Datasets:
sivan22
/
orach-chaim

Dataset card Data Studio Files Community
1
Unnamed: 0
int64
0
42.6k
bookname
stringclasses
9 values
siman
stringlengths
1
4
sek
stringlengths
1
1.63k
⌀
text
stringlengths
2
18.1k
seif
stringlengths
1
3
topic
stringlengths
10
32
⌀
41,400
טורי זהב
תקכב
ב
אין יוצאין בכסא. פי' יושב בכסא ונושאין אותו:
ב
null
41,401
טורי זהב
תקכב
ג
שהיו רבים צריכים לו. בטור כתב ואינו יכול לילך בע"א משמע אם יכול לילך בע"א אסור אבל מדברי הר"ן משמע אפי' יכול לילך בע"א התירו לו משום דוחקא דציבורא או שלא יטנף הבגדים כ"ש אם היה זקן או טורח ההליכה ודעת הטור תמוה דאם אינו יכול לילך בע"א אפי' כל אדם שרי כמו מי שנתכווצו גידיו וי"ל דשם הוא עצמו יש לו היתר לילך במקל משא"כ כאן שאחרים ישאוהו לא הותר לאותן אחרים אלא ברבים צריכים לו וא"א בע"א כ"ה לדעת הטור וכיון דמילי דרבנן נינהו נראה דיש לסמוך על הר"ן להקל וכ"פ רש"ל:
ב
null
41,402
טורי זהב
תקכב
ד
על הכתף. פי' אפי' על הכתף שמשים כל א' ידיו על כתף חבירו והכסא על זרועותיהם וכ"ש אם נושאים בין ידיהם: ברמב"ם כתוב יוצאין בכסא אחריו וכב"י דמשמע שהיה מפרש שהיו נושאין כסא אחר אנשים חשובים לישב שם במקום שירצה. ורש"ל הקשה ע"ז דמשמע בגמ' דקאי על מה שמוציאין האנשים בכסא. גם לא אדע מה איסור יש בדבר להוציא הכסא אחר איש או אשה שרגילין לישב בכסאות אפי' אין רבים צריכים לו דהא כל צורך היום קצת שרי בהוצאה כו' ע"כ נראה דהאי אחריו הוא ט"ס ברמב"ם עכ"ל. ולענ"ד נראה דודאי יש איסור טפי בהוצאת כסא וספסלים ממקל שהסומא יוצא בו כדי לתרוצי סוגיא דהיינו שיוכל לילך בטוב שפיר ואפ"ה אסור כיון שיוכל לילך בלא"ה משום זילותא די"ט. כ"ש דאיכא זילותא די"ט בהוצאת כסאות ודמיא טפי לעובדא דחול ולא התירו הוצאה לצורך קצת אלא במקום שאין זילותא דיו"ט כמו הוצאת קטן כדלעיל כן נלע"ד:
ב
null
41,403
טורי זהב
תקכב
ה
אין מנהיגין בהמה במקל. הטעם דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. פירש"י לא מטעם מוקצה אסור אלא שנראה כמוליכה הרבה למכור בשוק. וכתב הר"ן וכ"ת ל"ל ה"ט תיפוק ליה משום מוקצה דלא נתנו עצים אלא להסקה ואפי' ר"ש מודה י"ל דנ"מ אפי' אזמנים מאתמול דלאו מוקצה הוא:
ד
null
41,404
טורי זהב
תקכד
א
אין עולין על גבי אילן. גזירם שמא יתלוש והוא איסור דאורייתא. ולא רוכבין. שמא יחתוך זמורה להכותה. ולא מטפחין ביד. ולא מספקין בירך. ולא מרקדין ברגל וכולן לשמחה. גזירה שמא יתקן כלי שיר. כל אלו קורא התנ' שבות שאין בהם לחלוחית מצוה. ואלו משום רשות כלומר שהם קרובים למצוה ואסרום חכמים בי"ט. לא דנין. ולא מקדשין. ולא חולצין. ולא מייבמין. וכולהו טעמ' משום שלא יכתוב פסק דין. או שטר אירוסין או שטר חליצה. או כתובה ליבמה. ואלו משום מצוה. לא מקדישין. ולא מחרימין כו'. הטעם משום מקח וממכר דומין למקח שמוצי' מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכ' אסור מן התורה דכתיב ממצו' חפציך א"נ מקח וממכר אתיא לידי כתיבת שטר מכירה. וא"ת ה"ל גזירה לגזירה כולה חדא גזירה היא. ומקשינן ולא דנין והא מצוה היא. פירש"י אמאי קרי רשות ל"צ דאיכ' דעדיף מינים. ולא מקדשין. והא מצוה קעביד שנוש' אשה לפרות ולרבות ל"צ דיש לו אשה ובנים. ולא חולצין ומיבמין. והא מצוה קעביד. ל"צ דאיכ' גדול ומצוה בגדול ליבם. וכתבו התו' לפי' רש"י דלא פרכינן אלא במה דלא חשבינהו עם סיפ' דהם מצוה. ומשני דאינו מצוה כ"כ כמו בסיפ'. ולפי זה גם בדליכ' דעדיף מיניה אין דנין. וכן נמי באין מקדשין. משמע דאפי' אין לו אשה ובנים אסור. ור"ת פי' דהכי פירושו אמאי גזרו באלו. ומשני דיש לו אשה ובנים אבל אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש דמצוה קעביד. והביא הטור מחלוקת רש"י ור"ת לענין אין דנין ולא מקדשין אבל בלא חולצין ולא מייבמין כתב סתם ולא כתב דלר"ת דוקא ביש שם אח גדול. והא תימה למה לא כ' גם באלו שיש מחלוקת והשאיר ב"י בצ"ע. ונלע"ד דגבי לא חולצין ומיבמין מודה ר"ת לרש"י דיש שם איסור בכל גווני דהא אינהו דמיין נמי למקח וממכר שקונה היבמה למעשה ידיה. וכן בחליצה היא קונה עצמה ויוצאתה מזיקתה ליבם ובהנך דמקח וממכר אמרינן בסיפא אסור בכל גווני בשלמ' באין מקדשין יש לומר שלא גזרו באין לו אשה ובנים דשמא יקדמנו אחר משא"כ בחליצה ויבום. ובזה ניחא לי מ"ש התו' ירושלמי דיומא א"ר מונא הלין דכנסין ארמלין צריך לכונס' מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת. ומשמע בכל גווני אסור אפילו אין לו אשה ובנים ואם כן קשה לר"ת דמתיר לקדש בזה. ולפי מ"ש ניחא דקדושין שאני משום שמא יקדמנו אחר משא"כ בכניסה שהיא נשואין שהם אחר הקדושין וא"ל לפי מ"ש דבחליצה ויבום יש בו משום מקח וממכר למה אמר הטעם בגמ' משום שמא יכתוב ולא משום מקח וממכר כמו בסיפא יש לומר דסובר כפירוש בתרא דרש"י דלעיל דמקח וממכר גופה אסור משום גזירה דשמא יכתוב וכללו התנא בבבא זו דאין בהם רק שמא יכתוב ואם כן שפיר כתב הטור סתם לא חולצים ולא מיבמים דלא אוקמה בגמ' דיש שם גדול אלא משום דלא תימא למה קרא לו התנא שם רשות ולא מצוה ובזה מודה ר"ת לרש"י דצריך לפרש כן כנ"ל נכון מאוד: כתב הטור. וכולן אם עשאם בין שוגגין בין מזידין מה שעשה עשוי וכן הביאו רי"ף ורא"ש בשם ירושלמי וכתבו ש"מ מאן דעבר ואקני בשבת קרקע או מטלטלין הקנאתו הקנאה ומזה ראיה למ"ש בח"מ סימן ר"ת דלא קי"ל כמ"ש רמ"א בי"ד סימן ר"ל בנשבע שלא ימכור ועבר ומכר דלא הוי מכירה וע"ש בי"ד סי' ר"ל וסי' רכ"ח סעיף ל"ה מ"ש בזה. שוב ראיתי לרש"ל בפ' משילין סימן ח' שכ' בשם הגהת סמ"ק בנשבע שלא למכור ומכר דלא מהני כדאמרינן בפ' האשה שנפלו כיון שאמרו חכמים לא ליזבן אי זבין לא מהני ומסתמא אין אמירה דרבנן חמיר' משבועתו וכתב שם דצריך לחלק בין ההיא דמוכר בשבת דמהני מעשיו ובין איסור שבועה שאיבד כוחו וזכותו ועוד שבת ניתן לדחות אצל חולה משא"כ בשבועה עכ"ל מ"ש תחלה בשם הגהת סמ"ק ראיה מפ' האשה שנפלו ואין ראיה כלל דהא קשיא מהך דהכא דיש איסור דרבנן במה שאסרו כאן בסימן זה ואפ"ה מהני אם עבר ע"ז אלא ע"כ דיש חילוק בזה דשם בהאשה שנפלו עבדו רבנן תקנת' דלא לזבין הנכסים בשביל טובת האשה ואת"ל שאם מכר מועיל מה הועילו בתקנתן ודאי כל א' ימכור שהרי אין עליו עבירה אלא שחכמים נתנו יפוי כח לאשה בנכסים אלו ואיהו מפקיע הכח משא"כ במידי שהוא עבירה כהך דהכא ודאי מועיל תקנת חכמים דכל אדם יזהר מלעשות איסור דרבנן אלא דאם עבר אחד קולר העבירה תלוי בראשו ומעשיו קיימים. ומ"ש רש"ל לחלק בין שבת לשבועה איני מכיר בזה דמה חילוק יש בין זה לזה ואדרבה מצינו חומר באיסור כולל דהיינו כגון שבת שכולל לכל אדם ושבועה אינו אלא בזה הנשבע. והרבה פעמים מצינו שאין איסור חל על איסור ובאיסו' כולל חל שפיר. גם מ"ש דשבת ניתן לדחות איני יודע מה ענין זה לכאן ותו דמקח שנעשה באיסור הנזכר באיסור ריבית בי"ד סי' קע"ה ס"ח הוא תיובת' וכבר זכרתי תשוב' הרא"ש בי"ד סימן רכ"ח סעיף ל"ה דרבא דפ"ק דתמורה מודה בזה וכן עיקר:
א
null
41,405
טורי זהב
תקכד
ב
שכיב מרע כו'. פי' ונכתב הגט בע"ש:
ב
null
41,406
טורי זהב
תקכה
א
ניתנה ליתבע. הכי קי"ל כרבה דלא כרב יוסף דאמר לא ניתבע דא"כ אתי למכתב ורב יוסף ס"ל דאם לחוש לזה לא יהיב ליה ואתי לאמנועי משמחת יום טוב:
א
null
41,407
טורי זהב
תקכו
א
ראיתי להזכיר מה שנמצ' בדפוס חדש של ספר מהרי"ל הג"ה אחד וז"ל בשנת רס"ד נפטרה פה ק"ק פרנקפורט אשה ליל ראשונה של סוכות וביום ב' כו' ולא נהגו אנינות בי"ט והיה יום ש"ת ביום ו' ובליל ו' בכניסת שבת הצריכו הלומדים את האבלים באבילות עטיפת הראש ושינוי מקום כו' עכ"ל. ושלא כדין הורו אלו הלומדים דעטיפת הראש אינה ראויה בשבת בפרהסי' כמ"ש הרוקח הבאתיו בי"ד סי' שפ"ו וז"ל אבל חייב בעטיפה כמו עתה שמושכין הכובע לפני עיניו כל ז' ובשבת בצינעה ולא בפרהסי'. וכ' מו"ח ז"ל דכשהחזן מתחיל ברכו יגביה הכובע דלא להוי פרהסי' וכ"כ בש"ע סי' ס"ד דבשבת יסיר עטיפתו והיאך הורו שבשבת יתחיל עטיפ' וכן בשינוי המקום דפסק בש"ע סי' שצ"ג דבשבת לא ישנו מקומם אלא שרמ"א מבי' שם י"א דגם בשבת ישנו וכן המנהג והיינו שקודם התחלת ברכו יושב בשינוי מקום שעדיין חול הוא וכיון שהתחיל בחול ישב שם גם אח"כ ודבר פשוט הוא שאם בא האבל לבה"כ אחר ברכו שלא ישנה המקום דמתחיל בשבת האבילות בפרהסי' וכ"ש במה שמכריז השמש צאו לקראת האבל כמו שנוהגין לפני ברכו וכ"ש במ"ש שהצריכו להתאבל בשבת כ"ז אינו נכון דמה יתחדש לו בשבת טפי ממה שהיו לו בח"ה שנוהג ג"כ דין אנינות בצינעה ע"כ שלא כראוי נדפסה הגה זו החדשה ואין לשנות שום דבר בשבת ההו' ממה שהיה בח"ה: (א) בעשיית ארון ותכריכים. שאלו הם איסור דאורייתא וכן הכיסוי שמכסים המת בעפר צריך ע"י עכו"ם דמילוי גומא הוה כבונה ורבים נכשלים בזה אבל להלבישו כו' שאינו אלא טלטול אמרי' ביה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי לצורך היום קצת וחימום מים מותר מתוך שהותר' כו':
