Datasets:
sivan22
/
orach-chaim

Dataset card Data Studio Files Community
1
Unnamed: 0
int64
0
42.6k
bookname
stringclasses
9 values
siman
stringlengths
1
4
sek
stringlengths
1
1.63k
⌀
text
stringlengths
2
18.1k
seif
stringlengths
1
3
topic
stringlengths
10
32
⌀
7,800
מגן אברהם
קנד
ג
מתקלקלין. א"כ לא היה ראוי מעיקרא ולא חלה עליו שם קדושה דלא מקרי תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה:
א
null
7,801
מגן אברהם
קנד
ד
דמותר ליטלן. פי' ויהיה לו דין קדושת בה"כ:
א
null
7,802
מגן אברהם
קנד
ה
תשמישי קדושה. וה"ה מקק ספרים ומקק מטפחותיהן [שבת פ"ט]:
ג
null
7,803
מגן אברהם
קנד
ו
וכסא. שנותנים עליו לפעמים הס"ת בלא מטפחת דאל"כ יש לו דין בה"כ:
ג
null
7,804
מגן אברהם
קנד
ז
וילון. משום דלפעמים מניחים אותו על הארץ ומניחין הס"ת עליו ועסס"ו:
ג
null
7,805
מגן אברהם
קנד
ח
שנעשה לכבוד. ומונח על דבר שבקדושה משא"כ ווילון כנ"ל דלא כע"ת:
ג
null
7,806
מגן אברהם
קנד
ט
ס"ת שבלה. והוא הדין ספרים ואסור לשורפן [ב"ש] ונ"ל דה"ה בכל תשמישי קדושה דהוי בכלל לא תעשון כן לה' אלהיכם וכו' כמ"ש ססי' קנ"ב וכן כתב הרמב"ם במל"ת סימן ס"ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו:
ה
null
7,807
מגן אברהם
קנד
י
שימש תלמידי חכמים. הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים טעם לדברי המשנה (רש"י ברכות מ"ז):
ה
null
7,808
מגן אברהם
קנד
יא
מתיבה כסא. דתיבה הס"ת מונח בו תמיד והכסא אין נותנים עליו הס"ת אלא לפעמים ומשמע במרדכי דאפי' הבנוי בחומה כמ"ש ס"א אסור לעשות ממנו כסא ע"ש:
ו
null
7,809
מגן אברהם
קנד
יב
כיס לחומש. וכ"ש שאסור לכרוך מפה של ס"ת בס' הפטרות כדאי' בגמר' ומפה שפורסין על השולחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן [מהרי"ל]:
ו
null
7,810
מגן אברהם
קנד
יג
אין לו קדושת ארון. דלעולם אין נותנין עליו הס"ת בלי מטפחת וכ"כ מהר"מ פדואה סי' פ"ב דמותר לעשות מפרוכת מפה שעל השלחן ומ"מ צ"ע למה נהגו לפורסו לחופה לחתנים ואפשר דלב בית דין מתנה עליהם וכמ"ש ס"ח ועס"י:
ו
null
7,811
מגן אברהם
קנד
יד
שאינם קדושים. שאינן לא לנוי ולא למלבוש רק לסימן שלא יטעו [שם] ועכשיו נהגו לתלותן בס"ת לנוי: מפות שפורסין על הס"ת יכולין לתלותן בכותל בה"כ וכן כלי כסף שמשימין על הס"ת יכולים להניחם על העמודים שבב"ה [ב"ז סימן קע"ד]: כתב הב"ח סי' נ"ג /קנ"ג/ כתב רש"ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחים שאר ספרים בארון אצל ס"ת דהא עדיין קדושתו קיים תדע שהרי אנו מניחים לעולם יריעות פסולים בארון וה"ה חומשים ושאר ספרים אכן צריך עיון היכא שהוציאו הספר תורה ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס"ת איכא הורדה מקדושה לפי שעה או לא ע"כ ול"נ פשוט דאסור אפי' לפי שעה ואפי' להניחם אצל ס"ת נמי אין נראה להקל דמאן לימא לן דמנהג ותיקין הוא עכ"ל, ובס"ח סי' תתקל"ח /תתקלד/ איתא דאסור להניח בתוכו יריעות פסולים ואפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה ובארון הבנוי כמין חדר פשיטא דשרי כמ"ש סס"א ובמגילה אמרינן דמותר להניח התיבה תוך החלון לסתום אותו שלא תכנס הטומאה בבית הכנסת ואף על גב דהוי תשמיש של חול וצ"ל כיון שאין משתמש בו כלום דמה לי שמונח כאן או כאן, וכתבו התוס' בב"ב דף כ' כיון דלא מבטיל ליה להיות שם לעולם שרי: ובט"ז בי"ד כתוב דאסור ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו שיהא נוח לו לראות לעיין בתוכו אא"כ מונח הספר כבר אז מותר להניח השני על גביו עכ"ל, וממ"ש לעיל משמע דשרי וכ"ש כשעושה ללמוד ממנו וכמ"ש סי' שט"ו ס"ז, ובס"ח סי' תתצ"ח לא ישרטט קונטרסים על הספר לפי שאין קדושה לקונטרסים עד שיכתבו בו משמע דכשכתוב בו מותר להניח עליו ואח"כ כתב שאם החמה זורחת ולא יכול ללמוד מותר להניח ספר אחד להיות לצל אבל שלא לצורך אסור ליהנות בו ע"ש, אל יניח קונטרסים בספר ולא יכתוב חשבונותיו בספר ולא ינסה בו הקולמוס עכ"ל: אמרי' בשבת פ"ב נשים מתות בעון שקורין לארון הקודש ארנא דצריך לומר ארון הקודש, מיהו נמצא כמה פעמים בגמרא ופוסקים ארון וצ"ל דכשעוסק בלימוד שאני שהכל דבר שבקדושה ורש"י כתב ארנא כך היו קורין למגדלים שלהם אבל ארון שם מיוחד גם לארון הקודש: תמה אני על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי הקודש כשקושרים אותו ובודאי זה איסור גמור שמורידין אותם מקדושתן וראוי לגונזן שלא יהיו מונחין בבזיון:
ו
null
7,812
מגן אברהם
קנד
טו
ואף על גב דלא התנו. ומסיים בת"ה נדחקתי כדי לישב קצת מה שאין העולם נזהרין עכ"ל ומשמע שם דראוי לכל אדם כשמנדב דבר או להגזברים כשקונין להתנות שיהיו רשאים להשתמש בהם:
ח
null
7,813
מגן אברהם
קנד
טז
אין מוחין בידם. שאני או' התנו עליו מתחלה לכך כיון שנשתמשין לכבוד התורה אבל בראשי חתנים דעלמא לא שאין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישמש בהן הדיוט לכבוד עצמו [ב"י ר"ן] משמע דאם התנו בהדיא בשעת עשיית העטר' שיניחו בראשי חתנים דעלמ' שרי כמ"ש ס"ח ובירושלמי:
י
null
7,814
מגן אברהם
קנד
יז
אסור להדליקם. וה"ה לכל נר מצוה וה"ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לע"א עסי' י"א סעיף ח' וסי' תקפ"ו סעיף ג' ובכ"ה כתב בשם הרא"ם ח"א סי' ע"ט דאפי' נעבד בבית ע"א בקבע מותר להתפלל בתוכו ואפשר דס"ל דמחוב' שאני ואף על גב דבית דינו כתלוש מ"מ דמי למחובר וצ"ע בע"א דף מ"ו מ"ז והכא שאני דלא עבד הבית עצמו ועיין בי"ד סי' קמ"ה סעיף ג' ואין להביא ראיה מדאיתא בע"א דף מ"ג שהעמידו דמות בבה"כ אעפ"כ התפללו בתוכו דהתם היא באה בגבולה:
יא
null
7,815
מגן אברהם
קנד
יח
