ה דלא כר"ת אליב' דסמ"ק ואמרי' תרי קולות הא' דלאחר שרי דלא כסמ"ק השני' שהוא אורח הוא נקרא אחר אף שהוא בביתו של זה הואיל דאף לעצמו אין האיסור ברור ובזה מיושב יתור לשון ת"ה שכ' יש לסמוך ע"ד האשר"י כו' ולכך נראה להתיר כו' דזה כפל לשון אלא ודאי כמ"ש דמתחלה אמר נגד הסמ"ק אליבא דר"ת ואח"כ אמר שנראה להתיר אפי' באורחים הסמוכים ע"ז שאסור לו גם ל' רמ"א נראה כן שכתב לצורך אורחים ובכה"ג דאז נוהגים להקל לצורך אחרים דלשונו סותר זא"ז דמדאמר ובכה"ג משמע אפי' לא לצורך אורחים אלא לעצמו ג"כ מותר במקום לצורך גדול ואח"כ אמר דנוהגין להקל לצורך אחרים אלא נראה כוונתו דתרי גווני אורחים קאמר דהיינו הן חוץ לביתו בין בביתו וכמ"ש אבל יותר נ"ל דאפי' לו מותר כשיש צורך גדול ודוחק באכילה. וע"ז אמר וכה"ג. ומה שסיים דאז נוהגים להקל לאחרים קאי אחלוקה האחר דמקילים בהם כי הם נחשבים לאחרים. והיינו כיון דלרש"י מותר גמור הוא ורוב הגדולים ס"ל כוותיה וכ"מ סידור ל' רמ"א שבא להכריע בין הדיעה הראשונה שהוא רש"י ובין יש מחמירים שהוא ר"ת דיש להקל כרש"י במקום לצורך גדול. ואי לא בא להכריע רק כדעת ר"ת נגד הסמ"ק ה"ל תחלה להביא שיש מחמירין אפי' לאחרים אלא שנהגו להקל בזה לצורך אורחים אלא ודאי דעל רש"י ור"ת קאי. ונ"ל דעכ"פ גם לר"ת שרי לטלטל בי"ט שני אפי' הוא עצמו דאין כאן איסור מוקצה אלא דאסור מצד גזירה שמא יאמר די בזה לאיסור אכילה וממילא יזהר מן האמירה ואפי' את"ל דר"ת מחמיר אפי' בטלטול בי"ט שני מ"מ להלכה שפיר ושפיר נסמוך ע"ז ויכול אפי' הוא לטלטל הדורון בליל א' אחר כדי שיעשו כמו שכ' אח"ז בסעיף זה כנלע"ד:
|
א
| null |
41,367 |
טורי זהב
|
תקטו
|
ג
|
אסור לאוכלו כו'. דמוקצה הוא כיון שהם במחובר בעי"ט ב"ה ומ"ש לערב מותר מיד במוצאי י"ט פי' במוצאי י"ט הראשון של גליות ואין שייך כאן כדי שיעשו כיון שלקטן העכו"ם לצורך עצמו או ניצוד מאליו ואין זה לד"ה:
|
ב
| null |
41,368 |
טורי זהב
|
תקטו
|
ד
|
אפי' אם הוא ספק כו'. בכלל זה ג"כ אם יש ספק אם הביאם לצורך עצמו או לצורך ישראל לענין כ"ש וכן לאסור אפי' בי"ט שני לדעת ר"ת אזלינן לחומרא בכל הספיקות והטעם יתבאר בס"ז. ומ"ש הטור כאן ואפי' ספק נלקטו היום אסורין פי' בו ביום וקאי על ריש הסי' שאוסר בודאי ואמר כאן דגם בספק יש איסור אא"כ נראה וניכר שנלקטו אתמול ולערב מותר אפי' בספק וא"צ כ"ש וסמך על מ"ש בסי' שכ"ה דבר זה ובחנם הקשה מו"ח ז"ל דברי הטור אהדדי:
|
ג
| null |
41,369 |
טורי זהב
|
תקטו
|
ה
|
עכו"ם מסל"ת. הטעם בזה לפי שהוא אינו משביח אדרב' מגרע כי יותר טובים הניצודים היום והך מסל"ת היינו שאין העכו"ם יודע שאסור לישראל מה שניצוד היום דאם לא כן אסור כמו בחוטי קנבוס בי"ד סי' ש"ב שאין העכו"ם נאמן במסל"ת:
|
ג
| null |
41,370 |
טורי זהב
|
תקטו
|
ו
|
יש מתירים לאוכלם בשבת. דלא אמרי' הכנה משני ימים כ"א מיום א':
|
ד
| null |
41,371 |
טורי זהב
|
תקטו
|
ז
|
יש להחמיר בשבת. כ' רש"ל וא"צ כ"ש אבל אם הובא ביום ו' צריך במ"ש כ"ש:
|
ד
| null |
41,372 |
טורי זהב
|
תקטו
|
ח
|
אבל דבר שצריך הכין. פי' כגון דגים שצריכים בישול ובשבת אסור לבשלם ובי"ט שני נמי א"א לבשלם שהרי מוקצין הם ואסורים אפי' לישראל אחר לדעת הסמ"ק אליבא דר"ת כ"כ ת"ה משמע שלא כ"כ להלכה אלא לדעת סמ"ק ודברי רמ"א תמוהין בהעתק זה והא אנן לא תפסי' חומר' דסמ"ק וכמו שסיים כאן הוא עצמו דלצורך אורחים וכיוצ' בזה מותר וא"כ אין כאן מוקצה לגמרי בי"ט השני של גליות ואין כאן איסור טלטול וע"כ נראה דאין איסור שיבשלם בי"ט שני כדי לאוכלם בשבת וכ"ש לדעת רש"ל שמתיר בכל גווני לאדם אחר בי"ט שני ואין כאן איסור מוקצה כלל וכדאמרי' בהדיא אח"ז בסעיף זה לענין ח"ל ואפי' להכרעת רמ"א שתרצ' לפרש שאין היתר לאחר אלא לאורחים מ"מ הא קי"ל דאמרי' הואיל ואי מקלעי להו אורחים כמ"ש ב"י ססי' תקי"ב:
|
ד
| null |
41,373 |
טורי זהב
|
תקטו
|
ט
|
למי שהובאו בשבילו. פרש"י לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לאחר ואי משום שנעשה איסור בשבילו א"כ לישראל אחר נמי אסור דעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל לא חילקו בין זה לחבירו וי"ל דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודי אם אסרוהו ע"ז עכ"ל:
|
ה
| null |
41,374 |
טורי זהב
|
תקטו
|
י
|
אבל מותר לטלטלן. כתב הרא"ש הטעם דכיון דשרי לישראל אחר באכיל' אין לו דין מוקצה ליאסר בטלטול:
|
ה
| null |
41,375 |
טורי זהב
|
תקטו
|
יא
|
בתוך ד' אמות. שחפצי עכו"ם קונין שביתה וכיון שיצא ח"ל אין להם אנא ד"א ומוקף לדיר' כל העיר כד"א והאי איסור הוצאה חוץ לד"א הוא אפי' הביאו בשביל עכו"ם כ"כ הרא"ש פ' מי שהוציאוהו וא"כ אותן שלא הובאו בשבילם יש עכ"פ איסור הוצאה חוץ לד' אמות ממקום שהובאו לשם והעולם אינם נזהרים בזה מחסרון ידיעה והיינו במקום שאין שם עירוב:
|
ה
| null |
41,376 |
טורי זהב
|
תקטו
|
יב
|
ולערב י"ט ראשון. בזה אפי' יש מחמירין דסעיף א' שהוא ר"ת מודה דמותר לערב הראשון דבתחומין הקילו ומ"ה כ' רמ"א אחר זה אפי' לדידן דמחמירין בשאר דברים כו' פי' בדבר שיש במינו במחובר:
|
ה
| null |
41,377 |
טורי זהב
|
תקטו
|
יג
|