א
null
41,408
טורי זהב
תקכו
ב
אבל מותר לכסותו בעפר כו'. פי' לעשות מהעפר כמו הר וזה בי"ט שני אבל בראשון פשיטא שאסור ע"י ישראל כמ"ש בסמוך:
ד
null
41,409
טורי זהב
תקכו
ג
מותר ליטול שכר. הטעם בשם הרי"ו כיון שהתירו לו חז"ל דשמא לא ימצא בחנם אע"ג דאסור ליטול שכר בשבת אפי' במלאכה המותרת בשבת עכ"ל. ותמוה לי אם הקילו במת ועשאו בי"ט שני כחול מ"מ היינו דוקא בשביל כבודו אבל זה החי למה יזלזל הוא בי"ט שני וצ"ל דמעיקר' כי תיקון רבנן לעשותו י"ט שני התנו בזה דבכל עניני המת יהיה ממש כחול. ונראה לענין לקנות בגד לתכריכין נמי דינא הכי כמו בחפירת קבר דהיינו לקצוץ דמים בעד הבגד כדרך שעושין בחול אבל צ"ע דהא בס"ז אוסר לרכוב ע"ג בהמה אפי' בי"ט שני ואפי' הקברנים לא ירכבו אלא היכא דלא אפש' ש"מ דלאחרים אסור אפי' במקום שא"א ולא מהני בזה מ"ש כחול שווי' רבנן אע"פ שהם מלוים אותו והיא מצוה גדולה מאוד דמבטלין תורה בשבילה ק"ו לזה. שלא יחלל י"ט בנטילת שכר ויחפור קבר בשביל שכר או יעשה קציצה בי"ט כמה דמי בגד שאין זה כבודו של מת אדרבה זלזולו ע"כ נראה דהאי פיסק' לאו דסמכא איהו ואפשר שט"ס הוא ברי"ו וצ"ל מותר ליתן שכר כו' דהיינו אם לא נמצ' מי שהוא עושה בחנם אבל על אותו שאינו רוצה לעשות כ"א בשכ' הוא בכלל המונעי' את עצמן מן המצו' ולא תהא כזאת בישראל: שוב ראיתי שגם רש"ל כ' ע"ז הנוטל שכר וכתב אם היה מעש' בא לידו שלא רצה לעסוק בחנם הייתי מטעיהו כמו שמטעין בחליצה:
ה
null
41,410
טורי זהב
תקכו
ד
אם א"א מתירין להם כו'. די"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שוי' רבנן כ"כ ב"י בשם הרמב"ן וק"ל על הש"ע דהא הרמב"ן ס"ל ג"כ בדוכתי דשכיחי עכו"ם שרי ע"י ישראל וכ"פ בסעיף ד' ותו דהא כ' ב"י בשם הרשב"א וז"ל ואין משגיחין בתחומין במת כלל בי"ט שני וכ"פ רמ"א בסעיף שאח"ז אע"פ שאפשר לקברו במקומו וכאן נמי איסור רכיבה היא מדרבנן ולמה כ' הרמב"ן כאן דלא התירו אלא בלא אפשר בלא"ה ונלע"ד הך לא אפשר דהכא אין פי' שהוא מן הנמנע לגמרי בלא"ה אלא א"א בקלות אלא ע"י טורח וצער קצת ג"כ מותר ואפ"ה צ"ע מ"ש מהא דלעיל ולענין דינא נראה כמ"ש דביש צער קצת או טורח מותר אפי' למ"ש רמ"א שמחמירין מאי דאפש' בעממין דהיינו במלאכה דאורייתא משא"כ כאן במידי דרבנן כנלע"ד ברור:
ז
null
41,411
טורי זהב
תקכו
ה
אע"פ שהיה אפשר לקברו. רש"ל כ' דוקא היכא דליכא קבר במקום שנפטר אבל אם יש שם קבר אלא שעשה צוואה שיוליכוהו לקבר אבותיו אין זה כבודו לחלל י"ט ואם יש חשש שיסריח קוברין אותו במקומו ולא שמעי' לצוואתו ואי ליכ' חשש זה מלינין אותו וקוברין אותו אחר י"ט במקום צוואתו:
ח
null
41,412
טורי זהב
תקכו
ו
קוברין אותו אחר אכילה. רש"ל כ' ע"ז ול"נ אי משום שמחת י"ט קא' הא מת מצוה קודם למגילה כ"ש לשמחת י"ט והאידנ' הכל נקר' מת מצוה ועוד וכי זהו שמחת י"ט לאכול ולילך אח"כ לבית הקברות אין זה אלא תוגה ועוד מאחר דאי' במדרש לא תאכלו על הדם שאין לאכול סעודת קבע קודם שנקבר המת למה נעבור ע"ד המדרש אלא קוברין אותו מיד אחר יציא' בה"כ אם הוא אדם חשוב ואם לאו מתקבצים מנין וקוברין אותו בעת שאו' הש"ץ הפיוטים ושאר דברים כדומה לזה וחוזרים לבה"כ וכן עיקר עכ"ל:
יב
null
41,413
טורי זהב
תקכז
א
בקדרה בפ"ע. דאלו בקדרה א' יכול לבשל כמה שירצה כ"כ הטור וכ"כ רש"י בדף י"ז וז"ל שלא יערים לאחר שבישל לצורך לומר עוד אני צריך להזמין אחרים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדירה א' אם ירבה הא אמרי' דאפי' לחול שרי כדלעיל ממלאה אשה קדיר' בשר כו' עכ"ל פי' דבקדירה אחת אפי' אם מערים ומרבה מותר וכן העתיקו התו' שם וא"ל דא"כ אמאי היה הסמ"א מצטער בגמ' שם במה שלא הניח ע"ת הא יש היתר להערי' ולהרבות בקדירה א' בשביל שבת י"ל דס"ל לבשל תבשיל לשבת מה שאינו יכול לבשל בתבשיל שמבשל בקדירה זו של י"ט כנ"ל:
א
null
41,414
טורי זהב
תקכז
ב
אבל מבשל כמה קדירות. עמ"ש בסוף סי' זה:
א
null
41,415
טורי זהב
תקכז
ג
אפי' ספק חשיכה. כתב הראב"ן אפי' לא עירב עד אחר ברכו יכול לערב כל זמן שהציבור לא התפללו תפלת י"ט כי קבלת י"ט לא הוה עד תפלת י"ט ע"ש:
א
null
41,416
טורי זהב
תקכז
ד
בפת ותבשיל. דהכי ס"ל לר"א דיליף מקרא דאשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו מכאן שאין אופין אלא על האפוי ולא מבשלין אלא על המבושל ע"כ צריך כאן פת בשביל מה שיאפה פת לצורך שבת ותבשיל בשביל מה שיתבשלו ור"י ס"ל דבשביל תבשיל מותר הכל ורוב הפוסקים ס"ל כר"י רק ר"ת וקצת דיעות ס"ל כר"א ע"כ כשר לכל הפחות בדיעבד כר"י:
ב
null
41,417
טורי זהב
תקכז
ה
לאפוקי דייס'. דא"ר זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא:
ד
null
41,418
טורי זהב
תקכז
ו
אפי' שלוק. פי' אפי' מבושל הרבה מאוד יותר מן מבושל כהלכתו:
ה
null
41,419
טורי זהב
תקכז
ז
אפי' על עדשים כו'. כתוב במרדכי דוקא בדיעבד והב"י חולק ע"ז וכתב אפי' לכתחלה אם אין לו בעי"ט שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדירה או אותו שמנוני' שנדבק בסכין יכול לערב עליהם והיינו אם גרדו כמ"ש כאן בש"ע ול"נ דאף המרדכי ס"ל כן דכה"ג היא כמו דיעבד כיון שאין לו תבשיל אחר והמרדכי לא איירי אלא ביש לו תבשיל אחר וכ' רש"ל מדלא אמרי' בגמרא מערבין על עדשים כו' אלא סומכין על העדשים משמע דוקא דיעבד וכ' מו"ח ע"ז שאין זה ראי' דהא במשנה אמרי' ג"כ זה הל' אלא עושין תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת והיינו אפי' לכתחלה ועכ"פ משום הידור מצוה ראוי ליקח תבשיל גמור לד"ה וכ' רש"ל ומ"מ נראה דלא בעי להתנות מעי"ט אלא תבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדירה וכדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע"ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד כלישנא דמתני' ועוש' תבשיל מעי"ט וסומך עליו והברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו להדיח אינה מעכבת כי הברכות אינן מעכבות עכ"ל מ"ש לשון המשנה וסומך עליו בדיעבד כיון דלא התנה ולא בירך אינו מסתבר דהתנא לא מיירי כאן מברכם כלל אלא וסומך עליו לכתחלה קאמר אבל הדין מ"מ אמת הוא כיון שהיה בדעתו להתנות ע"ז שרי בדיעבד דודאי ברכות אינן מעכבות בכ"מ וע' בסעיף כ':
ו
null
41,420
טורי זהב
תקכז
ח
ומצוה על כל גדול כו'. ק"ל דהא איתא ריש פ"ב ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת דהיינו למי שלא היה לו להניח אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח הוא פושע ואמאי הוצרך לצוות לשלוח מנות לאותן שלא הניחו באונס והא מי שהוא אונס מותר לו לבשל ולסמוך על גדול העיר דודאי הניח גם על אחרים כיון שהוא מצוה ותו דכ' הר"ן הביאו ב"י דר"י בר אידי לא היה דרכו להניח וע"כ הוצרך להכריז וכי ח"ו עברו על המצות:
ז
null
41,421
טורי זהב
תקכז
ט
נקרא פושע. כ"כ הרא"ש והטור ומשמע אפי' אם הגדול מכוין להוצי' וק"ל דאמרי' בגמ' ההוא סמיא דהוי מסדר מתרת' קמיה דמר שמואל חזיא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותבי ע"ת א"ל סמוך אדידי דמעריבנ' על כולהו בני עירי לשנה חזי' דהוי עציב א"ל אמאי עציבת כו' א"ל פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור פירש"י שאין דעתו על המזידין ועל הפושעי' שאין חרדים לדברי חכמים משמע מזה דאלו היה דעתו אף על הפושעים האלו הוי מהני וזה שלא כהרא"ש והטור שפסקו אפי' סומך על גדול העיר לא מהני כיון דלא עביד כמצות חכמים שיערב כל א' לעצמו ולפ"ז ק' ממ"נ אם היה אותו סומא סומך על עירוב דשמואל בשנה אחרת ההיא אמאי הי' עציב בי"ט כיון דלפי דעתו היה מועיל דבר זה משא"כ בשנה ראשונ' לא ידע דמהני סמיכה על הגדול וא"כ מה נתחדש לסמי' בי"ט האחר להצטער על מה שסמך על הסמיכ' ואי לא סמך כלל גם בפעם השני מנ"ל להרא"ש וטור דהסומך נקרא פושע כיון דבגמ' לא איירי מזה בשלמא לרש"י ניחא דבאמת לא הוה זה פושע כיון שסומך ואותו סמיא לא היה סומך גם בפעם הב' ונקרא פושע על השנות השכחה פעמיי' וה"ל להיות חרד וזריז להזכיר הדבר ושמואל לא נתכוין להוציאו כלל אבל להרא"ש וטור ק' וא"ל שהיה עצב בי"ט מחמת שדאג בי"ט שמא לא מהני סמיכה ודאגה זו באה לו במחשבתו בי"ט וע"ז השיב שמואל לאיסור דסמיכה לא מהני זה אינו דא"כ אמאי אמר שמואל לכ"ע שרי ולדידך אסור דמשמע דהוה גרע מן כ"ע כיון שאירע לו ב"פ ולהרא"ש וטור לא הוה משום ב"פ אלא דסמיכה לא מהני כלל וא"ל שזה גופי' הוה החילוק בינו לכ"ע דכ"ע לא סמכו אלא שכחו ואיהו שסמך נקרא טפי פושע כיון שהיה נזכר הוה ליה לערב בפני עצמו זה אינו. אמאי התיר לכולי עלמא דלמ' יש ביניהם ג"כ מי שסמך ותו קשה למה נקרא פושע במה שסמך והלא אינו אלא טועה בדבר הלכה שהיה סבור דמהני סמיכה וצ"ע דבר זה להלכה כי לדעת רש"י ורשב"א כמ"ש ב"י דמהני סמיכה אם הגדול מכוין לכך וכדאי הם לשמוע להם ולפ"ז אין מצוה על הגדול לכוין להוציא הרבים וכמ"ש בסמוך מהתלמוד דבימי עזרא שהוצרך לומר ושלחו מנות לאין נכון לו דהיינו שלא הניח ע"ת דמוכח שלא היה מצוה על הגדול לכוון להוציא אחרים:
ז
null
41,422
טורי זהב
תקכז
י
רק שיודיעוהו בי"ט כו'. ק' פשיטא דאל"כ היאך יבשל בי"ט לשבת וי"ל דקמ"ל דלא סגי באומדן דעתו דבודאי נתכוין הגדול לזכות לאחרים אלא צריך להודיע בפי' דבר זה ועכשיו שיש בנוסח הברכה לנו ולכל הדרים בעיר הזאת א"צ להודיעו וכ"כ רש"ל:
ט
null
41,423
טורי זהב
תקכז
יא
ולאדלוקי שרגא. משמע דאם לא התנ' זו אסור להדליק מי"ט לשבת וכ"כ התו' בפ"ב דף כ"ב מדאמרי' מי שלא הניח ע"ת כו' מדליקין לו נר משמע שצריך להזכיר בברכת ע"ת יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאדלוקי וכו' ואם בשביל הדלקה לא התנ' משמע הכא דיהא אסור להדליק לו רק נר אחד מדחזי' דהוצרך להזכיר הדלקת הנר עכ"ל וקשה למה לנו להזכיר ההדלקה הא אומר אח"כ ולמיעבד כ"צ ונ"ל מדאי' בפ"ב שם אין טומנין את החמין כדברי ב"ש ומקשי' אי אנח ע"ת אמאי אסור לב"ש ומשני רבא שאני הטמנ' דמוכח' מלתא דאדעתא דשבת עביד איתביה אביי חנני' אומר בש"א אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל ואין טומנין אא"כ היו לו חמין טמוני' מבע"י הא אם היה לו מיהו עביד ואע"ג דמוכחא מילתא אלא אמר אביי כגון שעירב לזה ולא עירב לזה פירש"י אפה ובישול מבע"י לשם עירוב ולא טמן חמין וחנני' היא אליבא דב"ש מזה אנו לומדי' מדברי ב"ש וב"ה דאפי' לב"ה דסגי להו בתבשיל א' על הכל מ"מ לענין הברכ' צריך להזכיר ואם לא בירך כלל מהני לכל מילי דברכות אינם מעכבות וכמש"ל אלא דאם בירך והזכיר דבר א' גרע טפי דמרא' בהדיא שאינו מערב אלא לאותו דבר וא"כ היה ראוי להזכיר ולמיעבד כ"צ לחזור ולכלול בו הכל אלא כיון דאר"א מדכתיב את אשר תאפו אפו מכאן שאין אופין ואין מבשלין אלא על האפוי ומבושל ע"כ צריך להזכיר ב' דברים אלו בהדי' אפיה ובישול כיון שהם מבוארים בקרא דאסמכי' ע"ת עליה וא"כ ע"כ צריך להזכיר בברכ' גם שאר דברים דהיינו אטמוני ולאדלוקי דא"כ ה"ל כמו עירב לזה ולא לזה לב"ש לענין שצריך ע"ת לכל מין בפ"ע ה"נ לב"ה לענין הזכרה בברכה דע"כ ל"פ ב"ה אלא שדי במין א' אבל עכ"פ באותו מין צריך להזכיר הכל אלא דק' ל"ל למיעבד כ"צ כיון שהזכיר בפי' מה שצריך לו נ"ל דהך למיעבד כ"צ אתא לכלול שחיטה שאינה בכלל כל הפרטיים המוזכרים בהדיא וא"ל ל"ל להזכיר אטמוני ולאדלוקי בפי' ולא כללם ג"כ בלמיעבד כ"צ נ"ל דאתי שפיר אליבא תירוצא דרבא דאמר הטמנ' שאני דמוכחא מילתא דעביד לשבתא ואע"ג דאידחא תירוצ' דרבא כמ"ש הא ל"ק דא"כ לא אידחי אלא לענין דל"ת דבאמת לא מהני ע"ת להטמנה מכח סברא זו אלא אמרינן דמהני אף למוכחא מילת' אבל לענין ברכה ודאי אמרי' לכ"ע דצריך להזכיר שהוא מערב אפי' למוכחא מלתא דהיינו הטמנה וה"ה נמי אדלוקי שרגא דמוכחא מלתא שעושה בשביל שבת דהרי מדליק בעוד היום גדול ושרג' בטיהרא מאי אהני וה"א דזה לא נכלל בכלל דלמיעבד כ"צ ע"כ זכרו בפי' להני תרוייהו ובנוסח ה"ג לא זכר לאטמוני אלא לאדלוקי נראה טעמו דבחד מילתא דיש בו מוכחא מילתא סגי אבל בנוסח הטור וש"ע נזכר תרתי מאותן דמוכחי מילתא אבל שאר דברים שאין מוכח מילתא כגון שחיטה וכיוצא בה שפיר נכללים בלמיעבד כ"צ ודבר זה נ"ל הגון כפתור ופרח: אלא דעדיין צריכין אנו למודעי במ"ש דע"ת מועיל להתיר שחיטה מי"ט לשבר. והוא אינו מוזכר בפי' בפוסקים מ"מ אמת גמור הוא דדבר פשוט הוא דנכלל בלמיעבד כ"צ כמ"ש וכ"מ בתשו' הרא"ש שמביא ב"י בסמוך וז"ל וכיון שאפשר לו לשחוט בשני שהוא כחול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קודש עכ"ל הרי בהדי' דע"ת מתיר גם השחיטה אלא שרש"ל כתב בתשו' סימן ע"ח דאסור לשחוט בי"ט לשבת מכח ע"ת וראייתו שם דע"ת לא מהני אלא למה שמתנה בהדי' כמ"ש התו' והרא"ש לענין אדלוקי שזכרנו לעיל לכן נהגו כשמניחין עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ואטמוני ואנו תופסין זה הנוסח עיקר ואל תשגיח במ"ש הרא"ש בתשוב' שאינו יכול לשחוט מי"ט ראשון לשבת אלא ישחוט ביום ו' אלמא דמותר לשחוט ביום ו' אין זה ראייה דהוא כ' לפי אותן שמתירין כל המלאכות ע"י מ"ש לאפויי ולבשולי כדעת הרי"ף וסייעתו ולא בא באות' תשובה אלא לפסוק שאסור לשחוט בי"ט ראשון אבל לדעת החולקים על הרי"ף וסוברים כל שלא התנ' בפי' אסור לעשות א"כ פשיטא שאסור לשחוט ועוד אפשר שהרא"ש מיירי היכא שהתנה בהדיא בע"ת ולשחוט דשרי לד"ה עכ"ל וכתב עוד שא"ל דשחיט' הוה בכלל למיעבד כ"צ דזה אינו שהרי ה"ג כתבו למיפ' ובשולי ולמיעבד כ"צ ולאדלוקי נר ואם איתא דכולל הכל ל"ל לומר ולאדלוקי וכ"ש לנוסח הטור שמזכיר להדיא למיעבד כ"צ וגם לאטמוני שהוא ממש כבישול ואפ"ה צריך להזכירו ולא אמרי' שנכלל בלמיעבד כ"צ כ"ש שחיטה עכ"ל. הגם שאין משיבין הארי אחר מותו מ"מ אמינא כי ניים ושכיב הרב אמר להא שמעתת' דמ"ש דהיתר שחיטה תלוי בהזכרת ע"ת בפי' א"כ למה לא תקנו באמת להזכי' דבר זה בברכ' כמו אטמוני ואדלוקי כיון דזכרו כמה פעמים היתר שחיט' בי"ט ה"ל להכניסו גם בנוסח ע"ת ומ"ש דהרא"ש כ"כ לנוס' הרי"ף כו' הוא דבר בטל שבהדי' זכר הרא"ש בפ"ב הנוסח כמו הטו' ממש ובחבורו של רש"ל פ"ב סי' כ"ז כ' הוא עצמו וז"ל ואע"ג דהרי"ף ורמב"ם לא הזכירו אדלוקי שרג' מ"מ דברי הרא"ש עיקר כו' עכ"ל. ובזה נסת' גם מ"ש אח"כ ועוד דאפש' דהרא"ש מיירי שהתנ' בהדי' על השחיט' כו' זה ודאי אינו שהרי אינו בנוסח הברכ' שלו כלל ותו דהא שם לא בא הרא"ש אלא לומ' דמה שמות' בי"ט שני לעשות לשבת לא יעש' בי"ט ראשון א"כ למה נקט שחיט' לענין זה מה שאינו נמצא בנוסח ולא כ' דבריו על אפייה ובישול שהם מפורשים בנוסחאות אין זה אלא תימה. גם מ"ש אח"כ שאין למדין מן הכלל דלמיעבד כ"צ א"כ הויין דברי חכמי' כחוכא ואיטלולא דל"ל נוסח זה למיעבד כ"צ אלא ודאי דדברי חכמים הם ראויים ומדוייקים וכולהו צריכים למימרינהו ומאן דלא הזכיר רק אפייה ובישול כוונתו כיון שהם מפורשים בקרא כמ"ש גם מו"ח ז"ל חלק על רש"ל בזה אלא שבענין טעם לנוסח אטמוני ואדלוקי דחק למצוא טעם שהוכרחו להזכיר כיון שאפשר לעשות בלעדם ואין בהם צורך משא"כ בשחיטה וטעם זה אינו מספיק דודאי ההטמנה היא הכרחית לשבת וכ"ש נר של שבת ולפי מ"ש הכל ניחא בפי' מרווח בס"ד ואין להשגיח לאסור השחיטה מי"ט לשבת אם הניח ע"ת כנלע"ד ברור:
יב
null
41,424
טורי זהב
תקכז
יב
מי"ט ראשון לשבת. פי' כשחל יו"ט יום ה' ויום ו' דכיון שאפשר לאפות ולבשל ולשחוט ביום ו' שהיא אינו אלא משום מנהג אבותינו למה יעשה זה בי"ט הראשון שהוא ודאי קודש משא"כ אם חל יו"ט יום ו' ויום השבת פשיטא שמותר לבשל ביום ו' שהוא י"ט ראשון ע"י ע"ת כיון שהוכרח לזה וכתב הרש"ל דאפי' אם עבר ובישל ביום א' דהיינו ביום ה' דאסור לאכלו בשבת ול"ד למ"ש בסימן זה לקמן דעבר ובישל מותר דהתם אין לו מה לאכול אבל הכא דאפשר לו לבשל למחר לשבת אסור ליהנות עד אחר שבת ע"כ ואיני מכיר חילוק זה כלל וכ"ש שאין איסור לאכלו עכ"פ בי"ט כתבו הג"מ דאיתא בירוש' מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת ופי' ראבי"ה כגון ששני ימים הם שבת וע"ש ואשמועינן שצריך בעי"ט שניהם עכ"ל וב"י הביא זה וכתב ע"ז נראה שר"ל שצריך שיאמר בעירוב זה יהא מותר לבשל מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת אף ע"פ שאינו מבשל אלא ביום א' לצורך יום א' כיון שאותו יום שמבשלים [לצרכו] יש לו ב' שמות צריך להזכירם וק"ל דאין הלשון מכוון דמשמע שבב' ימים רוצה לבשל לצורך ב' ימים אחרים ואינו כן אלא ביום א' מבשל לצורך יום א' וכך הל"ל מי"ט לחבירו שהוא י"ט ושבת כו' עכ"ל והאריך עוד ע"ז ולעד"ן הדברים כפשוטן דבאם י"ט ביום ו' ושבת ואומר למיעבד כ"צ מיומא טבא לשבתא אינו מספיק כי כל אדם מבשל בי"ט שהוא בשבת טפי ממה שצריך לבשל בשאר שבת לחוד אם כן לא נכלל בזה היתר מותרות מה שמבשל לצורך מחר מה שהוא אינו שייך לשבת לחוד והוא אומר מי"ט לשבת נמצא שאין המותרות בכלל ע"ת ע"כ יאמר שניהם לכלול בו גם שמבשל היום לצורך יו"ט במותרות על של שבת כנלע"ד והוא נכון והגון לומר כן בכל י"ט ראשון שהוא ביום ו':
יג
null
41,425
טורי זהב
תקכז
יג
אם הניח וכו'. דאיתא בגמ' מ"ט תקנו ע"ת אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול וב' הרא"ש נ"מ בין אלו הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט וי"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב עי"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה וכיון דלא בריר לן כמאן הלכה פסק ב"י לכתחלה לאיסור ובדיעבד להיתר:
יד
null
41,426
טורי זהב
תקכז
יד