אסור להדליקו. דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו (שם) ואם כן אפילו מומר לחלל שבתות לבד אין מקבלין כדאי' בחולין דף ד' וכ"כ הרמב"ם פ"ג ממעשה הקרבנות, ובס"ח סי' תרפ"ז כתוב דאם נתן מעות לכתוב ס"ת בשמו שרי וכ"כ הש"ך בסי' רנ"ד בשם מבי"ט ח"ב סימן רי"ד:
יא
null
7,816
מגן אברהם
קנד
יט
אם הוא מאוס. משמע בת"ח כלל כ"ב דאפי' במקום שמותר באכילה אסור לגבוה אם הוא מאוס וכ"כ הבחיי וכ"מ ברי"ו וברא"ש פ' ג"ה מיהו בת"ה בית ד' שער א' כתב וז"ל אם הוא בענין שאסור באכילה אסור בהדלקה וכ"פ הט"ז בי"ד סימן קי"ד עסי' ער"ב:
יב
null
7,817
מגן אברהם
קנד
כ
נר של ב"ה. ז"ל הרב"י כתב רי"ו נ"ב נר בה"כ מותר לקרות לאורו בין בתלמוד בין בכל צרכיו דהא לנהורא קמכוין להרבות מאור בה"כ כמה דקרי טפי איכא מצוה דמקבל שכר כ"כ רב נטרונאי בתשובה ע"כ ואף על פי שהכלבו כתב שנהגו שלא להדליק מנר הבה"כ הואיל והוקצו למצותו והקדמונים נהגו איסור גדול ואפי' לכתוב או ללמוד אין מדליקין בהם, נהגו העולם כדברי רב נטרונאי, ונ"י כתב בה' ציצית שאסור להדליק בעוד שדולקין למצותן לצורך חול אבל נר של שבת או של חנוכה לת"ת לחיה ולחולה שרי ע"כ ומיהו לא נהגו לזהר בכך עכ"ל ב"י ס"ל דלרי"ו שרי לקרות אצלו אפילו דבר של חול כ"ש להדליק ממנו נר של חול ולהכלבו אפי' של מצוה אין מדליקין ממנו ולנ"י אם של מצוה שרי ושל חולין אסור וצ"ע איך עלה על דעת הגאון לפרש דברי רי"ו דחול שרי לקרות דהא כתב כמה דקרי טפי איכא מצוה ומקבל שכר ומאי מצוה וקבול שכר איכא בדבר חול ועוד שלא העתיק דברי רי"ו ככתבן וז"ל שמן שנדרו להדליק בבה"כ מותר לקרות לאורו דע"כ לא אסרו בנר שבת משום קדושה אלא משום שמא יטה הלכך בחול מותר לקרות לאורו בין בתלמוד בין בכל צרכיו ואף על גב דנר חנוכה קדושה יש בו ומסקי' שלא יהא מצות בזויות עליו התם מצוה להדליק נר חנוכה הכא לנהורא להרבות מאור בה"כ מכוון כמה דקרי טפי איכא מצוה ומקבל שכר וכו' עכ"ל הרי מבואר דמ"ש מותר לקרות וכו' בכל צרכיו זה קאי אנר שבת דמותר לקרות אצלו בחול כל צרכיו אם נותר ממנו כמ"ש ב"י סי' תרע"ז בשם התוס' והר"ן אבל נר של בה"כ אסור לקרות אצלו דבר חול מידי דהוי אכל תשמישי בה"כ רק ללמוד אצלו שרי ולא אמרינן אדעתא דהכי לא נדר דכל דקרי טפי איכא מצוה וא"כ להדליק נר של חול ממנו לכ"ע אסור כמ"ש סי"ד וא"כ מ"ש כאן מותר לקרות לאורו היינו דוקא דבר של לימוד וכ"מ מדאסר בסי"ד אפי' להדליק ממנו ומיהו זה דוקא במי שנדר נר לב"הכ דעלה קאי אבל הנרות שעושין הגזברים דרך ליקח במ"ש כל א' נר לביתו ומשתמש בהן תשמיש חול ה"ל לב ב"ד מתנה עליהן אבל באותן שעומדים על המנורה אסור לקרות בהן דבר של חול:
יג
null
7,818
מגן אברהם
קנד
כא
אין מדליקין כו'. ונר של הבדלה לאחר שהבדיל עליה כבר עבר מצותה ומותר להדליק ממנה (ב"ח ססי' תרע"ד בשם רש"ל בתשובה) לא ידעתי מה קדושה יש בנר הבדלה דהא מברכין על אור כבשן ועוד דאפי' בנר של שבת אין בה קדושה ומותר להדליק ממנה:
יד
null
7,819
מגן אברהם
קנד
כב
לצורך גדול. צ"ע דמשמע לצורך גדול מדינא שרי כמ"ש סי"ב בשם נ"י דלחיה או לחולה שרי דזה מיקרי דבר מצוה וי"ל דנ"י מיירי כשיש בו סכנה כמ"ש שם והכא מיירי באין בו סכנה:
יד
null
7,820
מגן אברהם
קנד
כג
אלא מה שנתן. דמסתמ' לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא לעשות שומא אחרת ואף אם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דממ"נ הספר נשאר להנשארים אלא שצריכין להחזיר הדמי' ויש ספק כמה יחזירו ומצו למימ' ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול כדאמרי' גבי יתמי עכ"ל תשו' מיימון ספר משפטים סי' י"ב /י"ח/ ולפי טעם האחרון אפי' הוזלו הספרים א"צ ליתן לו אלא כשער הזול [לבוש] עבח"מ סי' קט"ו ס"ה וסי' קע"ו ס"מ ונ"ל דאם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להן דמיהן ויקח הס"ת אף על פי שנתרצ' אח"כ ליתן להם הס"ת מ"מ אין נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקן כמ"ש בח"מ שם סי' קט"ו ע"ש: מצא דבר בחצר בה"כ זכה בו ולא אמרי' דחצר בה"כ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) ע"ש ועיין בשקלים פ"ו, וכתב המבי"ט ח"ב סי' קע"א בני העיר שהי' להם בה"כ א' ומחמת סיב' הוצרכו לחלק עצמן לשני' הדין שכל כלי הקדש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם א' יכול הוא או יורשיו להוליכם לבה"כ אשר הוא בתוכו ומה שאינו ידוע יחלקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה כי יש לכלם זכות בהם ואם א"א לחלק' ישתמשו כל א' בזמן לפי ערך עכ"ל (וע' רש"ך ח"ב סי' כ"ח ור"י לוי סי' י"ו) ול"נ אם נשתקע שם בעליו ממנו אף על פי שידוע מי הקדישם זכו בהם כלם דהא הקהל יכולים לשנותו לדבר הרשות כמ"ש בי"ד סימן רנ"ט ס"ג ועוד נ"ל דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים שירשו הזכות מאבותיהם וכמ"ש הר"ן פ' ב"ה וז"ל אף על גב דאיכא כמה יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצו מזבני בה"כ דהוו אפטרופא דידהו עכ"ל, כתב מ"ע בתשו' סי' ס"ד אחד שקנה מצוה לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת קנין כבר נשמע דבר המלך אף על פי שהיו משתדלין לבטל הגזירה מ"מ ה"ל להתנות ואם לא התנה צריך לשלם וכשהתנה בעינן תנאי קודם למעשה וכל דיני תנאי דאל"כ התנאי בטל והמעשה קיים וצריך לשלם עכ"ל, ועבח"מ סי' של"ד ס"א בהג"ה ואפשר דהקדש שאני דיד הקדש על העליונה, כתב הרשב"א סימן תקפ"א ראובן היה לו בית סמוך להיכל בה"כ ובנה אותו נאה ורצה לערבו עם בה"כ כדי להרחיב בה"כ ועכבו הצבור בידו מחמת שהיה מקומות ישיבה שם שירדו ממעלתם והסכימו שיעשה מן הבית היכל לבה"כ וכן עשה ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה עכ"ל, ועבי"ד סי' רמ"ט סי"ג וסי' רנ"ג ס"ג, מי שיש לו בית הכסא סמוך לבה"כ ע' בתשו' שארית יוסף, ויש לדמותו לאילן הסמוך לעיר דאמרי' מסלקו ונותן דמים דשאני הזיקה