אם הוא ספק כו'. בגמ' שמואל אומר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו רש"י פי' לקולא דתלינן שהיו בין השמשות תוך התחום. ולפ"ד כל היכא דמספקא לן תלינן לקולא. אבל הגאונים פי' דשמואל לחומרא דאע"פ שנכנסו בבוקר אסור דחיישי' שמא בלילה הביאוה ממקום רחוק ולנו חוץ לחומה ולפ"ז בכל ספק כזה אזלינן לחומרא וקשה ממ"ש גבי מחובר בס"א אסורים לערב בכ"ש. והא לרש"י אזלינן לקולא תירץ רבינו יונה דכל שיש במינו במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו ואין לוקטין אותו מבערב. וכיון דרובן עושים כן לא תלינן להקל. ופסק ב"י כגאונים ובכל ספק כזה לחומרא. ונ"ל דהטעם דהוי ליה דבר שיש לו מתירין ומחמרינן בספיקו. ומכל מקום אם מצוי בעיר אזלינן לקולא דהוי כמו ודאי:
|
ז
| null |
41,378 |
טורי זהב
|
תקטו
|
יד
|
מותר בשני. מפני שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדושה שנאמר קדושה אחת הם אלא כעין קנס הוא שמא יאמר לו להביאם ודי שקנסו בראשון כ"כ הרא"ש בשם חכמי לוני"ל והטור:
|
ח
| null |
41,379 |
טורי זהב
|
תקטו
|
טו
|
מותר אפי' למי שהובא כו'. הטעם שהרי אין העכו"ם מביא משלו שנגזר שמא יאמר הבא לי ע"כ ברשב"א. ורש"ל כ' ע"ז דזה דוקא לדעת ר"ת דס"ל הטעם משום שלא יאמר לחוד אפשר לחלק בזה. אבל לרש"י דס"ל כדי שלא יהנה מאיסור של י"ט ה"נ הובא מח"ל עבורו ומשום שהוא מדרבנן הקילו באחר א"כ אין חילוק בין הביא הכותי או נתעכב השליח מ"מ נהנה מאיסור תחומין שנעשו בשבילו ומ"מ לאחר שרי דלא חמיר מפירות העכו"ם עכ"ל ותמהני על גברא רבה דכוותיה שמלאו לבו לחלוק על הרשב"א בזה ולא עוד אלא הרשב"א יהיה נסתר בדברי עצמו דרש"ל כתב שדברי רשב"א אלו אינם אלא לר"ת והנה הרשב"א סובר כרש"י כמ"ש ב"י בשמו בשם הרב המגיד שהרשב"א ס"ל כהרמב"ה וכרש"י ותמיהני איך לא הרגיש הרב רש"ל בזה שהרי ספר ב"י היה לפניו ובאמת לק"מ דודאי אף לרש"י שרי דהא רש"י כתב דטעם איסור מי שהובא לו ח"ל דאין בו משום איסור רק משום קנס בעלמ' כמ"ש לפני זה וקנס אין שייך אלא מי שמביא לו עכו"ם בשבילו בי"ט ויש לחוש שמא יצוה לו לכתחלה להבי' משא"כ כאן שאינו של עכו"ם אלא שישראל שולח לו כדין שיוכל לבוא לפני י"ט אלא דשליח הוא דעוית ונתעכב בדרך למה נקנוס לישראל שנשתלח לו כאן ע"כ בודאי מותר כאן לד"ה כנלע"ד ברור: בכ"מ שזכרנו בסי' זה דתחומין דרבנן כ' בת"ה סי' פ"ג דאפי' הביא עכו"ם דורון בי"ט חוץ לי"ב מיל אע"ג דרוב הגאונים כתבו שזהו דאוריית' מ"מ אין להחמיר בו יותר מדברים שבאים ח"ל דאין כאן גזירה שמא יאמר לו להביא לו דלא שכיח' שיאמר להביא מרחוק כ"כ. לכאורה נ"ל דבמידי דתלוי ההיתר של מוקצ' ביחוד מעי"ט או שבת לכך כגון אותם דינים הנזכרים בסי' כ"ח שרי ליה לאיניש לעשות יחוד ההוא בי"ט א' של גליות על יום מחר מכח ממ"נ ומותר לכ"ע בי"ט שני דהא אין שייך בזה חומר' דר"ת שמא יאמר להביא כו' וא"כ הוה מותר שפיר אחר כ"ש במי"ט א' אבל נראה דיש איסור לעשו' הכנה בי"ט א' דשמא השני חול ואע"ג דאין איסור הכנה דרבה אלא מי"ט לשבת או איפכ' מ"מ איכ' איסור' דרבנן וכ"מ פ"ק ד' ב' חול מכין לשבת וחול מכין לי"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכין לי"ט ופרש"י דאחשב' רחמנ' לסעוד' שבת וי"ט שיזמננה מבע"י ובחול אבל סעוד' חול לא חשיב' ולא שייכא בה הזמנם הלכך בא' בשבת דעלמא ל"ל למיסר ביצה שנולדה ביה (ונגמרה אתמול) כיון דאיתכן בידי שמים דסעודת חול לא אצרכ' רחמנ' זימון מבע"י דלא שייך בה מוקצה עכ"ל. משמע דוקא כיון דאיתכן בידי שמים שרי משבת לחול אבל אסור לעשות הכנה בידים או באמירה משבת לחול וא"כ כאן יש איסור לעשות הכנה מי"ט לחול. שוב ראיתי בדברי רש"ל פ' א"צ סי' צ' וז"ל מ"כ בשם הכל בו נשאל שאלה זו על מוקצה של אוצר וכיוצ' בו אם נמלך עליו בי"ט א' ואמר הריני מכינו למחר אי שרי ליה ממ"נ כיון דב' קדושות הם כמו דשרי' בעכו"ם שהביא דורון לישראל בי"ט א' דשרינן ליה בי"ט שני והשיבו דבמוקצה דאיכ' למיגזר ביה דלמא מטלטל ושביק כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים בהא ודאי אסור כדחזי' ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני נוטל למחר עד דאמר זה וזה אני נוטל אבל במוקצה אח' דליכא למיגזר האי גזירה כגון עצים ופירות של אוצר ודאי מחזי דמהני בהו ממ"נ עכ"ל גם ב"י הביאו סס"י תקי"ח נ"ל דזה לא מיירי אלא לענין איסור מוקצה דאי הכין ביום א' מהני למחר אבל מ"מ איסור' עביד במה שמתנה דהוי כעובדא דחול כנלע"ד:
|
ט
| null |
41,380 |
טורי זהב
|
תקטו
|
טז
|
ודוק' שהיה דעתו עליו. פי' שאין מותר אלא באם ידוע שישראל ישלח לו דאז אינו מוקצה אבל אם לא ידע אסור כיון שהם של ישראל ובלבוש הקשה מ"ש ממזמין חבירו והוא לא ידע ולא נתכוין בדברי רמ"א כראוי שהאיסור כאן כיון שהיו חוץ לתחום והם של ישראל וזהו מוקצה. וזהו מתשו' הרשב"א שהבי' ב"י בסי' זה לחלק בין פירות של ישראל או של עכו"ם ועמ"ש ססי' תקי"ח דלא קי"ל כן:
|
ט
| null |
41,381 |
טורי זהב
|
תקטז
|
א
|