לאחר שהכין כו'. כתב רש"ל מיהו היה מנהג מהר"ם להניח הככר תחת המשנה בליל שבת ובמחרתו ובסעודה ג' היה בוצע עליו כיון דמתעביד ביה חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחריתא וכן נהגו בעירוב חצירות:
טז
null
41,427
טורי זהב
תקכז
טו
אפה ולא בישל. זהו לשון הראב"ד בב"י ונ"ל דעתו דאמר אביי נקטי' התחיל בעיסתו גומר וכתב הרא"ש שיש להסתפק אי גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין או שמא כיון שהתחיל להתעסק בא' מצרכי שבת בהיתר גומר כל צרכי שבת והדבר שקול עד יבא מורה צדק אבל הראב"ד ס"ל גומר היינו אפי' מידי אחרינא מאותו מין כגון שאפה בהיתר יכול לאפות גם אחר שנאבד אבל לא מהני ליה לבשל אחר כך בשום צד שיהיה לצורך שבת גם כן וכן אם בישל בהיתר מהני לבישול דוקא אלא דקשה ע"ז אם אפה תחלה לצורך שבת פשיטא דיכול אחר כך לאפות וגם לבשל לי"ט ע"כ פירש דהאפייה הראשונה היתה לצורך י"ט ולשבת לא הכין עדיין כלום ואח"כ נאכל העירוב נוטל מה שאפה לי"ט ומניחו לשבת ואופה פעם אחרת לי"ט דה"א דאסור דהוה כאופה לשבת קמ"ל דשרי כיון דמ"מ האפייה היתה בהיתר וכן לענין בישול אם בישל תחלה בהיתר לי"ט מהני אחר כך לבישול לשבת אבל לא לאפייה לצורך שבת כלל ובלבוש כתב בזה גומר אותה עיסה שהתחיל ולא יותר וה"ה אם התחיל לבשל גומר ואם אפה או בישל לי"ט ונאכל העירוב הרי האפייה או בישול נעשה בהיתר יכול להניחה לצורך שבת ויכול לאפות ולבשל אחר כך לי"ט דבריו סותרים זא"ז דברישא לא התיר אלא לאותה עיסה ובסיפא התיר לאפות מחדש על י"ט וא"כ כ"ש דמותר לאפות לי"ט מחדש ברישא כיון שהתחיל לשבת בהיתר והוא ערבב דעת הראב"ד עם דעת הרא"ש:
יח
null
41,428
טורי זהב
תקכז
טז
ויש אוסרין. הוא דעת התוס' והרא"ש וטור שזכרנו בס"ב ומ"מ אין איסור אלא בתוספת נר אבל נר א' מדליק כדאיתא בגמרא ומדליקין לו נר א' וכמ"ש בסוף הסעיף:
יט
null
41,429
טורי זהב
תקכז
יז
ואפי' בביתם. בטור הטעם שהעולם אינם יודעים שהוא לאחרים והקשה ב"י דמה העולם יודעים אם זה עירב או לא ועוד שאפי' יודעים כיון שאינו מבשל בביתו אלא בבית אחרים הא מוכח מילתא דלאחרים הוא מבשל ונ"ל דחד' קושי' מתרצ' בחברת' דה"ק רבינו הטור כיון דמוכח מילתא שזה לא עירב יסברו לו' שלעצמו הוא מבשל אלא שאינו רשאי לבשל בביתו לעצמו כיון שלא עירב אבל בבית אחר יכול לבשל אפי' לעצמו שכן הוא הדין לפי דעת הרי"א ע"כ אסרו לגמרי כנ"ל נכון:
כ
null
41,430
טורי זהב
תקכז
יח
הוי כמי שלא עירב כלל. תימא לי דהא אם הניח ע"ת ולא בירך כלל מהני דברכות אינן מעכבות בכל התורה וכמ"ש רש"ל שזכרתי בס"ו ואמאי לא מהני כאן אם אמר כ"צ מי גרע מלא בידך כלל דנהי דתקנת חז"ל דלא סגי בלמיעבד כ"צ לחוד היינו כדי לעשות הברכ' ע"צ ה"ט ומטעם שזכרנו לעיל אבל מ"מ לא גרע זה מלא בירך וכ"כ רמ"א עצמו סי' שצ"ה דאין הברכה מעכבת וכמדומ' לי שאין לסמוך על פסק זה לחזור ולברך שנית כנלע"ד:
כ
null
41,431
טורי זהב
תקכז
יט
ויותיר לשבת. ברש"י כתוב אפי' לחול שרי כדלעיל ממלא' אשה קדירה בשר כו':
כא
null
41,432
טורי זהב
תקכז
כ
והוא שיאכל מכל א'. נ"ל דודאי לכתחלה קאמר כן דצריך שיראה לכל שאוכל ממנו בי"ט אבל אם אירע שלא אכל כלל ממין אחד אינו אסור לשבת כיון שעכ"פ בשעת הבישול נתכוין לאכלו היום הרי היה מעשה שלו בהיתר ומה שלא אכל אח"כ אין זה גורם איסור דאף בתבשילי י"ט הרבה פעמים אדם מניח קדירה שלימה ואין טועמו מחמת שביעתו ובסי' תק"ג כ' ב"י בשם ריב"ש דאפילו לאחר אכילה אם עבר ובישל בהערמת כזית אין לו דין מערים לאסור וכ"פ שם בש"ע כ"ש כאן דהוא מבשל בהיתר קודם האכילה ועמ"ש בססי' זה:
כא
null
41,433
טורי זהב
תקכז
כא
בי"ט של ר"ה. לפי ששני הימים של ר"ה כיומא אריכת' הם ולא משום ספיקא דיומא כשאר י"ט:
כב
null
41,434
טורי זהב
תקכז
כב
אם הערים כו'. פירש"י דמ"ה החמירו בהערמה טפי מעבר במזיד דאחמור בהא מילתא שלא לעקור תורת עירוב דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים לומדים ממנו והוא עצמו משים אל לבו ושב הלכך לא מיעקרא תקנת עירוב אבל מערים סבור לעשות בהיתר ואחרים לומדים ממנו ומיעקרא תקנת עירוב הלכך קנסוהו רבנן עכ"ל וקשה במ"ש כאן הש"ע דהערמה בב' קדירות אפי' לצורך היום אסור היינו ע"כ קודם האכילה ולעיל סכ"א הביא י"א דמותר קודם האכילה מטעם שיאכל מכל א' ואע"ג דגם הטור כתכ כאן כן לק"מ דהטור לא ס"ל הך תקנתא דיאכל ממנו מעט וכמ"ש בסי' תק"ג דאין לך הערמה גדולה מזו אבל הש"ע שפסק דמהני למה אסר כאן ואין ראוי לומר דכאן חזר מדעת י"א שהביא בסמוך גם א"ל דכאן אסר אם לא אכל מעט ממנו דא"כ לא הל"ל אסור אלא יאכל ממנו מעט ותו דלעיל הל"ל ואם לא אכל אסור ותו דדין זה ודאי שקר שיהיה אסור מחמת שלא אכל כיון שעכ"פ הבישול היה בה בהיתר וכמ"ש בסי"ט ע"כ נ"ל דכאן מיירי במבשל מין א' בב' קדירות דבזה לא מהני מה שירצה לאכול ממנו מעט דהא טעם אחד לשניהם אבל באמת אם יש שינוי ביניהם בטעם מהני אפי' בשני קדירות קודם אכילה בהערמה זו לאכול מעט ממנה כמ"ש וחילוק זה כתבתי גם בסי' תק"ג בס"ד והוא נכון:
כד
null
41,435
טורי זהב
תקכח
א
אבל עירוב תחומין אין מניחין. הטעם דלמיקנא ביתא בי"ט לא:
ב
null
41,436
טורי זהב
תקלא
א
מצוה לגלח כו'. כדי שלא יכנס למועד כשהוא מנוול לפיכך אין מגלחין במועד כדי שיהיה חושש לגלח ערב המועד:
א
null
41,437
טורי זהב
תקלא
ב
אפי' אם גילח כו'. דמי יודע אם גילח קודם המועד וכן הטעם לגבי אונס בס"ג:
ג
null
41,438
טורי זהב
תקלא
ג
ונתרפא. לפי שהגילוח קשה לחולה ומחזירו לחוליו ע"כ ה"א דמותר לגלח במועד קמ"ל דאסור:
ג
null
41,439
טורי זהב
תקלא
ד
ולא היה לו פנאי. זה קאי גם אמ"ש אח"ז:
ד
null
41,440
טורי זהב
תקלא
ה
וכן המנודה כו'. עמ"ש בי"ד סי' של"ד בביאור דברי הטור ומה שי"ל על רמ"א שם:
ד
null
41,441
טורי זהב
תקלא
ו
קטן מותר כו'. לפי שאין עליו חיוב לגלח קודם המועד דלאו בר מצוה הוא:
ו
null
41,442
טורי זהב
תקלא
ז
ודרכו לגלח. פי' במקום שנוהגין שבעלי תשובה מגלחין דע"א דמי' למת ולמצורע שטעון גלוח:
ז
null
41,443
טורי זהב
תקלב
א
אם לא לצורך מצוה. ולענין טבילות מצוה בי"ט כתבתי בי"ד סי' קצ"ח דאם שכחה ליטול צפרני' קודם י"ט תנקר תחתם ולא תחתכם ע"י עכו"ם ע"ש מילתא בטעמא:
א
null
41,444
טורי זהב
תקלג
א
אפי' כיון מלאכתו. דבצורך אוכל לא אסרו כוון מלאכתו:
א
null
41,445
טורי זהב
תקלג
ב
כשעושין אותן אומניהם. לפי שעושין מלאכות לרבים ועושין הרבה ביחד ונראה כעושין לצורך חול:
ה
null
41,446
טורי זהב
תקלד
א
ומי שאין לו אלא חלוק א'. לשון הטור אפי' אינו של פשתן מותר לכבסו שהוא מתלכלך מיד אפי' אם כבסו קודם לכן בסמ"ק אוסר אלא א"כ אזורו מוכיח עליו והר"פ הוסיף לאסור בכל חילוקים שלנו שאין לנו אזור מוכיח עליו וכ"ש מי שאין לו אלא מפה אחד או סדין אחד שאין לו הוכחה כלל וא"א הרא"ש ז"ל לא הביא ההיא דאזורו מוכיח עליו עכ"ל והקשה ב"י מה הוסיף הר"פ לאיסור הלא גם הסמ"ק אסר אא"כ איזורו מוכיח ש"מ דחלוקי' שלנו כיון שאין להם אזור אסור והאריך מאד בתירוצים שמפרש שהסמ"ק והר"פ הם חולקי' בפירו' איזורו מוכיח. ולעד"נ תמוה דהל' משמע בסמ"ק שאין הר"פ חולק על הסמ"ק וכ"מ לשון הטור שלא כתב והר"פ אוסר בכל חלוקים כו' דהוה משמע שהוא פלוגתא אלא הוספה קאמר וזה אינו לפי' ב"י דהוה מחלוקת גמורה ומו"ח ז"ל פי' דהר"פ מוסיף אפי' של פשתן ועז"ק דהא כבר כ"כ הטור בשם הרא"ש ותו שם לא זכר רק שלא נהגו כן ונלע"ד דהסמ"ק והר"פ שניהם מפרשים הך דאזורו מוכיח כפירש"י בפ' כל הבשר אזורו מוכיח עליו תמיד הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוק ולובש חלוק אחר נוטל האזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם איזורו והרואה כשהוא מכבסו ואיזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר עכ"ל. וע"כ מחלק בעל הסמ"ק בין איזורו מוכיח או לא דהכל יודעים השינוי בזה שאין לו אלא חלוק אחד שהיו הכל יודעים שתמיד פורקים האיזור מזה ונותנים לזה והוסיף הר"פ לומר דבחלוקים שלנו שאין המנהג כן בענין פריקת האיזור מזה לזה נמצא שאפי' מי שיש לו איזור עכשיו כמו שהיה בזמן התלמוד ודרכו של אותו איש לפרקו מזה לזה כמו שהיה בימי התלמוד אפ"ה לא מהני ליה כיון שאין דרך העולם בזה ע"כ אין הרגשה עכשיו באותו אדם לומר בו שינוי והוכחה שאין לו אלא חלוק אחד ע"כ אמר שפיר שהר"פ הוסיף לאסור בשלנו אפי' באם יש לאחד הך ענין דאיזורו מוכיח כן כיון שאין המנהג כן בינינו ומ"ה שפיר אמר שאין לנו איזור מוכיח עליו דיש להקשות על תיבת לנו שהוא מיותר אבל לדידי ניחא דפי' אף שתמצא בא' שנוהג כן מ"מ אין רוב העלים יודעים זה וע"כ סיים שפיר וכ"ש מי שאין לו אלא מפה כו' פי' דבזה לא הוה הוכחה כלל אפי' בזמן התלמוד זה נ"ל נכון וברור:
א
null
41,447
טורי זהב
תקלו
א