דרבי' מהיזקא דיחיד וכ"מ בח"מ סי' קנ"ה סכ"ב ע"ש, וע' בתשו' מהר"מ סי' רל"ג ורל"ד דאם יש לו חזקה וטענה מהני למרחץ וב"ה, אחד בנה ב"ה ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו (ס"ח סי' תק"ג): ברבה פרשת אחרי אם אין לאדם מצוה קבוע לדורות מה הניה יש לו, ביומא דף ע' כל אחד מביא ס"ת מביתו וקורא בו להראות חזותו לרבים פירש"י להראות נוי של ס"ת ותפארת בעליה שטורח להתנאות במצות. ביומא דף כ"ד למה מפיסים וחוזרים ומפיסים כדי להרגיש כל העזרה מכאן יש ללמוד שמוטב להתפלל מנחה בפני עצמו ולחזור ולהתאסף ולהתפלל מעריב אלא שבחול מתפללים שניהם כאחד מפני טורח הצבור והא דמתפללין מוסף סמוך לשחרית היינו משום דאסור לקבוע סעודה קודם מוסף: המעכב לבנות בה"כ אפי' יש בה"כ אחרת בעיר מונע הרבים מלעשות מצוה (ריב"ש רל"א ורל"ג ר"י הלוי מ"ד מ"ה) ומדברי הרא"ם ח"א נ"ג נראה שס"ל דאם הב"ה מכילה אותם אסורים ליפרד וכ"כ במשפטי שמואל סי' מ"א, ועיין בהר"ש הלוי סימן ה': כתב בכ"ה שהקהל יכולים לגזור שלא יתפללו י' חוץ לבה"כ מפני מראית העין מפני האומות שיסברו שהם רבים וגם מפני היחידים שאין נותנים המסים ומתפללים בי' במקום אחר אחד רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט"ו זהובים ואח"כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד י' זהובים כ"כ בצ"צ והביא ראיה ממתניתין פ"ז דערכין ולא נהגו כן:
טו
null
7,821
מגן אברהם
קנה
א
ילך לבית המדרש. ואם צריך לעשות דבר נחוץ ילמוד פסוק אחד או הלכה א' (ע"ה):
א
null
7,822
מגן אברהם
קנה
ב
ויחשוב בעניניו. פי' שיראה ויבדוק במה שעושה אם יש בו צד עבירה יפריש ממנה:
א
null
7,823
מגן אברהם
קנה
ג
פת שחרית. כתב הב"ח בשם מרדכי הארוך פת שחרית אינה אלא בתבואה הרחוקה מן הישוב ולא שמעה קול התרנגול ולא קול מושכים באניות והרגילים בה צריכים לאוכלה תדיר בכל יום וע"כ נמנעים החכמים ממנה עכ"ל, ואין אלו אלא דברי נביאות ובגמ' לא משמע כן ולולי דמסתפינא הייתי אומר שהשומע שמע וטעה דאמרינן בשבת דף ס"ו דפותה הוי דלא שמע קול וכו' כמש"ל והוא סבר דפי' זה קאי על פיתא כלומר פת שחרית:
ב
null
7,824
מגן אברהם
קנו
א
עיין בהלכות דיעות להרמב"ם וכלל הדבר שילך אדם בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי רק הגאוה והכעס יתרחק ממנה עד קצה האחרון, אמרינן בגמ' ו' דברים גנאי לת"ח ע' ברכות פ"ו: מלאכתו עיקר. פי' שיעשה רק כדי פרנסתו ואמרי' בגמרא הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן ע"ש ועיין בהג"מ פ"ג מה' ת"ת בענין יפה ת"ת עם דרך ארץ:
א
null
7,825
מגן אברהם
קנו
ב
יתחייב לו שבוע'. עיין בתשו' ר' אהרן ששון סי' צ"ה דפעמים אסור לקבלה, כ' הרמב"ם פ"ו מהל' דעות מ"ע להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם שנא' ובו תדבק: מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך ודוקא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו בע"פ דף קי"ג [הג"מ] ומשמע שם בתוספות דאפ"ה מצוה לטעון עמו כדי לכוף יצרו שלא יבואו לידי שנאה גמורה ונ"י פסק הפך מזה וכ"כ התוס' בב"מ וכ"פ רמ"א בח"מ סי' ער"ב ס"י כותיה, המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעה"ב, אהבת הגר שנתגייר ב' מ"ע הם שנאמר ואהבתם את הגר, השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך אבל המכה חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא [ומ"מ עובר על לא יוסיף להכותו], כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק אלא יאמר לו למה עשית כך וכך [עסי' תר"ו וסימן תר"ח בענין הוכחה] ומ"מ לא ידבר לו קשו' עד שיכלימנו שנ' ולא תשא עליו חטא שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב אלא יוכיחנו בסתר בנחת ובל' רכה ואם לא חזר בו ב' או ג"פ מכלימין אותו ברבים, כ' רא"ם אף על גב דמרבי' בב"מ פ"ב מהוכח תוכיח אפי' תלמיד לרב היינו במקבלו (פי' שהוכח) ולחברו אפי' אין מקבלו [הג"מ], החושד בכשרים לוקה בגופו [יומא דף י"ט], אסור למנות ישראל אפי' אינו מכוון למנות רק להטיל גורל אפי' לדבר מצוה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם [יומא דף כב], אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה מאחוריו [שם], הא דמותר לשנות מפני השלום היינו בדבר שכבר עבר ולא בלהבא [ס"ח סי' תכ"ו], בג' דברי' מותר לשנות במסכת' בפוריא באושפיזא עיין בח"מ ס"ס רס"ב, כ' הר"ש סוף שביעית מי שהלך למקום שאין מכירים אותו והם סוברים שהוא שנה הרבה ומכבדים אותו ביותר צ"ל להם לא שניתי כ"כ הרבה ע"ש בשם ירושלמי, אורח לא ישבח בעל הבית שמא ירבו עליו אורחים כדאיתא בברכות, אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה [עירובין דף נ"א ופסחים דף קי"ב] ובסוף מסכת כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וכ"ה בברכות דף כ"ז ע"ש בתר"י וצ"ע, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו [נדרים פ"ק], חייב אדם ליזהר ביתומים ואלמנות אפי' הם עשירים גדולי' וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונם עובר בל"ת וכ"ש המכה אותן או המקללן שנ' כל אלמנה ויתום לא תענון בד"א בזמן שעינה אותן לצרכו אבל עינה אותן הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן דרך ישרה מותר ואעפ"כ לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים אחד יתום מאב וא' יתום מאם, ועוד אימתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכים לאדם להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכיו לעצמו כשאר כל הגדולים, המרגל בחבירו עובר בל"ת שנ' לא תלך רכיל בעמך איזה רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואו' כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב העולם, יש עון