אבל לא תבואה. במשנה אמרינן כן ור"ש מתיר בתבואה ובברייתא אמרי' ר"ש מתיר בתבואה כגון חטים לעשות מהן לודיות מאכל העשוי מחטים שעורים ליתן לפני בהמתו והרי"ף הביא הברייתא וכתב הרא"ש עליו משמע שפוסק כר"ש ולא ידענ' טעמא מאי והרמב"ם פסק בפ"ה כת"ק וכן עיקר עכ"ל. וכ"פ כאן בש"ע כת"ק. ולעד"נ דהרי"ף מפ' דר"ש דמתיר פליג את"ק שמתיר בתבואה אפי' אם לא צריך ללודיות ולבהמתו אלא משום דאפשר ליהנות מזה ללודיות ובזה ודאי הלכה כת"ק אבל בברייתא דתנא כגון חטים כו' היינו דצריך באמת לזה בזה אף הת"ק מוד' כיון שהוא לצורך לו או לבהמתו והוא אינו מוקצה ע"כ מותר גם לשלחו וע"כ הביא הרי"ף הברייתא הזאת ונ"ל דלענין דינא שזכרנו מודים שאר הפוסקים והש"ע דמותר בצריך לזה באמת אלא דלא פירשו הברייתא כן כנ"ל נכון: ולענין הלכה אין לנו נ"מ מזה דכל הנהו אין משלחין הנזכרי' כאן היינו דרך ר"ה אבל בטלטול שרי לד"ה שהרי אין כאן מוקצה לגמרי דחטי' ראוים לכוס כמ"ש בסי' שאח"ז וכן מה ששייך למאכל בהמה ודאי מטלטלין כמ"ש סי' תקי"ב אלא לענין הולכה דרך ר"ה מיירי כאן ואנו אין לנו ר"הר ומשלחין הכל מה שאינו מוקצה:
|
א
| null |
41,382 |
טורי זהב
|
תקיז
|
א
|
מחוץ לתחום. פי' לא בשביל ישראל כמ"ש בסי' שלפני זה:
|
א
| null |
41,383 |
טורי זהב
|
תקיז
|
ב
|
וכן קמח כו'. דמשום מוקצה ליכא דחטים נמי חזו לכוס בין השמשות ולעשו' מהן קליות ודייס' והטחינה היא בהיתר כיון דרוב עכו"ם ונ"ל פשוט דהך רוב עכו"ם היינו שרוב הלוקחים פת וקמח הם עכו"ם אבל אם רוב לוקחים פת וקמח הם ישראל ודאי אסור ליקח קמח אא"כ ידוע שנטחן מאתמול ודין מסל"ת נתבאר בסי' תקט"ו: כ' ב"י ולענין מעשה נראה דבמקום שלא נהגו איסור מותר ליקח אפי' מחנוני עכו"ם כל דבר אכילה אע"פ שהוא מוקצה דבדבר שהוא של עכו"ם לא שייך מוקצ' ואפי' ידוע שהובא מח"ל נמי שרי כיון שלא הובא בשביל ישראל זה ומיהו אם הוא דבר שיש לחוש שמא נלקט או ניצוד היום או נולד היום אסור עכ"ל. לא הבנתי כלל שיחתו בזה דהא במחובר עיקר האיסור בו ביום הוא משום מוקצה כדלעיל ר"ס תקט"ו וכן בביצה וא"כ באיזה דרך תמצא מוקצה ביד עכו"ם שהוא מותר גם בקמח הוצרכו לומר שאינו מוקצה דהחטים ראוים לכוס וברור הוא כל שהוא מוקצה אפי' הוא ביד עכו"ם אסור לישראל. ול"ד למ"ש הרשב"א בתשו' הביאו ב"י דהא דאמרינן דבר שאינו במינו במחובר והובא מח"ל מותר למי שלא הובא בשבילו ה"מ בפירות עכו"ם אבל בפירות ישראל אסורין לכל דמוקצים הם דכל שהם ח"ל הקצוה הבעלי' מדעתם דשל ישראל צריכים הכן אבל עכו"ם א"צ הכן עכ"ל ורמ"א הביאו ססי' תקט"ו התם הוה המוקצה מצד ריחוק המקום כיון שא"א לפירות של ישראל שהם ח"ל בין השמשות לבוא לכאן בזה אסור בישראל אפי' אם הביא לו העכו"ם אותם אבל של עכו"ם לא היו מוקצים כלל בין השמשות דאפשר לו להביאם בשבילו ולא יהיה איסור כלל וכל זה לא שייך כאן שכ' ב"י אע"פ שהוא מוקצה אפילו ידוע כו' דמשמע שהוא מוקצה מצד עצמו לא מצד חוץ לתחום וזה לא משכחת לה להיתר וצריך לדחוק ולפר' לשונו דאפי' מוקצה בצד ריחוק המקום לא מבעיא בספק רחוק אלא אפילו בוודאי רחוק כו' גם מה שכ' כיון שלא הובא בשביל ישראל זה לא ידעתי למה כ' תיבת זה הא אפי' אם הביא בשביל שום ישראל אסור לכל ישראל ובודאי ה"ק אפי' ידוע שהביא בשביל ישראל אחר מותר לזה כיון שלא הביאו בשבילו:
|
א
| null |
41,384 |
טורי זהב
|
תקיז
|
ג
|
שאפה בו ביום. פי' שהוא במקום שרובו עכו"ם דהיינו שלוקחי פת הם עכו"ם ע"כ מותר אפי' נטחן היום וכיוצא בזה צ"ל בסי' שכ"ה ס"ד בפת שאפה עכו"ם לעצמו כמ"ש שם:
|
א
| null |
41,385 |
טורי זהב
|
תקיז
|
ד
|
והוא שלא יהו מפריחין. דא"כ ה"ל מוקצה. בגמ' פרק שואל אמרינן בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשקל בי"ט והפוסקים לא הביאו חילוק זה בין מקפיד לאינו מקפיד עיין בב"י הטעם:
|
ב
| null |
41,386 |
טורי זהב
|
תקיח
|
א
|
הצריכים לו קצת. דאמרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך והיינו דעכ"פ יש בו קצת צורך היום כגון קטן ולולב אבל אבנים לא ובירושלמי אמרינן מותר לטלטל המפתח של אוכלין אבל של כלים לא ופרכינן והא ר' אבהו יתיב ומתני ומפתח של פלטרין בידיה ומשני פלפלין ה"ל בהדיה וכתב הרא"ש בשם תשובת כגאונים דמשום כבוד י"ט מותר אם הוא תכשיט אבל הוצאה שלא לצורך אכילה ושלא לצורך תכשיט כגון אותם שיוצאים עם המפתחות קשורות באיזוריהן שלא כדין הם עושים וכ"כ הטור וז"ל וכן מפתח שסוגר בו האוכלין שירא להניחו בביתו יכול להוליכו עמו וכתב ר"ש דוקא להוליכו בידו אבל ברצועה כדרך חול לא ואין נראה לחלק דלא מיחזי כ"כ עובדא דחול מה שהוא תלוי ברצועה עכ"ל ומזה משמע דמפתח של כלים שאין בהם צורך אוכל נפש אלא דמתיירא שלא יגנובו אסור להוליך עמו וכ"ה במהרי"ל שהוציא עמו מפתח מן הכיפה שלו בי"ט כי אמר שהדגים שלו שהכניסן לי"ט הם בכיפה שם וכ"פ רש"ל. אבל ב"י מביא הגה' סמ"ק סי' רפ"ב דמפתח תיבה שאין בה אלא מעות כיון שלבו דואג משום פסיד' חשוב צורך קצת וזה פסק רמ"א להלכה ואיני יודע למה כיון דרוב ראשונים ואחרונים לא פסקו אלא דוק' מפתח צורך אוכל נפש או תכשיט ובמרדכי כתוב ג"כ דמחזורים מותר להוליך עמו ולהחזירם דהתירו סופן משום תחילתן דאל"כ לא יוליכם עמו משמע דאם היו כבר שם קודם י"ט אסור להוציאן מבה"כ וע"כ נראה דאף על גב דכבר הורה זקן רמ"א להקל בזה כל בעל נפש יחמיר לעצמו במקום שאין שם עירוב שלא להוליך עמו רק מה דצריך קצת לאוכל נפש בו ביום אבל משום חשש גניבה לא בפרט במקום שיוכל לתת המפתח למי שהוא נאמן לו בביתו דאז אסור לד"ה:
|
א
| null |
41,387 |
טורי זהב
|
תקיח
|
ב
|