אין מושיבין כו'. במשנה אמרי' מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתי' ופרכי' השתא אותובי מותבי' אהדורי מבעי' אמר אביי סיפא אתאן במועד פירש"י סיפא דקתני מחזירין בח"ה משום הפסד בצים דדבר האבד מותר והטור לא זכר דאם מתה מושיבין אחרת תחתיה רק דין ברחה ותי' ב"י שהוא מפרש דאביי דאמר סיפא היינו ברחה לחוד מיירי בח"ה אבל סיפא דסיפא דהיינו מתה זה קאי אי"ד דכולי פירקא קאי אי"ד וכל מה דמצינן לפרש על י"ד מפרשינן ואם כן ה"פ דמתני' מושיבין שובכין בי"ד ובח"ה אין מושיבין לכתחלה אבל מחזירין ובי"ד כיון דמושיבין אצ"ל דמתה מחזירין אבל בח"ה לא ואף ע"ג דדבר האבוד הוא כיון דפסידי ביעי כיון דנפיש טירחא אסור דומיא דאחר ג"י למורדה דאסור להחזירם משום דפרח צימר' מינה ואיכא טירחא להחזירה וכ"ש דאם מתה אין מושיבין אחרת ולכן לא כתבה רבינו הטור כאן שאם מתה מושיבין אחרת משום דלאו במועד מיתניא אלא בי"ד ולא כתבה בי"ד משום דכתב שם מושיבין לכתחלה מכ"ש שאם מתה מושיבין אחרת ואם תאמר אכתי קשה בי"ד השתא אותובי מותבי' לכתחלה אם מתה מושיבין אחרת לא כ"ש וי"ל דמעיקרא לא הוה קשיא ליה במ"ש זו ואצ"ל זו דבכל דוכתא אמרינן זו ואצ"ל זו קתני אלא משום דהנך ג' בבי לא שוין דרישא ומציעתא מיתני באצ"ל זו וסיפא דמתה הוה לא זו אף זו אבל לבתר דאוקימנא מציעתא בח"ה הוה רישא וסיפא דסיפא דמיירי בי"ד דרך זו ואצ"ל זו ע"כ פיר' ב"י ותמוה לי טובא דא"כ קשה טפי על הטור למה לא כתב בח"ה דמתה אסור באחרת שלא נטעה להתיר כפשוטה דמשנה ובמקום שכתב הטור אין מושיבין תרנגולת כו' דהוא היותר חמור ה"ל למיכתב רבותא אם מתה אין מושיבין אחרת תחתיה ולכל הפחות הוה ליה למיכתב ולא עוד אלא אפילו אם מתה מושיבין אחרת תחתיה ותו קשה דכיון דתנא דמתני' הוצרך לומר בי"ד ואצ"ל אם מתה מושיבין אחרת למה לא כתבו ג"כ הטור בי"ד הך ואצ"ל דודאי התנא מדקדק ונזהר ביתור ל' טפי מן הטור ותו ק' על התנא דהל"ל אם מתה מושיבין דמיירי בי"ד קודם דין ברח' דמיירי בח"ה והוה שפיר דרך אצ"ל זו בי"ד כסדר ולמה הפסיק ביניה' בדין ח"ה ע"כ נלע"ד דהטו' מפרש שפי' בבא דמתה ג"כ על ח"ה וס"ל דברחה מסתבר טפי לאיסור ממתה דבברח' חזינן שהיתה שם ולא ניחא לה א"כ כל שאתה מחזיר' הוה בעל כרחה והוה טירחא טפי בחזרתה ממתה ומושיבים אחרת דלא בריר לן שאין ניחא לה וג' מדרגות יש כאן דמושיבין לכתחלה הוא יותר חמור דיש שם טירחא גדולה ואין שם הפסד כלל קיל ממנו ברחה ומחזירה דאין הטירחא גדולה כ"כ כיון דכבר נתחממו קצת הבצי' ניחא לה להחזי' עליהם ויש ג"כ פסיד' קיל ממנו מתה ולהושיב אחרת דגם כאן אין טירח' כ"כ כיון שנתחממו כבר ולא ידענו דלא ניחא לה ויש פסיד' דבצים וא"כ שפיר קאמר התנא בח"ה זו ואצ"ל זו דלא מבעי' ברחה דמותר אלא אפי' מתה מושיבין אחרת אע"ג דלכתחלה אין מושיבין וכיון שכ' הטור בח"ה דמותר בברחה ק"ו במתה וא"ל למה נקטי' התנ' להך ואצ"ל זו דהתנ' הוכרח לאומרו כדי שלא תטעה לו' דבבא דברחה קאי ג"כ על י"ד ודרך זו ואצ"ל זו קתני דמושיבין וכ"ש ברחה דמחזירין ול"ק השתא אותבי' כו' דדרך התנא לפעמי' לו' דרך זו ואצ"ל זו ע"כ נקט התנא עוד בבא דמתה דאם תפרשו הכל על י"ד יהיה לפניך ב' זו ואצ"ל זו הא' ברחה והב' מתה ויהיה קשה הל"ל השני לחוד ויהי' הא' בכלל אלא מזה נלמוד דסיפ' קאי על ח"ה ושם אמר זו ואצ"ל זו בבא דברח' ובבא דמתה ואין כאן רק אצ"ל זו פעם אחד נמצא דלא שנה התנא בבא דמתה אלא להורות דבבא דברחה קאי על ח"ה אבל הטור חלק אותם בהדי' וכ' דין ברחה בח"ה וחלק אותו מדין י"ד דלעיל לא הוצרך כלל לכתוב היתר' דמתה מושיבין כו' כל זה נראה נכון לפ"ד הטור וא"כ מ"ש רמ"א באם מתה אסו' להושיב אחרת הוא דלא כדעת הטו' אלא כדעת הרמב"ם דפסק בח"ה אסור כל מושיבין הן לכתחלה הן אם מתה ולהושיב אחרת ולא שרי אלא בברחה וא"ל על דעתו דהא כל דבר האבד מותר בח"ה י"ל דבטרחא יתירה אין היתר כמ"ש בסי' שאח"ז אפי' בדבר האבוד:
ד
null
41,448
טורי זהב
תקלו
ב
בתוך ג"י לבריחה. דאז אכתי לא פרח החמימות מהבצים ואין טירחא בחזרה:
ד
null
41,449
טורי זהב
תקלז
א
נהרות המושכין כו'. בטור כתוב יאורות מים המושכים מהאגמי' אם אינן פוסקים שמקלחין תמיד מותר להשקות מהם ואם הם פוסקים אסורים. חריצין שהמים באים דרך שם מהנהר לשד' אסור להשקות מהן אע"פ שנמלאו קודם י"ט לפי שהן פוסקים ואם אמת המים עוברת ביניה' שאז אינן פוסקי' מותר אפי' אם אין רוב השדה ראוי להשקו' מן האמה נ"ל פי' דיאורות אינם עשוי' לצורך השדה אלא הם נמשכים כן מצד בריאתן וזה יש לו שדה אצלם ומשקה מהם זה תלוי בדרך היאורים בפעם אחרת אם אין פוסקים בשום פעם מותר ולא חיישי' שמא עכשיו יפסקו ויהיה לו טירח' יתירה אבל חריצים שהם עשוים לצורך שדה והם מתמלאי' מן הנהר הגדול דהיינו שקצה של החריצים נוגע בנהר אין משקים מהם דדרך חריצים אלו אינם מתמלאים אלא כשהנהר הוא גדול ומלא על כל גדותיו אז נמשך להחריץ בזה אין משקין מן החריצי' אפי' אם נתמל' קודם י"ט כיון שודאי הוא שדרכו להפסיק לפעמי' כשאין הנהר גדול מאוד ואם אמת המים עוברת ביניהם פי' שאותו אמת המי' שממנ' בא לחריצין היא עומדת בין החריצי' אלא שאין אורך אותה אמה כאורך החריצין וע"כ אין משקין כל השנה אלא מן החריצין שאורכו כאורך השדה בזה מותר כיון שעכ"פ האמת מים הולכת ג"כ לקצת אורך השדה יכול להשקות מן האמה עצמ' אפי' אין רוב השדה ראוי להשקות ממנה דמ"מ יכול להשקו' בתרי זימני כנ"ל פי' זה והב"י פי' בדרכים אחרים והנלע"ד נכון כתבתי:
ג
null
41,450
טורי זהב
תקלז
ב
וכן בריכ' שנטפה כו'. פירש"י בית השלחין שהיא גבוה והי' מעין נובע מצדו ומצד אחר היה בית השלחין נמוך ובין אלו בית השלחין הי' בצד בית השלחין הנמוך בריכה קטנה וכשמשקין בית השלחין הגבו' ממעין נוטפין טיפים מב"ה הגבוה לתוך הבריכ' הנמוכ' מותר להשקות אותו ב"ה הנמוך מאותה בריכ' ואע"ג דבריכה עביד דפסק' הואיל ומטפטפ' מב"ה הגבוה מים שבאו לו ממעיין ואע"ג דהבריכ' עבידא דפסקה ואזיל ומייתי ממקום אחר מ"מ עדיין היא מטפטפת מב"ה גבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקה והוא שלא פסק מעיין המטפטף מב"ה גבוה לבריכ' מותר להשקות מבריכ' לב"ה הנמוך אבל אי פסק מעיין אע"ג דעדיין מטפטף מב"ה הגבוה לתוך הבריכה אין משקין מהבריכה לב"ה נמוך דלמ' פסק ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר:
ג
null
41,451
טורי זהב
תקלז
ג
כדי להשביחן אסור. פי' אפי' אם אין שם טירחא יתירה כגון המשכה בלא הדלאה דאז היה מותר אם היה חשש פסידא ואסור כאן כיון שא"צ אלא להשביחם וליכ' חשש פסיד' אבל בטרחא יתירה דהיינו לדלות מים אסור אפי' במקום חשש פסיד' כ"כ ה' המגיד:
ד
null
41,452
טורי זהב
תקלז
ד
ונתקלקלו. פי' ועדיין ניכר החריץ מעט אפי' פחות מטפח דאלו נסתם לגמרי אסור דהוה כעוש' מתחלה:
ה
null
41,453
טורי זהב
תקלז
ה
אמת המים. שהיא כדי שיקלחו שם המים לא סגי שם בפחות מטפח אבל כל שיש טפח מעמיק אח"כ עד ששה:
ו
null
41,454
טורי זהב
תקלז
ו
ואם ניכר שמכוין כו'. כ' ב"י בשם נ"י אפי' הוא מתכוין להיתר אסור כיון דניכר ממעשיו לאיסור: בגמרא פ' מ"ש ר' ינאי הוי ליה ההוא פרדיסא כי מטי ח"ה קטפי' לשנה שהו כולי עלמא לפרדסייהו לח"ה אפקריה רבי ינאי לפרדיסא ההוא שתא משמע שאם יש לו כרם שמותר לבצרו דהיינו אם הוא דבר האבד וכ' רי"ו מהאי עובדא יש ללמוד דאדם חשוב צריך ליזהר אפי' במלאכת דבר האבד שמא יטעה העולם לו' שכיון מלאכתו במועד וכ"כ הרוקח כ"כ ב"י:
יא
null
41,455
טורי זהב
תקלח
א
ואירעו אונס כו'. בטור כתוב אח"כ ובלבד שלא יתכוין מלאכתו במועד כגון שהיה סבור שהיה יכול לשהו' עד אחר המועד ואירע דבר כו' והוא כפל ל' ונראה שמ"ש תחלה ואירעו אונס הוא ט"ס:
א
null
41,456
טורי זהב
תקלח
ב
לא יקנסו בנו אחריו. כ' ב"י וז"ל וכ' רבינו ירוחם בשם המפורשים דהא לא קנסו בנו אחריו דוקא בדבר האבד אבל בדבר שאינו אבד אם עשאו בח"ה מאבדין אותו ממנו ואפי' מת קונסין בנו אחריו ונ"ל כי זהו למ"ד דאסור מלאכה בח"ה דאוריית' ולפיכך בדבר שאינו אבד קונסין בנו אחריו כדאמרי' גבי כהן שצרם אוזן בכור וקנסו בנו אחריו מאחר שהוא אסור מדאוריי' עכ"ל וז"ל בצרם אוזן בכור לא דקדק בשמיעתו דהא בהדי' פשטי' בפ' כל פסולי המוקדשין דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו ומינה משמע דבמכוין מלאכתו בח"ה אע"פ שאינו דבד האבד דלא עדיף מצורם אוזן בכור ומת דלא קנסו בנו אחריו עכ"ל. וראוי לשום לב דלא נשוי' לרבינו ירוחם עם המפורשים לטוע' בדבר כזה במה שהוא תלמוד ערוך ולפי הנרא' יפה כוון דאיתא בגמ' פ' מ"ש בעי ר"י מר"ז כוון מלאכתו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו משום דאיסורא עשה אבל כיון מלאכתו לא עשה איסור' עדיין (כ"ה גי' התו') א"ל תניתוה שדה כו' הטיבה ומת בנו זורעה אלמא לדידי' קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן ה"נ לדידי' קנסו כו' ובפ' כ"ה ד' מ"ד אי' ג"כ בעי ר"י מר"ז צרם אוזן בבכור מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל כוון מלאכתו במועד ומת לא קנסו בנו משום דלא עבד איסור' הכא מאי ופשיט ג"כ כמו כאן וס"ל למפרשי' שמביא רי"ו מדלא מבעי' ליה בכוון מלאכתו במועד לדבר שאינו אבוד ועשה אות' מלאכ' מהו לקנוס בנו ולא ה"ל למבעי בצור' אוזן בכור דג"ז הוה דאוריי' אלא בעי' זו ה"ל למבעי במקום בעי' זו אלא ודאי דבזה פשוט לקנוס גם בנו דיש תרתי לריעותא הא' מצד שמתכוין למלאכתו לח"ה הב' מצד שעוש' באמת דבר שאינו אבוד וא"כ ה"נ קאי לפי המסקנ' בההיא דפשיט מן נטייב' בשביעית אין שם אלא חדא לריעותא דעביד איסורא אבל בתרתי לאסור ודאי קנסו וע"פ הדברים האלו לק"מ גם על רי"ו שכ' שהמפרשי' ס"ל דמלאכת ח"ה דאורייתא מדהשוו דבר זה לצורם אוזן וס"ל אף לפי המסקנא בזה דקנסו בנו כיון דאיכא תרתי לריעותא כנ"ל סברת רי"ו בשם המפרשים והוא נכון:
ו
null
41,457
טורי זהב
תקלט
א
אינו יכול לילך ולתבעם נ"ל דזהו דוקא שהוא צריך לטרוח וליזיל בדיני ודיינא וכ"מ בגמרא דאמרי' רבינא הוי מסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למיזל עלייהו האידנא א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא אבוד' דמיא ושרי הרי דאמר ל' מהו למיזל עלייהו ולא אמר מהו לתבוע אותם ש"מ שאסור לטרוח בתביעה בהליכה אם הם אינם בעיר הזאת של הב"ח או שהם כאן וצריך טרחא לתבוע לב"ד אבל אם א"צ אלא לתבוע לעצמו שיפרע לו לא מצינו איסור והאידנא אנו רואים בכל הקהלות שתובעים בפני הדיינים אפילו בעד פרקמטיא בח"ה ויש לי ללמוד זכות דאנו רואים קלקול החובות הוא מצוי ביותר ובכל יום אנו נצערים ומתדלדלים ועול העכו"ם קשה עלינו וכמ"ש בסמוך בשם התו' פ' א"נ ועיין בסי' תקנ"א ס"ב והוא כמ"ש בהג"א פ' מ"ע אבל הקפות של עכו"ם שחייב לישראל בלא משכון מתיר רש"י לקבלו במועד ורשב"ם אומר ישר כח המחמיר עכ"ל. וב"י בשם ה' המגיד כתב בפשיטות דלהיפרע מן העכו"ם ד"ה מותר דבכלל דבר אבוד הוא וכ"ז נראה דהיינו אפילו לתבוע בדינא כנלע"ד ללמוד זכות דהאידנא כל החובות הויין בחזקת ספק דבר אבוד לכל הפחות ואיסור התביעה אינו איסור גדול אפי' בזמן התלמוד דהא לא מלאכה עושה:
א
null
41,458
טורי זהב
תקלט
ב
ונ"ל שלא נאמרו כו'. לעד"נ דלא בא הרב לומר דיש איסור ביש לו מעות בריוח אלא במופלג בעשירות דהאידנא תשוב הכל כדי חייו של אדם כמ"ש התוס' בפ' א"נ בהלואת רבית לעכו"ם דשרי כדי חייו בדף ע' וז"ל ואפי' ללישנ' קמא יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים עכ"ל:
ד
null
41,459
טורי זהב
תקלט
ג
וה"ה לירידי' הקבועים כו'. רש"ל בתשו' סי' ע"ט כ' וז"ל דע שקבלתי הלכ' למעש' להתי' בח"ה אם בא יריד אפי' יומ' דשוק' הנקר' קרסנ"י טאר"ג שהו' דבר דלא שכיח ובא לזמני' דומיא דשיירות וספינות וחשבי' הפסד ריוח להפסד קרן וכו' אבל שאר ימי שוק אין להתי' כלל לישב בחנות אם לא שהחנות סגורה ופתוחה במקצת אם בא ליקח וכל זה כדי להוצי' לשמח' י"ט עכ"ל:
ה
null
41,460
טורי זהב
תקלט
ד
אלא א"כ יהיו ראויים כו'. ואם אין ראוי' לאכול במועד אסור ול"ד לשיירא דלעיל דמותר דמציא' לית בה פסיד' אלא ריוח בעלמ' משא"כ בפרקמטי' ביטול דיד' פסיד' הוא א"כ ע"כ לא שרינן משום רווח' אלא מקח וממכ' שהוא דרך כל אדם לא מקרי מלאכה וגם ליכא טירח' אבל מליחת דגים מקרי מלאכ' ואיכא טירח' לא שרי' משו' רווח' כ"כ ב"י בשם הרא"ש:
ו
null
41,461
טורי זהב
תקלט
ה
לסוף ח' ימים. הטעם שהרי עיקר הקנייה הוא לאח' י"ט ויש אוסרין משום דא"כ מותר כל משא ומתן שהם יערימו לעשו' כן:
ז
null
41,462
טורי זהב
תקלט
ו
אבל יות' מכדי שתייתו. נרא' פי של כל השנ' כמ"ש בריש':
ט
null
41,463
טורי זהב
תקלט
ז
ועי"ט האחרון של חג. זהו לענין לעטר השוק בפירות דדוק' בעי"ט אחרון של סוכו' יעשו כן שהוא חג בפ"ע ולא בעי"ט אחרון של פסח אבל לענין למכו' בפרהסי' גם בעיו"ט אחרון של פסח יעשו כן כ"כ ב"י:
יא
null
41,464
טורי זהב
תקמ
א
ואינו טח בטיט משמע דהטיחה בטיט הוא מעשה אומן ק' דבפרק השוכר את האומנין דף ק"א אמרינן במשנה המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת בנגר ומנעול וכל דבר שהוא מעשה אומן אבל דבר שאינו מעש' אומן השוכר עושהו ואמרי' בבריית' השוכר חייב לעשות לו סולם ומעקה ולהטיח גגו ש"מ דהטיחה הוא מעשה הדיוט וי"ל דכאן הוה הטיחה מעשה אומן לפי שעוש' אותה עם מלאכת הגדר משא"כ שם שאינו עושה אלא הטיחה לחוד כנלע"ד ויש ללמוד משם דמותר לעשות סולם ולהטיח גגו בח"ה והיינו לצורך המועד דאי שלא לצורך המועד לא הותר אפי' מעשה הדיוט כמ"ש ב"י סי' שאח"ז ותימ' לי שלא הביאו הפוסקי' כאן:
א
null
41,465
טורי זהב
תקמ
ב
ציר הדלת. הוא חור שבאסקופה התחתונה הקורה הוא מה שעל הפתח שמחזר בו הדלת:
ד
null
41,466
טורי זהב
תקמ
ג
ובין כך וכו'. משמע אפי' אם לא ייבשו כדי לאפות במועד מותר לעשות הטפילה פי' טיחה בטיט שישמור חומו וצ"ע דהא הרמב"ם למד דין זה ממ"ש בברייתא דרבה בר שמואל דמיירי בימות הגשמים וברישא דברייתא אמרינן מעמידין תנור וכירים כמ"ש ב"י בשם הרב המגיד וקשה מנלן דמותר אפי' אם לא אפשר לאפות במועד דלמא מ"ה מותר אפי' בימות הגשמים כיון שאפש' לאפות בו במועד אפי' בימות הגשמים וצ"ע:
ז
null
41,467
טורי זהב
תקמ
ד
החמור של ריחים. פי' החמור שמגלגל הריחיים:
ח
null
41,468
טורי זהב
תקמ
ה
שנשבר במועד. ול"ד להא דאיתא בס"ד בציר ומפתח כו' אפי' נשברו מעי"ט שרי דהתם הפסד גדול הוא ולא כוון מלאכתו במועד דלפי הנראה דגם כאן יש היתר אפי' נשבר מעי"ט אם לא כוון על המועד כיון שצורך אוכל נפש הוא:
ח
null
41,469
טורי זהב
תקמא
א
אסור לתקן מלבושיו הקרועים. בטור כתוב ולא אמרי' דהוי דבר אבוד שהרי יתקלקלו אם לא יתקנם דלא מקרי דבר אבוד אלא כשעיקר הדבר נפסד כמו הפך זיתיו כו'. אבל בשביל מעט תוספת קלקול לא מקרי דבר אבד עכ"ל. משמע מזה דאם היו קרועים ומקולקלים הרבה דמותר לתקנם דהוי דבר האבוד וזהו הפסד גדול כמו ציר הדלת בסי' תק"מ:
ד
null
41,470
טורי זהב
תקמא
ב
וכן אסור לומר לעכו"ם לתקנם. ה"ה בכל מה שאסרו בח"ה לישראל כמ"ש סי' תקמ"ג דכל מה שאסור לעשות אסור לומר לעכו"ם לעשותו:
ד
null
41,471
טורי זהב
תקמא
ג
ולא מהני לאומן לתפור ע"י שינוי כו'. בת"ה סי' פ"ז כ' בזה ואע"ג דהעתיק אחד מהגדולים מדרשות הר"ח א"ז שמהר"א כ' לו בח"ה וכשבאו אצלו שאלו היאך כ' בח"ה והשיב לו תפס הקולמס בין גודל ואצבע כמו בכ"מ ונראה לומר דמתוך כך כששינה בשעת הכתיבה אינו חושש בתיקונ' ומותר אע"פ שלמשתלח נראה שכתב כדין עכ"ל מכאן היה משמע להתיר ולתפור ג"כ בכה"ג. אמנם י"ל דאין לדמות מלאכת התפירה למלאכת כתיבה דמלאכת חייטין חשיבי טפי מלאכת אומן ממלאכת לבלרין דשכיחי טפי דידעי לה בני אדם כדאמרי' פ"ק דחולין כו' ועוד נ"ל מדנחית לפרושי במתני' היאך ישנה האומן בתפירתו כדקתני האומן מכליב משמע דוק' בשינוי כה"ג שניכר בתפיר' עצמה שרי ולא בע"א כו' עכ"ל ועבסי' תקמ"ה: כתב הכל בו ההדיוט תופר כדרכו אפי' לאחרים ואפי' בשכר אם יהיה צורך המועד מזה ע"כ. וכ' ב"י ע"ז וטעות הוא דהא כל בשכר אסור כמ"ש בסי' שאח"ז עכ"ל ותמוה לי דהא אפי' בחנם אסור בתופר כדרכו דדוקא במלאכות המותרות מתיר בסי' שאח"ז בחנם אבל כדרכו אינו מן המותרות ועל כרחך לו' דהך לצורך המועד דזכר הכל בו היינו שאירע הדבר שא"א להיות במועד בלא זה כגון שנקרע כסותו לגמרי דהוי דבר האבד וכמו שכתבתי בס"ד וזה מותר אפילו בשכר וכן כתב רמ"א בסימן שאח"ז:
ה
null
41,472
טורי זהב
תקמב
א
אבל בשכר אסור. דקבלת שכרבמועד כעובד' דחול דמיא:
א
null
41,473
טורי זהב
תקמב
ב
כדי שישתכר וירויח. גם בטור כתוב האי כפל לשון ונראה שבא ללמד דל"ת דלא הותר אלא כדי שיהי' לו מה יאכל לחוד קמ"ל כיון דהותר בהאי מלאכה הותר לקבל השכר אפילו הוא הרבה מכדי אכילתו. והיינו בהאי מלאכה גופה שמקבל בשעה שאין לו מה לאכול אבל אחר שקיבל אחד אסור אח"כ באחרים כנ"ל פשוט וכ' בי"ד כשאין לו מה יאכל אף אם יש לו כלי בית למכור שרי אלא א"כ יש לו סחורות למכור:
ב
null
41,474
טורי זהב
תקמג
א