גדול מזה והוא ל' הרע והוא מספר בגנות חבירו אף על פי שאמר אמת (כגון דאמר היכא איכא נורא אלא בי פלניא דשכיח בשרא וכוורי אפי' זה הוי לה"ר וכגון דאפיק ליה בלה"ר) אבל האומר שקר נק' מוציא ש"ר על חבירו אבל בעל לה"ר זה שיושב ואו' כך וכך עושה פלוני כך וכך היו אבותיו כך וכך שמעתי עליו, (בירושלמי מותר לו' לה"ר על בעלי המחלוקת מ"ט ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך [הג"מ]) ודוקא למלך כשר כמו נתן לדוד [הגהו' סמ"ק] והמקבלו גרע יותר מהאומרו [ואם רואה דברים ניכרים רשאי להאמין ולקבל כדאמרי' פרק במה בהמה בדוד ע"ש] [הג"מ], אבק לה"ר כיצד, שאמר מי יאמר לפלוני שיהי' כמות שהוא עתה או שיאמר שתקו איני רוצה להודיע מה אירע ומה הי' וכיוצ' בדברים אלו וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו ה"ז אבק לה"ר שהוא גורם להם שיספרו בגנותו (אבל בפני אוהביו מותר) [ס"ח] אכן רש"י פי' לא יספר יותר מדאי בטובתו דמתוך שמספר ומונה מדותיו א"א שלא יבא לידי גנותו [הג"מ] וצ"ע דבב"ב דף קס"ד איתא שהיה אומר כמה נאה כתב זה וא"ל ר"ש לאו אנא כתביה אלא יהודה חייטי' וא"ל כלך מלה"ר, וכן המספר לה"ר דרך שחוק ודרך קלות ראש כלו' שאינו מדבר בשנאה הוא ששלמה אמר כמתלהלה היור' זיקים חיצים ומות וגו' ואמר הלא משחק אני וכן המספר לה"ר דרך רמאות א' המספר בפני חבירו או שלא בפניו המספר דברי' שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפי' להצר לו או להפחידו ה"ז לה"ר [ועיין בשבת דף ל"ג ע"ב בעובדא דרשב"י] ואם נאמרו דברים אלו בפני ג' כבר נשמע הדבר ונודע, ואם ספר הדבר א' מן השלש פעם אחרת אין בו משום לה"ר והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר, פ"ק דיומא מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור וכו' ואם האומר מזהיר שלא לו' אפי' אמרו בפני רבי' יש בו משום לה"ר כדאמרי' פז"ב ההו' תלמידא וכו' [הג"מ] ובב"ב דף ל"ט בתוס' פי' כל מתלא דמתאמרא באפי ג' לית ביה משום לישנא בישא להאומר דהוי כאלו אומרה בפני בעליו דלית ביה משום לה"ר ע"ש שכן מוכח בגמרא, וכתבו התוס' בערכין פ"ו כגון כה"ג דנורא בי פלניא דאיכא למשמע דלא אמרה משום לישנא בישא אבל אם הוא אמר דבר קינטור על חבירו אפי' היה בפניו אית ביה משום לישנא בישא, הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנא' לא תקום ולא תטור כיצד א"ל השאילני קרדומך ולא רצה למחר א"ל השאילני מגלך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואם א"ל הא לך הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחק הדבר מלבו ולא יזכרנ' כלל עכ"ל הרמב"ם, אמרי ביומא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש כשפוגעין בכבודו אינו ת"ח ומ"מ לא ינקום הוא בעצמו רק אם אחרים נוקמין ישתוק ואם מפייסין אותו צריך למחול וצריך כל אדם ליזהר בזה, כתב הרמב"ם במנין המצות מצוה ע"ג, להתודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם שנ' והתודו את חטאתם וגו', בחלק ל"ת סימן קצ"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא שנ' בננו זה זולל וסובא, רצ"ט שלא להכשיל תם בדרך שנ' ולפני עור לא תתן מכשול והמקום ינחנו בדרך אמת וישר יזהר מחניפות וליצנות כידוע, וגם מכעס, האי מאן דסייר נכסיה בכל יומא משכח פרוטא, ישלש מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו, ואהבת לרעך כמוך, הוי דן חבירך לכף זכות ע' בשבת דף קכ"ז, אל יוציא דבר מגונה מפיו ולכן לא יאמר בתלמוד ביצים אלא בעים [יש"ש ב"ק פ"ד], לא יהרוג כנה בפני חבירו [חגיגה פ"א] [מס' ד"א פ"ג], בעה"ב נכנס תחלה ואורח יוצא תחילה, זריזין מקדימין למצות ואין מקדימין טפי מצפרא (פסחים דף ד') הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולאו (ספ"ק דברכות) הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות (ברכות פ"א), השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש (יומא), לא יאמר אדם יש לי יותר ממה שהיה ראוי לי לפי מעשי ושעבודי נגד ה' דא"כ אומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא אלא יסיים בה זולת זכות אבות מסייע לי (יש"ש ב"ק פ"ה) ול"נ דהקב"ה נותן שכר יותר אך שאינו מוותר עבירה ומאריך אף, בשבת דף ל"א בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפ"ו צפית לישועה (פי' לדברי הנביאים) פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ואף עפ"כ אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא ועיין במדרש משלי שהאריך הרבה מה ששואלין לאדם אם למד שיעור קומה, ובעו"ה אין אתנו יודע עד מה וה' יתן חכמה, ופרש"י לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין ד"א אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה בדבר קצוב שלא ימשך כל היום לד"א עכ"ל משמע דמי שאינו צריך לכך חייב לקיים והגית בו יומם ולילה עבי"ד סי' רמ"ו, קידושין דף ל' ע"ב חייב אדם ללמד בנו אומנות או לעסוק בסחורה ואם אינו עושה כן כאלו מלמדו ליסטים, שבת דף קכ"ט כל מי שהקיז דם ואין לו מה יאכל יקח דינר רע וילך לחנוני ויטעום אצל כל אחד יין ואח"כ כשירצה לקנות לא יקחנו החנוני עד דטעים שיעור רביעית, ואף על גב דבהקזות שלנו אין בו כ"כ חשש מ"מ יש ללמוד מזה לשאר חולה, סוטה ספ"ז בשעה שקרא אגריפס המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' זלגו עיניו דמעות מפני שלא היה מזרע ישראל אמרו לא אחינו אתה ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס דאע"פ שלא היה בידם למחות מ"מ היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקדוש ברוך הוא, ומיהו אם מתירא שלא יהרגנו מותר לומר לו יפה עשית אפי' עבר עבירה (תוס' שם), ברכות דף ז' רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, בשבת דף ל"ג אמרינן נשים דעתן קלות דלמא מצערי להו ומגלי לן אזלו טשו במערתא, משמע שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אף על פי שמתוך זה גורם צער לחבירו ומשמע שהוא מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם סוף ברכות, כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחה מפניו, כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה שבת דף ל', בד"ת ענה כסיל כאולתו ובמילי דעלמא אל תען כההוא דאמר לר' אשתך זנתה עמי, שם דף ל"ב אל יעמוד אדם במקום סכנה, רב לא עבר במברא דאית ביה עכו"ם אמר דילמא מפקד דינא עליה ומתפסנא בהדי', שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה עכו"ם אמר שטנא בתרי אומי לא שליט וא"כ בישראל מומר או רשע לכולי עלמא אין לעבור עמו:
א
null
7,826
מגן אברהם
קנז
א
שעה ד'. משמע בפסחים דף י"ב דחשבינן מעלות השחר שעות זמניות דהא מייתי לה לענין חמץ בפסח והתם חשבינן כן כמ"ש סי' תמ"ג, ובתענית דף כ"ה גבי אחאב משמע דחשבי' ו' שעות משעה שקם ממטתו ע"ש ברש"י, וצ"ל דמאי דחשבי' משעה שעלה עמוד השחר בפסחים משום דרוב העולם עומדים בעמוד השחר ומכאן יש ליישב מה שמאריכין בשבת וי"ט לפעמי' אח' ו' שעות היינו משום דחשבי' ו' שעות משע' שקמים ממטת' עסי' רפ"ח:
א
null
7,827
מגן אברהם
קנז
ב
שעה ששית. פי' תחלת שעה ו' ולא יאחר יותר אחר ו' ועיין בח"מ סי' ה':
א
null
7,828
מגן אברהם
קנז
ג
אבן לחמת. כגון חמת יין שהוא חסר וזורק לתוכו אבן שיתמלא וזה לא מעלה ולא מוריד וטוב היה שימלאהו יין (של"ה בשם שבילי אמונה), צריך לפנות קודם סעודתו והטעם עיין בזוהר תרומ' ע' ער"ה ע"פ הסוד, ובברכות דף כ"ג הרוצה שיכנס לסעודה מהלך י' פעמים ד"א או ד"פ י' אמות ויפנה, לא לבעי אינש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרינא ולא ליעכב מן יומא ליומ' אחרא (זוהר בשלח ע' ק"ט): נכון שיהי' לו סובין מזומני' בכלי שאם יגע בחלב ירחץ בסובין (ס"ח נ"ח ושע"א):
א
null
7,829
מגן אברהם
קנח
א
צריך ליטול יד ימין תחילה כדי שתשמש השמאל לימין (רקנ"ט פ' עקב) ועסי' ד' ס"י וב"י שם: יטול ידיו. אף על גב דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין מ"מ גזרו ליטול אטו סרך תרומה:
א
null
7,830
מגן אברהם
קנח
ב
ואינו קובע. ואם קובע סעודתו עליו דצריך לברך המוציא יש מחלוקת אם יטול ולכן יטול בלא ברכה (של"ה) ולבוש כ' שיאכל פת אחר תחלה עכ"ל ולא ידעתי מי החולק בזה דאע"ג דהרב"י מסתפק בדבר מ"מ כיון שסיים אח"כ בשם הרשב"א שצריך נט"י משמע דפשוט ליה בתר דאיבעיא ליה וכ"כ הרמב"ם רפ"ו כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא יטול וכו' ובבד"ה ובמשמרת הבית כתבו להדיא דצריך נטילה כשקובע עליו ע"ש ולכן יברך ענ"י:
א
null
7,831
מגן אברהם
קנח
ג
פחות מכביצה. כיון דאינו מקבל טומאת אוכלין וע' בתו' ור"ן פ"ב דסוכה שחולקים ע"ז ובתוס' פסחים דף קט"ז וכ"כ התוי"ט רפ"ב דטהרות ע"ש:
ב
null
7,832
מגן אברהם
קנח
ד
פחות מכזית. נוסחא מוטעת נזדמנה להרב"י ברוקח ונוסחא הישרה צ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה כדאמרי' בסוכה ובברכות וכ"מ מתוכו דהא מצה נמי בעי כזית וא"כ כל הסעיף זה ט"ס הוא וכ"כ בל"ח:
ג
null
7,833
מגן אברהם
קנח
ה
דבר שטיבולו. ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה א"צ נט"י דבטלה דעתו אצל כל האדם, הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה (רדב"ז ח"א ע"ח):
ד
null
7,834
מגן אברהם
קנח
ו
משקין. שאף שנוגעים בשני נעשו ראשונים ומשויה להאוכל שני עס"ז:
ד
null
7,835
מגן אברהם
קנח
ז
דבש דבורים. ולא דבש תמרים כתב בבה"ז פ"ג דמנחות דף ל"א דקי"ל דדבש קרוש אינו משקה ולכן א"צ ליטול למרקחת עכ"ל וכ"כ הרדב"ז סי' ק"א בין שנקרשו ע"י בישול בין ע"י צינה אבל אם נתעבד מעט ועדיין הם ניגרי' צריך נטילה וברפ"ג דטהרות פי' הר"ש דדוקא כשהוא טופח להטפיח מקרי משקה, ואם נקרש כ"כ שאינו טופח להטפיח מקרי אוכל, עוד מייתי התם תוספתא דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין עכ"ל ואם כן אין חשש כלל בדבש המרקחת מאחר שעומד לאכילה לא מקרי משקה (וכ"פ הרמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין) וכ"ה בשבת דף י"ט דבש מעיקרא אוכלא והשתא אוכל' וע' בב"ב דף ע"ב ובתוס' שם שגם שמן ודם וחלב שקרשו אינן משקים ומשמע בכ"מ אפי' חזרו ונימוחו זולתי היין ע"ש בשם תוס' פסחים דף י"ד:
ד
null
7,836
מגן אברהם
קנח
ח
דם. כדי נסבה דאסור לאכול הדם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה ואפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפוא' ופקוח נפש, כ' הל"ח סמ"א בפכ"ה דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מי שיסמוכו שהתוס' סוברים כן ופוק חזי מאי עמא דבר ועסי' תע"ג:
ד
null
7,837
מגן אברהם
קנח
ט
לפירות. דתרומת פירות דרבנן ולכן לא גזרו בחולין ואף על גב שצריך לברך עליהם סתם ידים כשרות לברכה אלא א"כ יודע שנגע במקום מטונף כמ"ש ססי' ד' (רשב"א קנ"ג) ועסי' צ"ב ס"ה:
ה
null
7,838
מגן אברהם
קנח
י
שהמוהל טופח. נ"ל דכ"ע מודים בזה דהתוספות שכתבו בחולין דף ל"ג ונאכלין בידים מסואבות לצלי מיירי דלא בעי הדחה עכ"ל, משמע דס"ל דהמוהל אינו מכשיר דלא נקרא משקה ועוד פשוט בגמרא דוקא דם שחיטה מכשיר ואם משקה טופח ממים עליו פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח ממים, ורש"ל כתב דאפילו משקים טופחים על תבשיל א"צ נט"י דלא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותו במשקה אבל לא בלחלוחית של עצמו עכ"ל, וכ"כ רי"ט ח"ב סי"ד בשם רבו, שכיון שנתבשל מקרי אוכל והוא מפקפק בדבר עכ"ל כ"ה וברש"י בברכות דף נ"ב סוף ע"א כתב דמשקה תבשיל תורת אוכל עליו ונ"ל דוקא משקה טופח של עצמו אבל רוטב גמור מקרי משקה וכ"מ במשנה רפ"ג דטהרות עמ"ש ר"ש ר"י, והרשב"א כתב בת"ה וז"ל דוקא פירות נגובין ובשר ודגים וכיוצא בהן אין צריך נטילה, אבל כל שיש בהן משקה או שמטבל אותן במשקה צריך כו' עכ"ל וכ"כ בקצרה וז"ל או שנשרו במים ועדיין לחים:
ה
null
7,839
מגן אברהם
קנח
יא
א"צ ליטול. כיון דאינו נוגע במשקה לעולם, ולפ"ז השותה מים מנהר בידו צריך נט"י ולא ראינו נוהגין כן (כ"ה רדב"ז) ול"נ כיון דלא גזרו על שותה א"צ נט"י עמ"ש ס"ד:
ו
null
7,840
מגן אברהם
קנח
יב
יש מי שנראה. זהו דעת התוספות בפסחי' ד' קט"ו בד"ה כל שטבולו והוכיחו כן מברכות דף מ"ג דאמרינן אף על גב שנטל ידו אחד לשתיה צריך לחזור וליטול שתי ידיו כיון שמתחל' לא נטל לשם קדושה והנ"צ לא הבין דברי הרב"י וכתב עליו דברים אשר לא כדת ול' הד"מ אטעיתיה ע"ש ועמ"ש סי' קנ"ט סי"ג:
ז
null
7,841
מגן אברהם
קנח
יג
שלא לאכול. כגון שהיו מלוכלכות ונטלן ולא היה בדעתו לאכול אז ונמלך לאכול ולא הסיח דעתו בנתיים אין נטילה ראשונ' עולה לו דלא היתה לשם קדושה כלל פסק רמ"א דיטול בלא ברכה משום דלהאומרים דא"צ כונה עלתה לו נטילה ראשונה ולא שייך לברך עליה כיון שלא כוון כלל לנטילה דומיא לנדה שנפלה למים או שזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה דלא שייך לברך ואפילו נטל לדבר שטיבולו במשקה לדעת התוס' א"צ נטילה כלל וכמ"ש ס"ד ולכן לא יברך ואף על נטילה של עכשיו לא יברך דדלמ' עלתה לו נטילה ראשונה הוצרכתי להאריך בזה שהב"ח פי' פירוש זר בעיני ולא ידעתי מי דחקו לכך שהדבר פשוט כמ"ש:
ז
null
7,842
מגן אברהם
קנח
יד
במדבר וכו'. דדמי להולכים במלחמה (ב"י א"ח) וא"כ משמע דאף דיש מים תוך ד' מילין וכמ"ש הר"ר יונתן בעירובין ספ"ק, וצ"ל הטעם דבמדבר הוי סכנה לחפש אחר מים עסי' קס"ג:
ח
null
7,843
מגן אברהם
קנח
טו
דפעמים שאין כו'. כגון היוצ' מב"ה ומפני כך נהגו בכל הנטילו' לברך אח"כ ואף על גב דכששופך רביעית א"צ ניגוב מ"מ לא פלוג כמ"ש הטור:
יא
null
7,844
מגן אברהם
קנח
טז
מברך אח"כ. ולא דמי לשאר ברכו' שאינו מברך אח"כ משום דק"ל נרא' ונדח' אינו חוזר ונרא' כמ"ש סי' קס"ז ס"ח משא"כ כאן דלא חזי מעיקרא לברכה מותר לברך אח"כ ועמ"ש סי' תל"ב ס"א, ביש"ש בחולין שאם בירך המוצי' שוב אינו מברך ענ"י, וז"ל התניא נטל ידיו ואינו יודע אם בירך אינו חוזר ומברך ומצאתי בשם רב נטרונאי ר"מ שאם טעה ולא בירך ענ"י ואכל פת לא יברך עכ"ל:
יא
null
7,845
מגן אברהם
קנח
יז
וינגבם. ולא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה (תשב"ץ סי' קנ"א):
יב
null
7,846
מגן אברהם
קנח
יח
בלא ניגוב. נ"ל דעכ"פ יש בו משום מיאוס אם דעתו קצה עליו, ועיין בלבוש וב"ח כ' בסי' קס"ה דוקא במטביל א"צ ניגוב אבל בשופך רביעית צריך ניגוב:
יג
null
7,847
מגן אברהם
קנט
א
בכלי. דאסמכינהו רבנן על מי חטאת או על קידוש ידים ורגלים במקדש דבעי כלי:
א
null
7,848
מגן אברהם
קנט
ב
אפילו כלי גללים. פירש כלי העשוי מצואת בהמה שאין מקבל טומאה דלא חשיב כלי (מנחות דף ס"ט):
א
null
7,849
מגן אברהם
קנט
ג
וה"מ כשנוטל וכו'. כתוב בתה"א כמ"ש פה בש"ע בשם סה"ת וסיים ומסתברא דאפי' נשבר כל שלא טהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא ואין מחלקין את הכלי לשנים וכלי שמקבל רביעית ואין שברו גדול כ"כ שיטהרנו מידי טומאתו מותר ליטול ממנו לידים (אפי' דרך פיו) עכ"ל ולזה כוון גם כן בקצר הביאו הרב"י לשונו ופי' בדוחק ע"ש שצ"ע, וה"פ בד"א דניקב בכונס משקה שרי ליטול כשמחזיק רביעית בכלי שאין שבירה זו מעלה אותה מטומאתה כגון כלי המיוחד לאוכלין דשיעורו כמוציא זית אבל כלי שניקב נקב המעלה אותו מטומאתו כגון שניקב במוצי' זית או שמיוחד למשקין ששיעורו בכונס משקה אסור ליטול ממנו דהוי שבר כלי אפי' דרך הנקב וכ"כ הרי"ו בשמו רק במה שמיקל הרשב"א ליטול דרך פיו כשנשבר שבירה שלא טהר מטומאתו לא פסק כוותי' וזהו דעת הרמב"ם שכ' סתם כלי הנשבר שבירה המטהרתו אין נוטלין ממנו וזהו דעת הטור שהביא דברי הרמב"ם לאשמועינן דכל כלי לפי ענינו ובגיסטרא שיעורו כמ"מ ובכלי חרס המיוחד לאוכלין שיעורו כזתים ובכלי עץ שיעורו כרמונים ואז אפי' מחזיק רביעית פסול אפי' ליטול דרך הנקב והא דכתב הטור דלא מהני יחוד לזתים היינו ליטול דרך פיו או כשאינו מחזיק רביעית מהנקב ולמטה כנ"ל. והר"ש הביא תוספתא חמת וכפישה ואף על פי שפחותין נוטלין מהן לידים כשמקבלין רביעית: תנן במס' ידים אין נוטלין לא בדפנות הכלי (פי' שברי כלים) ולא בשולי המחץ וכו' שאין נותנין לידים אלא בכלי ע"כ ופשטא דמתני' משמע אפי' מחזיקין רביעית אין נוטלין מהן וכ"מ במס' פרה פ"ה וכ"מ ברמב"ם פ"י מברכות וכ"כ הרא"ש בריש ידים, והטעם שאין נק' כלי שהרי פסול לקדש בו מי חטאת כדאי' ס"פ המצניע ע"ש ברש"י והרב"י כ' דוקא שבר כלי שאין מחזיק רביעית שלא מסומך אין נוטלין מהן אבל אם מחזיק רביעית שלא מסומך נוטלין מהן וכ' דמ"ש הר"ש תוספתא שולי כלי עצם וכלי זכוכית וכלי עץ אין נוטלין מהן לידים קינקסן ושפן ועשאן כלים נוטלין מהן אם יש להם קבלת רביעית צ"ל דפיסולא דהני מפני שאין יושבין שלא מסומכין הוא. וקינקסן ושפן היינו שתיקן מקום מושבו כדי שישבו שלא מסומכין ומאי דקתני ועשאן כלים פי' ובכך עשאן כלים עכ"ל ב"י, ופליאה בעיני איך נעלמה ממנו המשנה פ"ל דכלים דתנן שולי הקערה ושולי אסקוטלא של זכוכית שהתקינה לתשמיש טהורים קרסמן או שפן בשופין טמאים ע"כ ופי' הרמב"ם שהכינו לתשמיש וגרר במגירה מה שהוא סביב השפה עד שהסיר ממנו תורת שבר כלי והר"ש פי' שתקנם ועשאם חלקים וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה' פרה ופי' הר"ש שולי היינו הבית קבול שבצד התחתון של זכוכית והטעם שלא נעשה לקבלה כמ"ש סק"ד וא"כ לק"מ דלא מיירי משבר כלי ועיין בתוס' שבת דף ט"ז ורפ"ב דכלים ובטור משמע שאף שבר כלי שמקבל רביעית שלא מסומך כשר, וכ"מ בתוס' ויש להחמיר כפשטה דמתני' ומשמעות הפוסקים ומיהו אף להתוס' מיירי דוקא שיחדו לתשמיש כמ"ש ס"פ המצניע:
ב
null
7,850
מגן אברהם
קנט
ד
מגופה של חבית. והר"ש והרשב"א פי' דמגופה פסולה משום דלאו לתשמיש לתוכה עבידא אלא לכיסוי חבית עמ"ש ס"ק ג', וכ' הב"ח שהם מפרשי' מאי דאמרי' מגופת חבית שתקנה היינו שיחדה מכאן והלאה לקבלה עכ"ל. אבל בר"ש פי' בהדיא שהתקינ' שחקק בה כדי לקבל רביעית משמע דיחוד לא מהני וע' פ"ל דכלים: כתוב בשל"ה דאין ליטול ידיו מהקנקן שקורין גיסקא"ן דרך הדד שבולט כי לא נעשה לקבלה ע"ש וצ"ע דעיקר נט"י בכלי ילפינן מכיור והכיור היו לו דדים כדאיתא ביומא, וצ"ל דאותם היו עשוים כמין שפופרת שמקבלין מים אבל כשעושים כמין צינור הפתוח למעלה והם כמו חצי עגולה לא (וכן מ"ב בשם גאון אחד וכ"מ בשל"ה) וכמ"ש ס"ז וס"ח בב"י בשם תוספ' ורא"ש דצנור לא מקרי כלי:
ג
null
7,851
מגן אברהם
קנט
ה
חשיב שפיר. ול"ד למגופת חבית דצריכי' תיקון אף על פי שתחילת תיקונו כך דשאני התם שלא נעשה לקבלה (ב"י) וא"ל דליהוי כשק ולא ליהני תיקון דשאני מגופה דלפעמים הופכין אותה ונותנין אות' על הקדירה לתת לתוכה מעט רוטב כדאיתא בכלי' פ"ב משנ' ה':
ה
null
7,852
מגן אברהם
קנט
ו
ברזא למט'. ואם היה כלי שלם וניקב ותחב בו דבר אחר מהני אף על פי שלא נעשה מתחלה לכך דכיון דסתמו חשיב שפיר כלי ואם יחד לו ברזא להשתמש בו זה מקרי תחלת תקונו ושרי מידי דהוי איחדו לזתים דמהני להסמ"ק וע' בטור:
ה
null
7,853
מגן אברהם
קנט
ז
טהורה. ות"ה כתב בשם התו' דנוהגין שנוטלין מידו א' ושופך על חברתה כיון שנתכוין ליטול שתיהן והוא חלק עליהם וכ"כ ב"י בבד"ה שתלמיד טועה כתבו ועיין סימן קס"ב סד"ה:
ו
null
7,854
מגן אברהם
קנט
ח
מפני שהם שאובים. והכלי מחובר לקרקע ואם אינו מחובר עס"ח:
ז
null
7,855
מגן אברהם
קנט
ט
כשרה. דוקא לענין נטילת ידים ולענין מקוה עבי"ד סימן ר"א סמ"ד מ"ה:
ז
null
7,856
מגן אברהם
קנט
י
בכונס משקה. וה"ה אם הוא בספינה ואינו יכול להטביל ידיו בים יקח כלי שניקב בכ"מ ודולה מהים ומטביל ידיו בתוך הכלי שמי הכלי מחוברים למי הים הואיל ומימיו נוטפין דרך הנקב (ש"ג) ע"ס ק"ס ס"ט:
ז
null
7,857
מגן אברהם
קנט
יא
לענין טבילה. דבעינן כשפופרת הנוד ועוד דנצוק אינו חיבור עבי"ד סי' ר"א סנ"ד וע"ש ס"ס ל"ו וסעיף ס' דלא מקרי חיבור בניצוק אלא א"כ עמדו או שיש שם מ' סאה:
ז
null
7,858
מגן אברהם
קנט
יב
הקבועים לכותל. דלא היה שם כלי עליו בתלוש:
ז
null
7,859
מגן אברהם
קנט
יג
מחובר לקרקע. דה"ל כמו טבילה וטבילה בשאובין ליכא:
ח
null
7,860
מגן אברהם
קנט
יד
י"א שעלתה. וי"א דוקא כשיש כלי מ' סאה (הג"א פ' היה קורא, ב"ח):
ח
null
7,861
מגן אברהם
קנט
טו
בלא ברכה. צריך עיון דע"כ אנטילה ראשונה לא יברך כיון שיש מחלוקת בדבר וא"כ יברך אחר נטילה שניה ויעלה הברכה ממ"נ או לראשונה או לשני' ואפשר כיון דמותר ליטול בו בשעת הדחק יברך עליו דחשיב אצלו כהתירא דאם לא כן איך אוכל בלא נטילה וכ"מ בב"י:
ח
null
7,862
מגן אברהם
קנט
טז
מניחה על ברכיו. ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים:
ט
null
7,863
מגן אברהם
קנט
יז
מוטה בארץ. פי' שנתגלגל' מאליה ועסי"ח:
ט
null
7,864
מגן אברהם
קנט
יח
דרך הנקב. שנפל הברזא:
ט
null
7,865
מגן אברהם
קנט
יט
ברזא בנקב. וראיה מכיור (אגודה):
ט
null
7,866
מגן אברהם
קנט
כ
שפיכ' ושפיכה. פי' בכל קלוח וקלוח דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא (אגוד' ומרדכי) ועבי"ד סי' ז', וביש"ש כתב דכל השפיכה הבא על ידיו מקרי כח גברא ואם אחר בא ליטול צריך להחזיר הברזא עכ"ל, ואפשר דלא ראה באותו פעם באגודה ומרדכי והדין עמם כמ"ש בי"ד סי' ז' והוא תלמוד ערוך בחולין ועסי' קס"ב ס"ג:
ט
null
7,867
מגן אברהם
קנט
כא
אם הטה. ואף על גב דבס"ט כתב דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא שאני התם דלא עשה מעשה בגוף המים רק שהסיר הברזא המונעת מלצאת אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים ומחמת הטייתו שופכין מקרי כח גברא, ול"ד למ"ש ס"ז דהתם כבר פסק כוחו כשזבין בצנור משא"כ כאן שיוצאין בכל שעה מהכלי מקרי כח גברא ע"כ בלבוש וכ"כ ל"ח דלא כב"ח שפי' בדוחק ע"ש וכן נלענ"ד מוכח בחולין דף ט"ז דבסרנא דפחרא אפי' בסביבה שניה מקרי כח גברא וכ"כ בהדיא בת"ה הקצר א"כ ה"נ דכותי' ודוחק לחלק בין גלגל למים וכ"כ ב"י בשם ר"ש:
י
null
7,868
מגן אברהם
קנט
כב
חש"ו וכו'. ורש"ל כתב שטוב ליזהר בזה דיש אוסרין ונ"ל דוקא כשיוצק על ידיו אבל אם מביא המים לכלי לית לן בה:
יא
null
7,869
מגן אברהם
קנט
כג
אם הקוף. לכאורה צ"ע למה לא כתב הפלוגתא גבי חבית דפליגי ת"ק ור"י וי"ל כיון דלהרמב"ם דפסק כת"ק ס"ל דההיא דמטה חבית מיירי שהטה אותו בידים אבל מוטה מאליה לא דבעינן כח נותן והטור דפסק כר"י מפרש המשנה במוטה מאליה ע"ש וכ"מ ברא"ש, אבל כשהטה אפשר דמודה דחשיב כח גברא א"כ ליכא מחלוקת בזה וכ"כ הר"ש לפי' הראשון ולכן פסק הרב"י כן בלי מחלוקת ובס"ז גבי צנור פסול לכ"ע דלא חשיב כח נותן ע"ש:
יב
null
7,870
מגן אברהם
קנט
כד
יש להחמיר. ובדיעבד כשר ואף ע"ג דבי"ד ס"ס ב' פסל שחיטת קוף שאני התם דשחיטה דאורייתא ואזלינן לחומרא עס"ח וסי' קס"ד סי"א:
יב
null
7,871
מגן אברהם
קנט
כה
ולכתחלה יכוין. ונ"ל דאפי' בדיעבד צריך לחזור וליטול מאחר דהרשב"א כתב דבעי כונה רק שהרב"י חלק עליו ויסודו בנוי על הגמרא דחגיגה, וכבר כתב הרשב"א די"ל דמיירי לנגיעה דחולין אבל לאכילה בעי כונה וכ"פ הרב בעצמו בסי' קנ"ח ס"ז דאפי' נטל לטבולו במשקה אין עולה לו דבעי' נטילה לשם קדושה וכמ"ש התוס' פסחים דף קט"ו בד"ה אסוחי אסחי וכ"מ בגמרא כמש"ל ועוד הביא הרשב"א ראיות חזקות לזה ע"ש ואף שהרא"ה בבד"ה חולק עליו מ"מ יש להורות כהרשב"א ותוס' וכ"פ היש"ש:
יג
null
7,872
מגן אברהם
קנט
כו