ומותר לשחוק בכדור כו'. כתב רש"ל דבר תימה הוא להתיר שא"צ ביום טוב כלל אלא שחוק של ילדים אבל לגדולים נראה בעיני מנהג רע הוא וחף שכ"כ בשם ר"ת לא ניחא לי כי אפשר שלא בא אלא ליישב מה שנהגו כן ואם איישר חיילי אבטליני' שהרא"ש לא העתיק זה: כתב רש"ל ולענין הוצאות סכינים בימי חורפי ראיתי שנזהרים כשהולכים לטייל חוץ לעיר בי"ט שלא היו נושאים הסכינים עמהם מטעם שהסכינים אחר אכילה אין בהם צורך היום כי אין דרך לאכול עוד היום אבל מ"מ חוץ לעירוב היו נושאים כי לא תקנו חכמים ע"ח אלא בשבת שאסור להוצי' כל דבר אבל ביום טוב שמותר להוצי' כל דבר חוץ ממה שאין בו צורך היום כלל בעבור זה לא תיקנו ע"ח וכ"ד הרי"ף והתוס' והר"ן חילק ביום טוב שאין שם ע"ח אלא שהרשב"א כו' ויש הוכחה בגמ' לסברתו כו' וראוי לכל ירא שמים להניח ע"ח בי"ט כמו בשבת אלא שאין לשנות המנהג אבל מכל מקום לפי מה שנהגו להניח עירוב בע"פ על' כל השנה יכלול בו גם י"ט ויאמר לכל שבתות וי"ט של שנה זו להוצי' נפשיה מפלוגת' במידי דלית ביה חסרון כיס ולא נקר' שינוי מאחר שאינו עושם מעשה חדש עכ"ל בזה שכתב להוסיף בברכה נראה נכון דגם רמ"א כתב כאן דיש תועלת בעירוב להוציא כל מה שיש לו תורת כלי כו' אבל מ"ש רש"ל להחמיר בסכינים לא נלע"ד כן דודאי סכינים כל היום מקרי צורך אוכל נפש דאי מזדמן לו איזה פרי יאכל עמהם וזה הוכחתי גם לענין שבת בסי' ש"ח ס"ד דאסור לטלטל אפילו בבית דבר שאין בו צורך היום כלל וא"כ היאך נושאים סכינים כל היום קשורים בחגור' בשבת אלא ודאי דהוי לצורך כל היום ג"כ איני יודע לחלק בין חוץ לעיר או חוץ לעירוב דגם חוץ לעיר אין בו אלא איסור דרבנן דכרמלית הוא אלא דהתוס' בפ"ק דכתובות כתבו דאין ללמוד מחצר שאינה מעורבת קולא לכרמלית דחמיר טפי הביאם ב"י. ע"כ יש ליזהר טפי בכרמלית במידי דאין בו צורך אוכל נפש ואנן כל מבואות שלנו הם כרמלית כתב הרמב"ם בפ"ב כל שאסור לאכלו או להשתמש בו בי"ט מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו ע"כ פי' אבל לא שאסור משום חוץ לתחום דמותר בטלטול כמ"ש סימן תקט"ו:
|
א
| null |
41,388 |
טורי זהב
|
תקיח
|
ג
|
אלא שומטו כו'. בגמ' ס"ל כן לרב מלכיו א"ר חייא בר אשי והוא שיש עליו כזית בשר רבינ' אמר אע"פ שאין עליו כזית בשר מותר לטלטלו מידי דהוה אקוץ בר"ה פירש"י טלטול גמור כמו דאמרי' בפ' כירה בקוץ בר"ה מוליכו פחות פחות מד"א וקי"ל כרבינ' אלא דק' למה פסקו טור וש"ע דבעי' שומטו דהיינו טלטול מן הצד דהא בקוץ קי"ל אפילו בטלטול גמור ואפילו לגי' הרא"ש דל"ג בדברי רבינא מותר לטלטלו אלא סתם שרי וא"כ י"ל דקאי ארבי חייא לחוד לחלוק עליו דלא צריך כזית בשר אבל אדרב מלכיו אינו חולק ובעי' שומטו מ"מ ק' דהא רבינ' מדמיהו לקוץ בר"ה וק"ל בסי' ש"ח דאפילו טלטול גמור מותר צ"ל דכאן שמטלטלו טלטול גמור בשעה שרוצה לצלות בו ואתי למטעי לטלטלו גם אח"כ אפי' שלא לצורך ע"כ עשו היכר' שדוק' דרך השמטה יניחנו בקרן זוית כנ"ל ופשוט הוא שאם רוצה לצלות בו שנית בשר דמותר:
|
ג
| null |
41,389 |
טורי זהב
|
תקיח
|
ד
|
מותר לטלטל סולם כו'. צריך אני להב" בקיצור הסוגי' עם פרש"י ולבאר בעזה"י כי ראיתי בה פירושים מה שלא נתחוורו לע"ד. במשנה בש"א אין מוליכין הסולם משובך לשובך וב"ה מתירין א"ר חנן בר אמי מחלוקת בר"ה דב"ש סברי הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך ועושם מלאכה ביום טוב וב"ה סברי שובכו מוכיח ויש ל"א בגמ' אבל פסק הלכ' כהאי לישנ' וברה"י מותר לד"הם ואמרי' בבריית' אחר פלוגת' דב"ש וב"ה אר"י בד"א בסולם של שובך אבל של עליה ד"ה אסור פירש"י דההיא ודאי אמרי' להטיח גגו הוא צריך ר' דוס' אומר מטהו מחלוז לחלון ואמרי' בגמ' ר' חייא אסר לטלטל אפילו של שובך דמאי דשרי ת"ק דהיינו של שובך להוליך אסר ר' דוסא ואתא למימר הולכה אסורה הטייה שרי ובשל עלייה לא איירי כלל וז"ל הרא"ש ומסקי' דסולם עלייה אסור לטלטל וק' מההיא דפ' חלון דאמרי' דסולם המצרי הוה דבר הניטל בשבת וא"ל דסוגי' ההיא כלישנ' דאמר ברה"י מותר דאף לההו' לישנ' היינו דוקא בסולם של שובך או שמא כיון דב"ש אסרו בסולם של שובך ברה"י ה"ה נמי בסולם של עליי' שרי לכ"ע ברה"י (נראה פשוט דיש כאן ט"ס וצ"ל ושמא כיון דב"ש שרי בסולם כו') ומיהו קשה דר' חייא גופיה דקאסר הכא משמע התם דסבר סולמות של בבל אין להם קבע וניטלין בשבת ותי' ר"ת דהתם איירי בסולמות של בית שדרך לטלטלם מזויות לזוית ול"ד לסולמות של עליה שהיו גדולים וחזו להטיח גגו והר"א מבורגי"ל תי' דהכ' בי"ט שמותר להוצי' בסולם לר"ה והרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וכיון דאסור ברה"ר אפילו בחדרי חדרים אסור אבל בשבת דאין דרך להוצי' דרך רה"ר הלכך בבית מותר ולהאי שינוי' אסור לטלטל סולם בי"ט עכ"ל וז"ל הטור מותר לטלטל הסולם משובך לשובך אפילו ברה"ר וה"מ סולם קטן כגון של שובך אבל גדול כגון של עלייה אסור לטלטלו אפי' בבית עכ"ל והקשה ב"י דכאן משמע שפוסק כשינוי' דר"ת שהרי כ' אבל גדול כגון של עלייה אסור והיינו כפיר"ת דסולמות של עליי' אסורים מפני שהם גדולים וק' דבסי' ש"ח נרחם שסובר כשינוי' דהר"א מבורגי"ל שהרי כ' אפי' סולם של עלייה והוא גדול מותר לטלטלו בחצר בשבת והיינו כהר"א דלר"ת בין בשבת בין בי"ט אסור עכ"ל וע"ז האריך בתי' ולחלק בין של בית לשל עלייה ולשל שובך ובסוף העלה בצ"ע נראה שהו' ז"ל היה מפ' דברי התוס' והרא"ש