אע"פ שהוא חוץ לתחום. לפי שהולכין שם בני אדם ויראו המלאכה ויאמרו בשליחות ישראל הוא עושה משא"כ בשבת שמותר חוץ לתחום כיון שאין ישראל שם. ונעתיק לשון הגמרא מר זוטרא ברי' דרבינא בנו ליה אפדנא מקבלי קבולת חוץ לתחום אקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עלו לגבי' ואיכא דאמרי הוא נמי לא עייל בגוי' והאמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני ואיכ' דאמרי סיוע סייעי' בתיבנא בהדייהו פירש"י שהיה נותן תבן למלאכה דהואיל והוא מסייע בהדייהו אסור. וכתב הטור ואפי' נבנה הבית באיסו' נכון להחמיר שלא יכנסו בו וכתב ב"י מדכתב רבינו סתם נכון להחמיר ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב נראה שסובר דכלישנא דסייע בתיבנ' נקטי' דבתרא הוא וא"כ נבנה באיסור ומדלא אמר תלמוד' אסור ליכנס בה אלא דהנך רבנן או מר זוטרא גופיה לא עייל בגוויה משמע דלאו מדת דין היתה אלא מדת חסידות וז"ש רבי' נכון להחמיר כלו' אע"ג דמדינא שרי נכון להחמיר עכ"ל ביאור דבריו דהטור ס"ל דודאי יש איסור גמור אם מסייע בנתינת תבן ביום השבת וא"צ לכתבו כלל אלא דהגמ' קמ"ל לענין אם בדיעבד שנבנה באיסור דיש לאסור הכניסה לשם וע"ז כ' הב"י דס"ל לטור דללישנא קמא מיירי שנבנה בהיתר ואפ"ה יש להחמיר באדם חשוב. ולפ"ז באם נבנה באיסור לא מיירי בגמ' מזה ממילא אפשר דודאי אסור ליכנס בו מדינא דמאיזו מקום תלמוד להתיר ובגמרא דאמר הני רבנן לא עיילי משמע לאחרים אין איסור מיירי בנבנה בהיתר והטור לא פסק כהאי לישנא מכח ב' הוכחות חדא דא"כ ה"ל לפסוק בנבנה באיסור דאסור מדינא שנית דהוה ליה לחלק בין חשוב לשאינו חשוב אפי' בנבנה בהיתר אלא ודאי דפוסק כלישנא בתרא דהגמ' מיירי בנבנה באיסור כי היה מסייע בתבן ואפי' הכי אמרו בגמ' דדוקא רבנן היו נזהרים משמע דאין איסור גמור בכניסה מצד הדין וע"כ פסק הטור נכון להחמיר זהו כוונת ב"י וחנם כתב מו"ח ז"ל על הב"י דתקפה עליו משנתו בזה ובסימן רמ"ד כתבתי עוד מזה ע"ש:
ב
null
41,475
טורי זהב
תקמד
א
וה"ה דלשאר צורכי מצוה. ב"י בסוף סי' זה מביא דברי התוס' על מ"ש בגמ' יוצאין על הכלאים במועד לפי שאז נשכרין הפועלי' בזול והקשו התו' למ"ד שכר פעולה שאין לו מה יאכל אסור היאך יכולין לשכור פועלים ותירצו דשמא י"ל דהני דמצוה התירו וכ' ב"י ע"ז ואע"ג דקי"ל כמ"ד שכר פעולה מותר באין לו מה יאכל מ"מ יש ללמוד דהיכא דהוה לצורך מצוה אע"פ שיש לפועל מה יאכל מותר עכ"ל וזה סותר מ"ש כאן רמ"א שלשאר צורכי המצוה אסור והוא מדברי ריב"ש שמביא ב"י. ולכאור' נ"ל לחלק דדוקא מ"ע אע"ג שהיא מוטלת על האדם לעשות' מ"מ יוכל לעשות' אחר המועד בזה אסור ובח"ה ישב בטל אבל מה שיש איסור על האדם להיות יושב בטל כההיא דכלאים דהמקיים כלאים לוקה ודאי שרי להשכי' פועל אפי' יש לו מה יאכל אלא דק' ע"ז ממ"ש בסי' שאח"ז דאין מגיהין אפי' אות אחת והא התם יש איסור משום אל תשכן באהלך עולה וע"כ נלע"ד שאין ללמוד מדברי התוס' האלו היתר למצוה וקושית' נלע"ד לתרץ דיוצאים על הכלאים הוא מצרכי רבים שהרי חשבי' התנא בין שאר צרכי רבים ריש מ"ק במשנה ובזה מותר כמ"ש בסעיף שאח"ז. גם התו' לא כתבו תי' שלהם אלא דרך שמא אבל מדברי הטור סי' שאח"ז מוכח דמצוה שרי וע"ש:
א
null
41,476
טורי זהב
תקמד
ב
בורות ומעיינות כו'. שני התירים יש בצורכי רבים האחד במעשה הדיוט מותר אפי' א"צ עתה במועד הב' במעשה אומן אין היתר אלא בצריך לה במועד ובשני התירי' אלו התירו אפי' כוון לעשות כן במועד והטע' לפי שצרכי רבים אינ' נגמרים אלא בשעת הבטלה דדמי לקידרא דבי שותפי ובשעה שבטלים מתחברים כולם ועושים ואם לא יעשו אז לא יעשו לעולם ואע"פ שכ' כאן אפי' אם כיונו כו' על היתר השני מ"מ קאי גם על הראשון שכ"ה ברא"ש בהדיא ומביאו ב"י:
ב
null
41,477
טורי זהב
תקמה
א
ואפי' להגיה אות א'. לפי שאין זה צורך המועד לא מיקרי צרכי רבים כיון שיש להם ספר אחר לקרות בו ועמ"ש בסי' שלפני זה:
א
null
41,478
טורי זהב
תקמה
ב
ולצורך רבים יש אוסרים. הוא דעת ת"ה סי' פ"ה בדין ציבור המבקשים לשלוח אחר ש"ץ וצריכים לכתוב בח"ה דאסור וראייה מביא מהא דכ' בא"ז אין מגיהין אפי' אות אחת בספר העזרה פי' שמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים אלמא אפי' צרכי רבים אין כותבין במועד והא דשרינן לכתוב גיטי נשים ושחרורי עבדים הנזכר בסעיף ה' צ"ל דהני בכלל מעשה ב"ד. וספר העזרה י"ל דלא היה צריך לקרות במועד כו' וכתיבה מעשה אומן כדמוכח במיימון שכ' שהתירו לחכמים לכתוב שאילת שלום וחשבונות מפני שאין אדם מקפיד על כתיבתו והרי הוא כמעשה הדיוט משמע שאסרו חכמים משום דמעשה אומן הוא עכ"ל וכ' ב"י ע"ז שאינו מחוור דמשמע ודאי דלא הוה כתיבה מלאכת אומן אלא בס"ת תפילין ומזוזות אבל כתיבת אגרת ודאי מעשה הדיוט הוא וכמ"ש בשם הרמב"ם עכ"ל. וא"כ משמע דלהב"י מותר אפי' בכתב של ס"ת שאנו קורים כתיבה מרובע וההיתר הוא דאין מדקדקים לכתוב אותן האותיות כתיקונן כיון שאינן אלא לצורך אגרות וע"כ מ"ש רמ"א ע"ז ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעש' אומן אינו מובן לי דהא על כ' משיט"א קאמר שאנו נוהגים בו וא"כ לא קאי על הגהת ספרים דנקט הש"ע דהם כתיבה מרובע אלא אשאר כתבים קאמ' דנהגו בו להקל וזה אינו דהא בסעיף ה' אמר שנהגו להחמיר בו בשאילת שלום ואי על כתיבה מרובע קאמר דמקילין בו בכתב שלנו שאינו מתוקן כ"כ כמו בכתיבת ס"ת ותפילין ובזה אין שייך נהגו להקל דודאי לא נהגו להקל כלל בכת' ס"ת ותפילין להגיה בהם בח"ה וצ"ל דקאי על המוזכר בת"ה לענין כתב הצורך לקהל לשלוח אחר ש"ץ וכיוצ' בו ואינו לצורך המועד ובאמת גם בזה אין היתר ברור אפי' בכתב משיט"א שהרי לא ניתנה בסיני רק כתיבה גסה. כ' ב"י ע"ז ואין זה ברור בעיני ע"כ כ' רמ"א מצד המנהג להקל בזה וע' בס"ה:
א
null
41,479
טורי זהב
תקמה
ג
וכן בספרי מקרא כו'. דבר זה תמוה דבשלמא ס"ת צריך לקרות בה בצבור ע"כ צריך להגיה קודם הקריאה בבה"כ. אבל בשאר ספרים שלומדין בהם אפי' במועד הלא יכול לקרות בהם אפי' אינם מוגהים רק יעשה רושם במקום הטעות ואחר י"ט יתקנם וצ"ל שאינו מגיה מתוך ספר אחר שהוא מוגה שזה ודאי אפשר להמשיך עד אחר י"ט אלא מיירי שמגיה מתוך השכל איזו טעות ובזה אפשר שאחר י"ט ישכח עיון הזה ולא ירגיש כ"כ בהטעות או היאך לתקנו וזה הוה דבר האבוד כנלע"ד נכון לחלק:
ב
null
41,480
טורי זהב
תקמה
ד
וטווה על יריכו. פי' דרך שינוי אבל הטור ורמב"ם כתבו אפי' בלא שינוי וכ"פ ב"י להלכה ותימא במ"ש כאן על יריכו דמשמע דבעי שינוי:
ג
null
41,481
טורי זהב
תקמה
ה
ואינו אסור רק בכתיבה. נראה דג"ז קאי על מ"ש כדי להניחן במועד וה"ק אם כותב לאחרים בשכר והוא יש לו מה יאכל דאז אסור בכתיבה אבל מותר בעשייתה כיון דהוא לצורך המועד עכ"פ וצ"ל הטעם דהעשייה לא הוה מעשה אומן אבל שלא לצורך המועד ודאי אסור אפי' העשייה. וגדולה מזו כתב ב"י הסי' זה בשם רוקח דאסור לתקן קונטרסים לכתוב אחר י"ט ותמוה לי שפסק להקל בעשיי' והוא מדברי התוס' שמביא ב"י שכתבו ושמא אין איסור כי אם בכתיבה וטויה הרי לא כתבו רק שמא ולא בדרך ברור דאפשר לומר דהתנא נקט כתיבה וה"ה עשייה:
ג
null
41,482
טורי זהב
תקמה
ו
מותר לכתוב חשבנותיו. הרמב"ם נתן טעם מפני שבכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן מאוד ונמצאו כמעשה הדיוט והרשב"א נתן טעם שמא לא יזכור ויאבד ממונו וכ' ב"י דלטעם הרמב"ם אין הית' רק אם הוא לצורך המועד כמ"ש בסי' תקמ"ד ובכתיבה דידן שהוא משיט"א יש לסמוך להקל כטעם הרשב"א וכ' הרוקח סי' ש"ח רבינו שמריה התיר לכתוב משכנות בח"ה ע"י שינוי משום דדבר האבד הוא ואע"ג דאמרי' בתוספתא כותב אדם חשבנותיו ויציאותיו במועד י"ל יציאותיו שיש בו להוציא והכל משום שמחת י"ט אבל משכנות לא אפ"ה משום דבר האבוד מותר עכ"ל והקשה ב"י ע"ז שהרי דבר אבד אין צריך שינוי כמ"ש סי' תקל"ז עכ"ל ואיני רואה קושיא בזה על הכל בו דאיהו ס"ל כהרמב"ם שמביא ב"י סי' תקל"ז דס"ל דע"כ לא אמר ר יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אלא היכא דאי משנה איכא הפסד אבל היכא דאפי' משנה ליכא הפסד מודה ר' יוסי דצריך לשנות עכ"ל וה"נ אין לו הפסד אם יכתוב ע"י שינוי אלא דבדבר שיש בו משום שמחת י"ט א"צ אפי' שינוי ומ"ה מוקי לההיא דכותב יציאותיו בדבר שיש בו שמחת י"ט:
ד
null
41,483
טורי זהב
תקמה
ז
שטר קידושין כו'. הרמב"ם נתן גם באלו טעם שאין אדם נזהרין מאוד בתיקונן ובאינך נתן הטעם מפני שהם דברים השייכים לב"ד וצרכי רבים הם והתוס' כתבו דכל הני הני דבר אבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד או תלך למדינת הים:
ה
null
41,484
טורי זהב
תקמה
ח
ושטרי בירורין. פי' שכותבין פלוני בורר פלוני דיין כו':
ה
null
41,485
טורי זהב
תקמה
ט
כתובה. מטעם דבר אבוד שמא יצא ערעור בהסכמת תנאיהם ויש אוסרין דהוי כמו שט"ח וזה דעת סמ"ק כמ"ש ב"י ונ"ל באם יש נשואין אחר י"ט ואפשר שלא יהיה אז סופר בעיר דמותר להכין הכתובה בח"ה דהוה דבר אבוד ועכ"פ לא יכתוב הזמן מיום הכתיבה דה"ל מוקדם ונראה שלא להחמיר כיש אוסרים דאפי' אם הוה כמו שט"ח הא פוסקים בטור שט"ח אם אין מאמינו מותר וכאן מדמקדים לכתוב הכתובה ודאי אין מאמינה לו ע"כ מותר כנלע"ד:
ה
null
41,486
טורי זהב
תקמה
י