שכתבו להאי שינוי' אסור לטלטל סולמות שלנו היינו אע"פ שהם קטנים וזהו הרבות' דהחמיר הר"א וכן הבינו רש"ל ומו"ח ז"ל ולעד"נ דלא זו הדרך כלל בכוונת הרא"ש אלא שה"פ דמתחלה הקשה הרא"ש דכאן משמע דשל עלייה אסור ובפרק חלון אמרי' דשל מצרי מותר והו' ג"כ גדול כשל עלייה ותי' דשם מיירי ברה"י ובזה מתירין אפי' ב"ש ואח"כ הקשה לר"ת דאוסר כר' דוסא דהיינו אפילו בשל שובך מתיר שם בסולמות של בבל והיינו אפי' בר"ה ותי' ר"ת דאותן סולמות שמחזיק האדם תמיד בבית שדרך לטלטלם תמיד מזוית לזוית אין בהם איסור כלל אפי' ברה"ר ומזה מיירי בפ' חלון אבל אותן סולמות שהן תמיד על הרחוב העומדים לתיקון הגג אותן של עליות אסרי' כאן ולא בקטנות וגדולות תליא מלתא דודאי אף אותן שמחזיקים בבית הם גדולות משל שובך הנזכר בגמ' וראוי להטיח גג אלא שההיתר היא מכח שדרכן להוציאן מזויות לזויות ולא יאמר הרואה שלהטיח גגו צריך משא"כ אותן שהם תמיד בחוץ והקטנות והגדולות אינן אלא להכיר' בעלמ' שאותן שבחוץ עושין אותם יותר גדולים מאותן שמחזיקין בבית וא"כ אותן שבבית אף שהן גדולים מאד מותר לטלטלם בבית דאין כאן חשד כיון שיש בהם שינוי מאותן של עלייה והכל רואין שסולם כזו שייכא לבית אבל הר"א לא חילק בזה אלא בין שבת לי"ט לענין טלטול בבית דבשבת אין חשש ואפי' אם היא גדולם כיון שאין יכול להטיח גגו דהא אסור להוצי' בשבת מרה"י לר"ה אבל בי"ט יש חשש דלהוציאה להטיח אז יש חילוק בין קטנה כשל שובך לא גזרו בה משום להטיח אבל בגדולה שודאי היא להטיח תמיד ע"כ אסור אפילו בבית דיטעו לומר שמטלטלה כדי להוציאה ונמצ' שיש קול' וחומר' לפי' הר"א קול' בסולם גדול אפי' מאוד כשל עלייה ממש מותר [בשבת] בבית משא"כ לפי' ר"ת שאין היתר אלא לאות' ששייכ' וניכרת שהיא של בית ודבר זה זכרו הטור בסי' ש"ח דס"ל כפי' הר"א והו' עיקר וחומר' באותה השייכה לבית תמיד מתיר ר"ת כיון שדרכה בתשמיש הבית ולהר"א אסור כיון שאפשר להוציאה לחוץ בי"ט יאמרו להטיח כו' והרא"ש לא נקט אלא החומר' לחוד וע"כ כ' ולהאי שינוי' אסור לטלטל סולם שלנו בי"ט דהיינו סולמות שלנו שהם תמיד בתוך הבית דבימי התלמוד שהיו גגותיהם שוות והיו מטיחין שם טיט כמו שפירש"י בגמ' ע"כ היו מחזיקים סולמות מיוחדות בחוץ לצורך הטיח' משא"כ בשלנו שאין לנו סולמות בחוץ בשביל זה אלא מחזיקים את הסולם בתוך הבית ובזה היה מותר לר"ת כיון שדרכה תמיד בבית אבל להר"א אסור אף בזה כיון שמותר להוציאה ובתוס' כ' ג"כ האי מילת' שכ' הרא"ש אלא שסיימו בל' זה אחר תי' של הר"א ולפ"ז אסור לטלטל סולם שלנו בי"ט ואפילו בביתו דשמ' הלכה כר' דוסא וכוונתם אפילו אם יש לנו סולמות קטנים אסור דשמא קי"ל כר' דוסא דאוסר אפילו בשל שובך והיינו דעכ"פ ראוים ג"כ להטיח גג דהא מטעם זה אסרי ב"ש בגמ' בשל שובך נמצ' שיש ב' חומרות הא' אפילו בבית והב' אפילו בקטנות כשובך דלר"ת שרי אפילו בגדולה כל שהיא של בית אבל הרא"ש לא העתיק החומר' השנייה דלא פסק כר' דוס' אלא כת"ק דב"ה מתירים בשל שובך כר' יהודה ובשל עלייה אסור דוק' והיינו בי"ט ע"כ לא נקט הרא"ש החומר' לפי' הר"א אלא לענין דאפילו המיוחדת לבית אסורה לאפוקי מר"ת והיינו בגדולה וזה החילוק שזכר גם הטור והוא לפי' הר"א ולא הוצרך הטור להזכיר חומר' דסולמות שלנו שהם תמיד בבית דפשיט' שאין להקל בשביל זה והרא"ש לא כתב זה אלא כיון שכ' תחלה פי' ר"ת דמיקל בשביל זה הוצרך להזכיר דלהר"א אסור בזה אבל הטור לא זכר פיר"ת כלל וע"כ לא הוצרך להזכיר דלא נקיל בשביל שהיא שייכא לבית דמהי תיתי לומר כן ורש"ל חילק ג"כ ג' חילוקים בין הסולמות והגיה בדברי התוס' ועוד שמא הלכה כר' דוסא ולפי מ"ש ניחא הכל ואין כאן שום צד דוחק בס"ד אבל דברי הש"ע כאן דס"ל דבשל עלייה אסור משום שאין תורת כלי עליו וגם בשבת לא ס"ל כפירוש הר"א והוא דעת הרמב"ם אלא שהרמב"ם אסר אפילו בשל שובך להוליך משובך לשובך אלא הטייה לחוד ונראה דלענין הלכה דבשבת מותר לטלטל הסולם שבבתינו להוצי' או להוליך שום דבר מן העלייה למטה דזה מותר בין לפי' ר"ת בין לפי' הר"א אבל בי"ט יש לאסור ההולכה דשמא פי' הר"א הוא העיקר ויש איסור שמא יאמרו להטיח כו' ואע"ג דעכשיו א"צ להטיח גגים שלנו משום שהם משופים מ"מ גזירת חכמים לא בטלה דמ"מ יש לטעות ולומר שרוצה להוצי' לאיזה צורך תיקון הגג שלו אלא הטייה דוקא יש להתיר כנלע"ד:
|
ד
| null |
41,390 |
טורי זהב
|
תקיח
|
ה
|
מתחילין בערימות כו'. בטור כתוב שהוא מוכן ועומד להסקה כו' הקשה ב"י דהא כתב אחר כך דאתי' כר"ש לחד לישנ' ור"ש מתיר מוקצה וא"צ שהוא עומד להסקה ודחק לתרץ זה ולק"מ דהך מוכן ועומד להסקה לא מטעם מוקצה זכרו דבזה לא סגי במוכן אלא דוקא דהוא תיבנ' סריא וכמ"ש אחר כך אלא דהוצרך לזה משום דכל שהוא רוצה ליקח תבן להסקה צריך לעשות אותו תחלה חבילות חבילות קטנות ולקשור אותם ואח"כ מסיק בם וזה אסור לעשות אפילו לר"ש דהוי שווי מנא ע"כ אמר שהו' מוכן ועומד להסקה פי' שכבר יש שם כריכות קטנות שא"צ לעשות אותם בי"ט אלא שמ"מ הם אינם עומדים להסקה דוק' אלא גם למאכל בהמה והוא העיקר ע"כ אין מותר לר' יהודה אלא בתיבנ' סריא דהוא דוק' להסקה ובזה דוקא מותר לרבי יהודה ואף דפסק כאן כר"י ומיירי בסריא מ"מ צ"ל דהוא קשור כבר כדי שלא יהא צריך לקושרו להסקה דזה צריך לכ"ע כנלע"ד: עוד הקשה ב"י מאי קמ"ל הטור דהא פשוט הוא דלר"ש מותר מוקצה ולר"י אסור ולק"מ דהא חידוש גדול יש כאן דה"א דאף תיבנ' סריא אסור לר"י כדהק' התו' וז"ל וא"ת מ"ש מעצים שבמוקצה דאסר ר"י אפי' חזיין להסקה וי"ל דדוקא גבי אוצר תבן לא מקצה דעתו למה שראוי עתה דלא הקצה דעתו כ"א ממאכל בהמה ועתה ראוי להסקה ומזה לא הקצה אבל אוצר עצים הקצה דעתו ממה שראוי עתה עכ"ל וק"ל ע"ד התוס' דכתבו הקצה דעתו ממה שראוי עתה ואם כן אין לך מוקצה יותר מזה דאיהו אקצי' מדעתו שיהיה עכשיו תיבנ' סריא ויהיה להסקה דוקא וא"ל דרגיל הוא בכך להיות בי' תיבנא סריא מ"מ הא צריך שיהיה שם קוצים וזה אינו רגיל ויש לומר דהא עכ"פ לא נפלו שם הקוצים בי"ט אלא כבר בא שם בעת האסף התבן אלא שהוא לא ידע מזה עד היום בי"ט מותר דאין כאן מוקצה אלא חסרון ידיעה ובאמת הוא מוכן לכך ב"ה כנלע"ד:
|
ז
| null |
41,391 |
טורי זהב
|
תקיח
|
ו
|
נוטלים עצים כו'. במשנה אמרינן אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה (פירש"י כגון בפסח או עצרת שיושב בה לצל אלא מן הסמוך השתא משמע שאם הסכך עב שמותר ליטול מהם) והא סתר אהלא (פי' כיון דבטליה לגבי סכך כל פורתא דשקיל סתר אוהל) ומשני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות (קנים הנזקפי' סמוך לדופן ולא נארגו עמהם לא בטלי ואינו דומה לסכך שאינו ארוג לפיכך הכל שוה) רב מנשה אמר אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות פירש"י אלא בסמוך לסכך כי תניא באסוריית' חבילות קנים כיון שלא התיר אגדן ונתנן על הסכך לא בטלינהו אלא להצניעם שם וכ' בהג"א ולא בטלינהו לגבי דופן ובשלא נתכוין לעשות שיהא הכותל עב דאם נתכוין לעבות' אסור והכי אמרינן בירושלמי עכ"ל וז"ל הטור העושה סוכה בעצרת לצל אסור ליטול ממנ' עצים בי"ט (נראה פי' דודאי אף אם עושה קודם עצרת אפי' לחג הסוכות הוה דינו כן אלא דאי כ' הדין זה בעשה לשם חג ה"א דהאיסור משום קדושת החג שחל על הסוכה קמ"ל אפי' בסוכה דלצל אסור ובחנם דחק ב"י בזה) אפי' היתה רעועה ונפלה ור"ש מתיר ברעועה ונפלה (דאם לא היתה רעוע' קודם י"ט אפי' ר"ש מודה דאסור דבודאי אסח דעתיה מיניה אלא ברעועה דמסיק אדעתי' שתפול לר"ש מוקצה ליכא דאמרי' דעתיה מאתמול עילויה ולת"ק לא אמרי' דעתיה בשום מידי דלא חזי ב"ה) ואם לאחר שתקנה בדופנותיה ובסככה סמך לה עוד חבילות ולא חברם שם או שזרק עוד יותר על הסכך מותר ליטול לכ"ע עכ"ל הטור וכ' רש"ל דמ"ה כ' הטור אחר שתקנ' כו' דאז מותר אפילו אם נתכוין להעבות דע"כ לא אסר בהג"א בנתכוין להעבות אלא קודם הגמר בעסק עשייתה ולא נלע"ד כן דכיון שהוא מתכוין להעבות מה מועיל הגמר שהי' כבר כיון שהוא מתכוין להעבות הכותל וישאר שם ממילא בטיל לגבי הדופן ודאי אסור ליטלו משם אלא אדרבא יש לנו לו' דכונת הטור דדוקא באינו מתכוין להעבות כלל דהיינו שכבר נגמר כל הצורך וא"צ להעבות אז דוקא מותר וע"כ נקט לאחר שתקנה בדפנותי' כלו' שא"צ לשום תיקון לסכך או לכותל זה נ"ל פשוט וברור עוד הקשה ב"י על הטור במ"ש סמך לה עוד חבילות כו' דמשמע דגם בדפנות אין היתר בסמיכ' אלא בחבילות וזה אינו דמבואר ברש"י שבדופן אפי' אינם חבילות שרי בקנים דהיינו זקופים סמוך להם ומו"ח ז"ל כת' דלרב מנשה דאמר באיסוריית' ס"ל דגם בדפנות צריך חבילות דוקא ופסק הטור כוותיה ואין ל' הגמ' משמע כן דהא אמר רב מנשה אפי' תימא באין סמוך לדפנות כו' משמע דעל הסכך קאמר דאפי' בסכך מצינו היתר ע"י חבילות אבל בדפנות א"צ לחבילות אלא כדשמואל וכן הוא מבואר בל' אפי' תימא דאמר דהיינו שא"צ לדחוק ולפרש סמוך היינו לדפנות דוקא אבל בדין לא פליג על שמואל דאל"כ הל"ל מתני' בין בדפנות בין בסכך בחבילות ותרווייהו הלכתא נינהו כמ"ש ב"י בשם רי"ף והרא"ש ורש"ל כ' ג"כ דהטור ס"ל דרב מנשיא פליג עם שמואל שהרי לא כתב היתר למעלה אלא שזרק אחר עשיית סוכה אבל לא כ' שאם הניח חבילות מקושרים כשר בכל ענין אלא דלא חשש לה משום דפסק כשמואל דלא שרי אלא בסמוך לדפנות כמ"ש שסמך לאחר עשיית סוכה וה"ה למעל' אבל איני יודע למה לא נימא דלא פליגי ותרווייהו קושט' נינהו עכ"ל ותמוהין מאד דבריו בהבנתו בטור שהתי' לזרוק שם למעל' בלא חבילה כיון שכבר עשה הסכך וזה ודאי אסור לכ"ע דאל"כ היה לפרושי מתני' דמתי' בסמוך לסכך משום דכבר נגמר הסכך אלא ודאי דבסכך אסור בכל גווני רק בחבילות מקושרים והטו' שכתב או שזרק עוד יותר על הסכך קאי על חבילות דנקט קודם לזה ופי' דבריו דודאי ל"פ שמואל עם רב מנשה והטור פוסק כשניהם דהיינו בסכך יש צד מעלה להית' אם מניח שם חבילם מקושרת כיון שלא התיר' דכל מי שרוצה לסכך הוא מפזר החביל' אלא ודאי דמתכוין ליקחם אח"כ משם וזהו תי' דרב מנשה אבל בדפנות יש היתר יותר בלא חבילות כי מי שרוצה לחזק הדופן מניח שם חביל' מקושרת שתהיה מחזקת הדופן מחמת כבידה וא"כ שפיר נקט הטור חבילות דהיינו מקושרים בריש' גבי דפנות לרבות' דאפילו בחבילות שהם מחזקים הדופן מותר כיון שאינם מחוברים עמהם וכ"ש באינם חבילות דמות' בדפנות כיון שאינם חיזוק לדופן כלל ובסיפ' גבי דפנות (סכך) הוא דוקא בחבילות הוא דמותר כיון דלא התיר אותם כדרך האנשים אבל באינם חבילות אסור למעלה וכ"ז הוא לאחר שתיקנה שאין כוונתו לתועלת בהוספ' דהיינו שכבר נגמר כל השייך לסכך ולדפנות אז יש התירים אלו אבל אם נתכוין להוספה שישאר שם זה אסור הן בדפנות אפילו בלא חבילה ובסכך אפילו בחבילה כ"ז נראה ברור בפי' הטור בס"ד. וכתב ב"י ונ"ל היכ' דסמך לדופן או על הסכך חבילות מקושרים כיון דלא בטלי לגבייהו שרי ליטיל משם ה"ה דבסוכות החג שרי ליטול דלא חל ש"ש עליהם ומיהו אפש' דמדרבנן מיהו אסירי משום מוקצה כמו שאסרו היות' על כדי הכשר סוכה מטעם זה כמ"ש סי' תרל"ח עכ"ל ולעד"נ דיש לחלק דבסמוך לדופן שאין לנו הוכחה לומר שנתכוין שלא להוסיף יש לאסו' בסוכות החג אבל בסכך בחבילה מקושרת שיש הוכחה שלא נתכוין להוסיף וא"כ הי' לו להתירו זה יש להתי' אפי' בסוכה דמצוה כנלע"ד:
|
ח
| null |
41,392 |
טורי זהב
|
תקיח
|
ז
|
בית שהוא מלא כו'. במשנה אמרי' בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת רמ"א אף סותר לכתחלה ינוטל אמאי והא סתר אהלא אמר שמואל באויר' דליבני (פירש"י סידור של אבנים בלא טיט) והא דמותר ליטול ממקום הפחת הטעם דלא אמרי' מוקצי' מחמת איסור הן דאין יכול לפחות בי"ט כיון דלא אסור לפחות רק מדרבנן דהא אין שם רק אויר' דליבני לאו מוקצה נינהו וע"כ כתבו הרא"ש והטו' אבל אם היה בנין גמור אפי' ר"ש מודה שאסור ליטול ממקום הפחת והר"ן כ' שהרמב"ן הקשה ע"ז לת"ק דלא שרי לפחו' אמאי לא איתסרי פירות משום מוקצ' אע"ג דליכ' אלא איסו' דרבנן והא סוכה רעועה מוקצה מחמת איסו' של דבריהם אפי' בבריאה לא מחייב משום סות' אלא בסות' ע"מ לבנות וכן נמי במעות שעל המטה אמרי' דבמניח נעשה בסיס לדבר איסו' ואפי' אחר שנטלו המעות אסורין ואע"ג דליכ' אלא איסור' דרבנן לפיכך פי' הרמב"ן שאע"פ שאסור לפחות אין הפירות מוקצי' מחמת איסור הסתירה דלא אסרי' אלא כשהאיסו' הוא בגופן או שנעשה בסיס לאיסו' דומי' דנר ומטה אבל הכא הפירות ראוים ולא נעשו בסיס אלא שד"א גורם שאינו יכול ליהנות מהם ואינו אלא כאלו היו פירותיו במקום שאינו יכול לילך שם ע"כ מ"ה פסק הרמב"ם סתם להתי' וכמ"ש כאן בש"ע דמשמע אפי' אם היה כותל של בנין מותר אף שנפחת מאליו בי"ט וכתב ב"י ונראה שטעמו דלא אוקימנ' באויר' דליבני אלא משום דקשי' לר"מ למה מתיר לפחות אית לן למימר דת"ק מיירי בכל ענין הלכך כיון דקי"ל כת"ק אפי' בבנין גמו' שרי עכ"ל. פי' דבריו דודאי גם הת"ק איירי באויר' דליבני דהא וודאי מיירי בגווני דמיירי ר"מ וחולק עליו דאסור לפחות לכתחילה אפי' באויר' דליבני ואין הית' אלא בנפחת מאליו. ואז מותר אפי' בבנין גמור וגם רש"ל פוסק כרמב"ם וש"ע ולפ"ז נראה לי דמי שיש לו פירות מח"ל והביאם עכו"ם בשבת או בי"ט דמות' דאין כאן מוקצה דהא הפירות היום אינם מוקצים הם אלא שאינו יכול ליקחם מחמת איסור ח"ל. וכיון שכאן מות' בנפחת מאליו אפי' באיסו' דאוריית' כ"ש כאן במה שעכו"ם הביא מח"ל אפי' בשביל ישראל זה מ"מ לאחר הוה כבא מאליו דמות' לישראל אחר ואפי' לרש"י והרא"ש וטור דלא התירו כאן בבנין גמור מ"מ מתירים באוירי דליבני כיון שאינו אלא איסו' דרבנן. ה"ה נמי בח"ל דתחומין דרבנן. וא"כ יש תימ' רבתי על הרשב"א בתשובה הביאו ב"י סי' תקט"ו ורמ"א פסקו שם להלכה בסוף הסימן ההוא בפירות של ישראל שהי' מח"ל דאסורי' לכל מטעם מוקצה כיון שהיו ח"ל הקצוהו הבעלים וכאן מוכח לכ"ע דמותר דעכ"פ לא חמיר מוקצה דשם מאוירי דליבני דהכא ע"כ נלע"ד דלא קי"ל כההי' תשוב' הרשב"א שזכר רמ"א ססי' תקט"ו: כתב המרדכי בפרק בכל מערבין וא"ת אע"ג דאוקימנ' באוירי דליבני דליכ' משום סתירה ובנין מ"מ היאך שרי לפותחו (פירוש לדברי ר"מ) והלא מטלטל עפר ואבנים שהן מוקצות. ואומ' ריב"א דטלטול דמוקצה שהוא לצורך אוכל נפש שרי לטלטלו כדי ליקח האוכל וראיה ממנהגינו שאנו מסיקין ע"ג אפר שהוסק בי"ט שהוא מוקצה ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש לכסות הפשטיד"א עכ"ל וכתב ב"י יש לתמוה דא"כ למה לא התירו לשחוט לכתחלה כדי לכסות באפר שהוסק בי"ט וצ"ע עכ"ל ותמיהתו תמוה הוא דהא בתו' פ"ק דביצה דף ח' מביאים הך דריב"א שמות' טלטול מוקצה בשביל אוכל נפש ושם גופא מביאים הירושלמי דאסור לשחוט לכתחלה כדי לכסות באפר שהוסק בי"ט. ופשוט הוא דהטעם דכיסוי הדם אינה נחשבת לאוכל נפש דהא לא נאסר הבשר אם לא כיסה אלא הכיסוי מצוה בפני עצמו עליו ולא יגרום לבטל המצוה לכתחלה:
|
ט
| null |
41,393 |
טורי זהב
|
תקיט
|
א
|
מסלקין את התריסין. פי' בטור חניות שאינן מחוברים בקרקע אלא כעין מגדל של עץ וסוגר אותו וכשרוצה לפתחו מסלק הדלת ונותנו לפני החנות ומסדר עליו צרורות רוכלין למוכרו מותר לסלקו ולהחזירו עכ"ל וטעם החזרה בזה דהתירו סופו משום תחילתו דאי לא שרית להחזיר לא יבא לסלק וימנע משמחת י"ט. ואמרי' בגמ' דחניות אין דבתים לא ופירש"י דחניות שהן צרכי רבים אין אבל תריסין דבתי לא והרי"ף כתב דבחנות התירו דבעי לאפוקי תבלין דאי לא שרית ליה לא פתח אבל דבתי לא כיון דברשותייהו נינהו פתח ולא מימנע שאינו ירא להניח אותן תיבות פתוחות ע"כ מכ"ז מבואר דלענין חזרה יש חילוק בין חניות לבתים לרש"י אסור בבתים כל שאין שם צרכי רבים ממיל' אם יש צרכי רבים מותר אף בדבתי ולרי"ף יש היתר אף בבתים אם יש שם חשש שאינו מניח שם פתוח כנלע"ד אבל בפתיחה מות' בכל גווני אפילו באין צורכי רבים. וכ"כ רש"ל דלפתוח שרי אפילו בשביל יחיד ומבי' ראייה מס' כל בו שכ' מסלקין התריסין של חניות להוצי' מהן תבלין הצריכים לו וכב"י בשם כל בו דבכעין חניות שלנו שהן בכותל הבית אסור אפילו לפתוח:
|
א
| null |
41,394 |