ואגרות שלום. דבגמ' איתא אגרת רשות ופי' בו אגרת שלום אבל יש אוסרין הוא ה"ג ורש"י דפירש רשות היינו שטרי ממשל' דוקא מל' אל תתודע לרשות וסיים ה"ג אבל דיסקיא לא פי' שאר שטרות וכ"כ בהדיא בהג"מ וז"ל אבל שאר כתבים כותב שלא כדרכן וכן היה נוהג הר"מ להחמיר וכותב ע"י אותיות שבורות וחתיכות עכ"ל וכן הביא ב"י עוד בשם התו' והמרדכי לאסור לכתוב אגרת ואפי' על א' שהיה תפוס התירו בדוחק לכתוב וכ"כ בהג"א לאסור לכתוב מצרכיו לשלוח לחברו ומה שנהגו לכתוב בעיגול איסור גמור הוא עכ"ל וסיים ב"י ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והראב"ד ורמב"ן ז"ל מסכימים להתיר לכתוב אגרות שלומים הכי נקטי' ואפי' בלא שינוי כו' ונראה דכל כתבים מותר לכתוב בין של שלום בין של פרקמטיא אפי' אינה אבודה כו' עכ"ל. ודברי רמ"א כאן הם תמוהים במה שהוא מביא שנהגו להחמיר באגרת שלום ועל פרקמטיא שמתיר הש"ע לא זכר כלום משמע דמודה בזה וזה דלא כמאן דמאן דמחמיר בשל שלום אוסר גם בזה. גם מה שהעיד על המנהג בשל שלום הוא תמוה דב"י כ' דכבר נהגו להקל ולכל הפחות היה לו לכתוב ובמדינות אלו נהגו להחמיר ותו דמאן מסהיד דאדרבה אנו רואים בכל המקומות שכותבים בח"ה כל הצריך לאדם לכתוב בפרט בפרקמטיא ואם ראה רמ"א מחמירין אין זה כלל על המנהג ומה שנוהגין קצת לכתוב בשורות עקומות ודאי אין להביא ראי' מזה דזה לא מעלה ולא מוריד וכמ"ש בס"ז דמה שאסור לכתוב אפי' ע"י שינוי אסור וא"כ זהו פועל ריק ע"כ נלע"ד כיון דקי"ל מלאכת ח"ה אינה אלא דרבנן ומצורף לזה שכתיבת משיט"א שלנו אינו מעשה אומן כלל שפיר יש לסמוך על ב"י בפרט שהעיד ע"ז שכן נהגו והמחמיר יחמיר לעצמו והמיקל יש לו על מי לסמוך וכן מ"כ בשם ד"מ דהמקיל במקום שאין מנהג לא הפסיד ורש"ל כתב כותבי הזמנות ונוטלין שכר נראה שצריך להוציא אותו שכר לצורך י"ט עכ"ל:
ה
null
41,487
טורי זהב
תקמה
יא
שטר מכירה במועד. כ"כ ב"י בשם התו' דהא אין כותבין שטר מכירה אלא על הקרקע ואמרי' לעיל אין מוכרין בתים א"א לצורך המועד ולצורך המועד פשיטא דשרי וה"ה אם מכר קודם המועד ועתה רוצה לכתוב דשרי במועד דהוה נמי דבר האבוד רק אם היה לו אונס ולא היה יכול לכתוב קודם המועד עכ"ל. מ"ש רק אם היה לו אונס פי' שאין היתר רק בהיה לו אונס כו' ונראה דגם באריסות וקבלנות שזכר רמ"א כאן לאיסור באם נעשה קודם המועד היינו בלא אונס קודם המועד דאל"כ מ"ש ממכר ולשון רמ"א אינו מדוקדק דמשמע דיש חילוק בין מכירה לאריסות וקבלנות וזה ודאי אינו אלא דרמ"א נמשך אחר ל' ס' ת"ה שכ"כ באריסות וקבלנות אבל באמת בשניהם תליא מילתא אם היה אונס קודם המועד או לא כנלע"ד פשוט:
ו
null
41,488
טורי זהב
תקמה
יב
אפי' ע"י שינוי אסור. פירוש שעושה שינוי בידו בשעת הכתיבה או שעוש' שורות עקימות והכתב עצמו אין בו שינוי זהו אסור אבל אם יש שינוי בכתב עצמו מותר וכמ"ש ב"י בשם הג"מ בשם סמ"ק שיש לאסור שלא לכתוב ע"י שינוי בעיגול אלא צריך לעשות בכל אות שינוי אות דהיינו חתיכות ושבורות באמצעיתן והיו"ד יעשה אותה כעין עיגול קטן עכ"ל ונלע"ד דהיינו דוקא בכת' גס אבל לא בכתב משיט"א וכמ"ש בסמוך:
ז
null
41,489
טורי זהב
תקמה
יג
דבר חידוש. ר"פ בהגהות סמ"ק מביא ראייה נכונה לזה מדאמרי' בפ"ב דתמור' והאר"י כותבי הלכ' כשורפי תורה וכו' דלמא מילתא חדתי שאר פי' דבר חידוש וירא שמא ישכחנו אלמא אפי' בזמן שנאסרה הכתיבה בדברים שבע"פ הותרה בדבר חידוש גם בח"ה נתיר מטעם זה לכתוב דברים שהם מחודשים אצלו וירא שמא ישכחם עכ"ל מלשון שהם מחודשים אצלו משמע דל"ש שמע החידוש מאחר ול"ש חידשו הוא עצמו אם הוא בר הכי שיוכל לחדש בראוי וגם הטעם שמא ישכח שייך גם בזה דהרבה זמנין שאדם שוכח מה שחידש הוא כבר ואינו יכול לחדשו אח"כ ולכאורה היה נראה לומר דאין היתר זה אלא כשכבר שמע אבל לא ישמע לכתחלה כדי לכתבו דזה הוה כמי שעושה לכתחלה דבר שיהי' אבוד אבל זה ודאי שיבוש דהאדם מצווה בכל עת ללמוד חידושים בתורה ועוד נראה להוסיף על דברי רבותינו טעם להתיר כתיבת חידושים בתורה אף בלא טעם שכחה כיון שכל עת ורגע מוטל עליו לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולת שלו אין שייך לומר בזה ימתין עד אחר י"ט ואז יכתוב החידוש דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר דהיינו שיחדש אחר כך חידושים אחרים ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שיש חידוש כבר אצלו יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה ואין לך דבר האבוד גדול מזה שמאבד הזמן וכן ראיתי למו"ח ז"ל שכ' חבוריו גם בח"ה ונראה שהכותב חידושים בח"ה יזהר שלא לכתוב אותיות של כתיבה גסה רק משיט"א ואם יצטרך לאות גס יכתבנו בדרך חיתוך ושבירה כמ"ש:
ט
null
41,490
טורי זהב
תקמו
א
אין נושאין נשים. משום דאין מערבין שמחה בשמח' וכתוב בהגהת סמ"ק מכאן שיש נזהרין שלא לעשות שני חופות ביום א' גם מביאין ראיה מהירושלמי דמפיק מקרא שלא לערב שמחה בשמחה מיעקב אבינו דכתיב מלא שבוע זאת ולא היא דהתם שני השמחות היו לאד' א' דיעקב היה נושא ב' נשים וכן גבי רגל שמחת האשה שהוא נושא ושמחת הרגל שתיהן הן לו הלכך שייך בהו עירוב שמחות אבל בב' חופות שעושין מב' נשים לב' אנשים לא שייך כאן עירוב שמחה וכן היה נוהג מורי הר"ר יחיאל לעשות חופות יתום או יתומ' עם חופת א' מבניו ביום א' אך מב' אחיו' כ' בס"ח דאין לעשות ביום א' עכ"ל ובמקצת ספרים כתוב דאפי' בשבוע א' אין לעשות ואין לשנות המנהג עכ"ל:
א
null
41,491
טורי זהב
תקמו
ב
ומותר ליארס. שמא יקדמנו אחר ברחמי' ולפי טעם זה כ"ש שמות' לכתוב תנאים לשידוך בח"ה כנהוג בינינו אלא דצ"ע לענין סעודה שרגילין לעשות אחר כתיבת התנאים אם זהו במקום סעודת אירוסין ואסור כמ"ש בסמוך או נימא דל"ד סעודה זו לסעודת אירוסין שקידש כבר דאז דוקא שייך אין מערבין שמחה בשמחה ונלע"ד דאסור דע"כ לאו דוקא סעודת אירוסין דהא גם סעודת ברית מילה היה לאסור אי לאו הטעם משום שזמנה קבוע וכן בפדיון הבן ממילא סעודה זו אסורה וראיה עוד ממה דאמרינן פ' א"מ דף י"ח דהא דאמרי' אלו כותבים במועד קידושי נשים ובעי' לאוקמי שם בשטרי פסיקת' וכדר' גידל דחמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הניקנים באמירה אלמא דשטרי פסיקת' נכללים בכלל קידושין וכתיבת התנאים שלנו הם ג"כ כשטרי פסיקתא ע"כ נלע"ד דסעוד' זו אסורה בח"ה וכ"ש ברגל כשהוא סועד עם הכלה בפעם ראשונ' אחר בתיבת התנאים שלנו:
א
null
41,492
טורי זהב
תקמו
ג
ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין. ונראה דכ"ש סעודת נישואין הראשונה דהיינו שנשא ערב הרגל ולא אכלו שום סעוד' עד הרגל דאסור וכ"מ להדי' בריב"ש שמבי' ב"י:
א
null
41,493
טורי זהב
תקמו
ד
סעודת ברית מילה. הטעם כתבו התו' וז"ל דליכא שמח' משום דאיכא צערא לינוק' א"נ כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד וא"ל הא זמנו קבוע תינח בזמנה שלא בזמנ' היאך היה מות' ונ"ל דקי"ל כרב אשי דדריש בחגיגה פ"ק בחגיך ולא באשתך ואין איסור לערב שמחה בשמחה ועי"ל דלא חשיב שמחה בשמחה אלא סעוד' נישואין בלבד עכ"ל פי' סעודה השייך לנישואין דהיינו אירוסין מבואר כאן דפדיון הבן אפי' שלא בזמנו מותר לעשות סעוד' בח"ה:
ד
null
41,494
טורי זהב
תקמו
ה
שתוכל לסלקו במועד. הטעם שכשהיא טופל' בפניה בסיד מציר' היא שניוול הוא לה אלא כיון ששמח' הוא לה כשתסלק הסיד מפניה ע"כ מותר משום שמחת י"ט שתהי' אח"כ והך היתר של עשיי' תכשיטי אשה במועד איתא בגמ' דדביתהו דר' חסדא עבדא כן והית' זקינ' ויתיב ר' הונא בר חנינא ואמר ל"ש אלא ילדה אבל זקינה לא א"ל האלקים אפי' אמא דאימך אפי' עומדת על קברה דאמרי אינשי בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא פי' למיני זמר היא רהטא:
ה
null
41,495
טורי זהב
תקמז
א
כל ל' יום כו'. שאין המת משתכח מן הלב ל' יום אי מספידו פחות מל' יום לפני הרגל אתי למספד ברגל דעדיין לא שכחו לפ"ז אפי' אם מספיד המספיד בחנם אסור אבל לרב אין איסור אלא אם מספיד בשכר ויש לחוש שיתן להמספיד מעות שהכין לרגל וא"כ בחנ' מותר וקי"ל כשמואל:
ג
null
41,496
טורי זהב
תקמז
ב
שבא' לו שמועה כו'. דה"ל כאלו מת תוך ל' יום דהמרירה קבועה כבר בלבו בלא ההספד:
ד
null
41,497
טורי זהב
תקמז
ג
אינו בכלל זה. דאין זה עורר על מתו דאדרבא דעתו להפסיק עי"כ אבילתו שהרי קודם לכן לובשי' שחורים ואח"כ מסירים אותם ולובשי' מחלצות עכ"ל ב"י:
ה
null
41,498
טורי זהב
תקמז
ד
ויש חולקין. הוא דעת הסמ"ק שס"ל אין קריעה כלל בח"ה ונהגו בני אשכנז לעשות פשר' לחלק בין אב ואם ובין שאר קרובים וכ"כ בת"ה שנוהגים באשכנז וסיים ע"ז רמ"א דבזה לא אזלי' בתר בני אשכנז כבשאר מקומות אא"כ מבורר שנוהגים כן אבל מן הסתם סמכינן על עיקר הדין דיש לקרוע על כל הקרובים וכן הוא דברי רמ"א בי"ד סי' ש"מ וע"ש בדברינו בדברים השייכים לזה עוד:
ו
null
41,499
טורי זהב
תקמח
א
הסי' זה מפורש בדברינו בי"ד סימן שצ"ט רק נעתיק כאן קצת דינים מחודשים שם נכתבים באורך וכאן בקיצור: (א) מונה הז' מי"ט כו'. משמע אפי' נקבר ביום א' ע"י עכו"ם ולא כמ"ש רש"ל לחלק דדוקא אם נקבר ביום ב' מונה מיום ב' אבל בר"ה אמרי' דוקא בנקבר ביום ב' מונה ז' מיום ב' אבל נקבר ביום א' אינו מונה אפי' מיום ב' ע"ש בי"ד מ"ש מזה בסי"ג:
ב
null