טורי זהב
|
תקיט
|
ב
|
באמצע. פירוש באמצע הדופן יש ציר ויש לדלת שם בליטה כנגדו שתוחבין אותו בציר ואינו נראה כבונה כ"כ:
|
א
| null |
41,395 |
טורי זהב
|
תקיט
|
ג
|
מן הצד. פי' שיש לו ציר למעלה ולמטה. וכתב ב"י דהיינו דוק' שצריך להסיר הקרש שבו הציר כדי לפתוח דאלו בפותח ונועל בעוד שהו' קבוע ודאי שרי דאל"כ יהא אסור לפתוח הבית בשבת עכ"ל והוא פשוט דאם בפותח ונועל לחוד אין איסור אפילו במחובר:
|
א
| null |
41,396 |
טורי זהב
|
תקיט
|
ד
|
מעמידין אותם ביום טוב. לפי שאין בנין בכלים ואם תוקע בחוזק אסור דהוה כעושה כלי:
|
ב
| null |
41,397 |
טורי זהב
|
תקיט
|
ה
|
לקטום קש כו'. מבואר באשר"י בקש דאפילו בסכין מותר לקטום כיון שהוא אוכלי בהמה נזכר בסימן שכ"ב ובקוטם להריח לא נזכר בהדי' דמותר אפילו בסכין אבל נ"ל דחד טעמ' גבייהו כמ"ש והוא מוכח בהדי' מדאי' פ' המבי' דף ל"ג תנא חדא קוטמו ומריח בו ותני' אידך לא יקטמנו להריח בו אר"ז ל"ק הא ברכין הא בקשין מתקיף לה רב אחא ב"י בקשין אמאי לא והא רבא בר רב אדא ורבין בר ר"א דאמרי כי הוינן בי ר"י הוה מפשח ויהיב לן אלות' אלות' אף על גב דחזי' לקת' דנרג' וחצינ' פירש"י הוה מפשח כשמסעף בידו ענפים מעץ גדול כו' כמו ויפשחני עשה לי גדר בסעיפות בענפי עצי יער סביבות דרכי שלא אצא כדרך שעושים בני היערים הוי מפשח לן מן התלושין ואף על גב שהם קשי' וראוים לעשות ממנו ביחיד לקורד' ומסקי' הא ר"א דס"ל בקוטם לכלים חייב חטאת הכא בקוטם להריח פטור אבל אסור גזירה שמא יקטמנו לכלי והא דרב יהודה דמפשח להריח כרבנן דס"ל בקוטם לכלי לא הוי אלא שבות דלאו תיקון מעלי' הוא אא"כ מחתכו וממחקו בסכין והוה כאן פטור אבל אסו' הכא דלהריח מותר לכתחלה לכאורה משמע מרש"י דכ' כשמסעף ענפים בידו משמע אבל בסכין אסור וכ"כ רש"ל וז"ל דבסכין אסור מאחר שראוי לבית יד דהוה כתיקון כלי ממש וקוטמו להריח דאמר דמשמע דבכל ענין היינו בעצי בשמים קלחים קטנים שאינם ראוים לתשמיש כלל ועוד אפשר קוטמו להריח נמי דקאמ' היינו ביד אבל בסכין הכל אסו' ולא תמצ' היתר בסכין אלא באוכלי בהמה לחוד וכן עיקר עכ"ל ולע"ד ל"נ כן כלל דא"כ מאי דוחקיה דתלמוד' לאוקמי ברייתות כתנאי ה"ל לתרץ הא ביד הא בסכין וכ"ש דלא פריך מידי מההיא דרב יהודה דמפשח אלות' דהתם היה בידו ותו דהא טעמ' דהתיר' בקוטם להריח משום דאפי' בקוטם בכלי אינו אלא שבות ה"נ יש טעם בקוטם בסכין להריח נמי כיון דאפילו בסכין לכלים אין חיוב חטאת אלא בממחקו וא"כ הוה ממש כמו אוכלי בהמה ומ"ש רש"ל דקוטמו להריח מיירי מעצי בשמים קטנים שאינם ראוי' לתשמיש. תמהתי מאוד על פה קדוש דאמר הכי דא"כ פשיטא דה"ל לתרץ הברייתות בזה אלא הדבר ברור דלהריח נמי אפי' בסכין מותר דחד טעמא הוא עם אוכלי בהמה כיון דליכ' בשניהם חיוב חטאת ורש"י דנקט מסעף בידו לא נתכוין לאסור בכלי אלא פי' המלה כ' מהו ענין הפישוח דהו' ענין שעוקר בידו דבר קטן מדבר גדול כההיא דויפשחני שהביא רש"י ולא זכר רש"י הך בידו על ענין דר"י כלל אלא לפרושי ענין פשוח דמצינו בפסוק שתולשי' ענף מן האילן ועושים מהם גדר וההיא לאו בידו ממש קאמר אלא ע"י כלי שמחזיק בידו קאמר ואלו לא זכר רש"י בידו לא היינו מבינים מהו ענין הפישוח ואלו נתכוין לתלות היתר דרב יהודה דוקא ביד בלא סכין לא ה"ל לכתוב כשמסעף בידו ענפים דזהו קאי על פישוח דעלמא אלא בסוף כשזכר רש"י הוה מפשח לן מן התלושין שזה קאי על רב יהודה ה"ל לכתו' שם מפשח בידו אלא ודאי שאין ההיתר תלוי ביד דוקא דעצי בשמים להריח הוה ממש כמו באוכלי בהמה וכ"מ בדברי הרא"ש שכתב ובאבוס של בהמה אף בכלי שרי אף לקטום לחצות שיניו דדוקא בקיסם דאיכא חיוב חטאת בכלי גזרי' ביד אטו בכלי אבל באבוס של בהמה לא גזרי' כלי דידיה אטו כלי דקיסם וכ"מ דמדמי ליה לשבירת חבית דאיירי בכלי עכ"ל. ובגמרא מדמי להדיא קוטם להריח לשבירת חבית משמע דגם ע"י כלי מותר כיון שהוא להריח דדוקא בחותך לעשו' כלי גזרו אף ביד משום סכין כיון דהעצי' עומדי' לכך גזרי' עשיית כלי ביד משום גזירת כלי בסכין אבל בלהריח לא הוה גזירה כלל וכ"נ מדברי הטור דכתב בסתם קוטמין משמע בכל גווני וש"ע השוה אותן בהדי' קש או תבן ועצי בשמים וכן נ"ל פשוט וברור: במהרי"ל הל' י"ט כתב בשם מהר"ש אם הביא עכו"ם כתב לישראל והוא חתום מותר לשוברו ולפתחו ונראה דבחותם שיש עליו אותיות דאסור לשברם כמ"ש בסי' ש"מ ס"ג לענין שבת וה"ם י"ט:
|
ד
| null |
41,398 |
טורי זהב
|
תקכא
|
א
|
משילין פירות. פי' מי שיש לו פירות בראש הגג וראה מטר שבא יכול לשלשלן למטה דרך ארובה שבגג שיורידם למטה בחבל והן נופלים לארץ דליכא טירחא יתירה ודוקא ארובה דכל ארובה מלמעלה למטה היא בתקרת הגג אבל חלון כגון גג שמוקף מחיצה וחלון בכותל וצריך להגביהו עד החלון ולהשליכו לא טרחינן ול"מ דרך הורדה בחבל בדרך החלון דאסור אלא אפי' להפילם שלא בחבל אסור דיש טירחא להעלותה:
|
א
| null |
41,399 |
טורי זהב
|
תקכב
|
א
|
אין הסומא כו'. הטעם ברש"י דהוה דרך חול ויש זילותא לי"ט. וכתב רש"ל בשם הרא"ש ומ"מ נראה דאין אסור ביו"ט אלא ברה"ר או בכרמלית הדומה לרה"ר כדפרי' בפרק קמא דאין עירוב והוצאה לי"ט לאפוקי בשבת אפי' חוץ לעירוב אסור בכל הדברים שאסרו לצאת בו חוץ מתכשיטי נשים עכ"ל:
|
א
| null |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.