במי מקוה. היינו מי גשמים המכונסים בבור:
יד
null
7,873
מגן אברהם
קנט
כז
יש להסתפק. פי' להמקילין בסי"ד היינו דוקא במכונסין אבל בזוחלין דפסולין אפי' לטבילת כלים יש להסתפק אבל להמחמירין לעיל ה"נ פסולין:
טו
null
7,874
מגן אברהם
קנט
כח
שבקרקע. אבל בכלי שבקרקע לכ"ע פסולים כמ"ש ס"ז:
טז
null
7,875
מגן אברהם
קנט
כט
לא נטילה. דהנטילה מהכלי בעינן והכא לא נטל כלל מהכלי:
יז
null
7,876
מגן אברהם
קנט
ל
בנטילה. פי' שנטלה מהכלי ומברך ענ"י לכ"ע (לבוש):
יח
null
7,877
מגן אברהם
קנט
לא
המטביל. ובס' פני יצחק הכריע דאם טבל במים הכשרים לנטילה מברך ענ"י ואם הם פסולים לנטילה כמ"ש סי' ק"ס ס"ט מברך על טבילת ידים:
כ
null
7,878
מגן אברהם
קס
א
שנשתנו. נ"ל דאם חזרו לברייתן כשרים ע' בסוטה דף ט"ו:
א
null
7,879
מגן אברהם
קס
ב
בין מחמת עצמן. צ"ע דהר"ש פ"ט דפרה כתב תוספתא מי חטאת שנשתנו מחמת עצמן כשרים מחמת עשן או ד"א פסולים וגם הרמב"ם פסק כן פ"ו ופ"ט מה' פרה וכ"ה במשנה ספ"ח דפרה וכיון דכשרים למי חטאת ק"ו לנט"י וגם כאן דקדק הרמב"ם וכתב בין מחמת מקומן בין מחמת ד"א פסולין משמע דמחמת עצמן כשרים וכ"מ במשנה ששנינו נפל לתוכן דיו קומוס ושינו מראיהן פסולים ולא נקט סתם שינו מראיהן פסולים אלא משמע דוקא מחמת ד"א פסולים ועבי"ד סי' רכ"א סכ"ה וסכ"ו וכ"מ ברא"ש דמקשה מאי פריך תלמודא אחזותא מתני' היא ולא קא מתרץ דמשקה איפסול בנשתנה מחמת עצמו אלא ע"כ מחמת עצמו כשר והא דהקשו הפוסקים דיין ליפסול משום שינוי מראה אף על גב דהוי מחמת עצמו י"ל דהכי קא קשיא להו מאחר דאם נפל יין לתוך המים נפסלו בשינוי מרא' כ"ש שיפסול הוא עצמו כמו דיו דפסול עסי"ב וצ"ע ולכן נ"ל להקל בנשתנו מחמת עצמן וכ"כ הב"ח:
א
null
7,880
מגן אברהם
קס
ג
עשה במים מלאכה. דנשתנו מתורת מים וז"ל ר"ל חביב סי' ק"ג דכשאדם עושה במים דבר שיש לו צורך נעשו כשופכין שעומדין לשפיכה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם:
ב
null
7,881
מגן אברהם
קס
ד
נתכוין לשרות. אבל לא נתכוין רק שנפל פת במים כשר דלא שוינהו כשופכין וכ"מ מל' הטור והפוסקים (ב"ח):
ב
null
7,882
מגן אברהם
קס
ה
כלים פסולים. וה"ה אם הדיח בהן ירקות פסולים (רי"ו) ומשמע לכאורה דירקות דומיא דכלים דאם היו מודחים ונקיים כשרים דלא מקרי מלאכה כלל ומ"מ אם שרה בהן הירקות שלא יכמשו מקרי מלאכה דלא גרע מצינן יין במים וה"ה אם נתן בו כלי בימות החמה שנתבקעו כדי שיכווצו אבל נתן בהם דגים חיים שלא ימותו לא מקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם כלל רק מצילין ממיתה וגם לא מקרי שופכין: איתא בגיטין דף נ"ג אם המים בכלי שיש בו שנתות ונותן לתוכו הבשר ועולין המים על השנתות ובזה ידע משקלו מקרי עשה בהן מלאכה, כתב המרדכי או שמדד בהן המדות פסולים ובגי' שלנו איתא במשנה או שמיחה בהן המדות וכו' והוא ל' הדחה, והרמב"ם פי' ששכשך המדות עד שלא ישאר בהם ריח דבר המדוד פסולים מפני שעשה בהם מלאכה משמע דאם נתן לתוכן דבר המריח לא מפסלי ובשל"ה כ' שקיבל מרבותיו שאם נתן לתוכן שפיקנרדיא שיריחו פסולים דהוי כשרה בהן פתו עכ"ל וצ"ע דא"כ למה הוצרך לפסול בנפל דיו לתוכן משום שינוי מראה לפסול משום מלאכה ועוד דבשלמא כששרה פתו עשאן כשופכין כמש"ל אבל הכא נתכוין להשביחן וגדולה מזו כ' בסי"ב דנוטלין משכר ומי דבש בשעת הדחק ואפי' למאן דפסיל היינו משום שהם משקין אבל במים כשר לכ"ע ואפשר דרבותיו ס"ל כדעת רש"י ואנן לא קי"ל הכי כמ"ש ס"ד ע"ש:
ב
null
7,883
מגן אברהם
קס
ו
שהנחתום מדיח. דסתם ידים העוסקים בעיסה אין בהם לכלוך וה"ל ככלים מודחים (ב"י) ועסס"יא:
ב
null
7,884
מגן אברהם
קס
ז
שלקק מהם הכלב. והב"ח כ' דיש להחמיר בששתה מהן כלב או חזיר דנמאסין וה"ל כשופכין וכ"כ הת"ה בשם א"ז ור"ח וכ"כ המרדכי בשם התוספתא ואלו ראה הרב"י לא חלק עליה: כתב הרמב"ם סוף מקואות מים כשרים שנתן לתוכו מעט מים הפסולים לנט"י הרי אלו כשרות נטל מן הכלים השיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה ה"ז פסול מפני שהמים הפסולים השלימו השיעור וטעמו מדאמרי' פ"ב דזבחים דף כ"ב כל המשלים וכו' למעוטי נתן סאה ונטל סאה וכו' (בד"ה) משמע ברש"י דוקא כשהיה בו רביעית בצימצום דלא חשיב שיעור זוטרא דרביעית לבטולינהו וכ"מ ברמב"ם ומדכתבו הרב"י בב"ה פה משמע דס"ל דלענין חולין אתמר אבל ל"נ מדהשמיטוהו הפוסקים משמע דס"ל דלענין תרומה דוקא אתמר וכ"ד הרמב"ם דלא כתבם בה' ברכות וכ"ה בת"ה שבטלים במיעוטן:
ד
null
7,885
מגן אברהם
קס
ח
שיס"ב. ורש"ל אוסר ביס"ב:
ו
null
7,886
מגן אברהם
קס
ט
חריץ. היינו חריץ שבקרקע דלאו שאובין הם עסי' קנ"ט ס"ז:
ז
null
7,887
מגן אברהם
קס
י
אין בהם שיעור. ואפי' להמכשירין בסי' קנ"ט סי"ד הכא פסול דגזרי' חריץ אטו מנא וכ"כ בלבוש ובגמ' דלא כע"ת:
ז
null
7,888
מגן אברהם
קס
יא
אין מטבילין. דגזרינן אטו מנא והרר"י סבר דדוק' כשאין מחוברין דפסולים לטבילת הגוף גזרי' אם יטבול בו הידים יטול בו ג"כ הידים אבל מחוברים דטובל בהם כל גופו כ"ש ידיו ליכא למיגזר:
ז
null
7,889
מגן אברהם
קס
יב
שאין הכלב. מי הים ראוין לשתות הכלב אם מרתיחין אותן (רדב"ז ח"א רצ"ד):
ט
null
7,890
מגן אברהם
קס
יג
או שיש לו ספק. פירוש שנטל ידיו ונסתפק אם היה בהם כשיעור כנ"ל דלא כע"ת, והר"ש כתב דאפי' יש בהן כל הנך ספיקות טהור וכל ספק במחלוקת הפוסקים נקטינן לקולא (ת"ה ב"י), כ' ביש"ש סי' ע"ז אם נטל כראוי וספק לו אם נטמאו אח"כ א"צ ליטול אפי' לצאת ידי ספק ע"כ וצ"ע דהא היסח הדעת פוסל כמ"ש ססי' קע"ג ועסי' קס"ד ס"ב:
יא
null
7,891
מגן אברהם
קס
יד
מי שלא נטל ידיו. ולכן היוצא מבית הכסא יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית ליטול ידיו (יש"ש וע' בתוס' סוטה דף ט"ו):
יא
null
7,892
מגן אברהם
קס
טו
לא נפסלו. דהא בס"ב בנחתום לא איירי בידים נטולים ואפ"ה כשרים ואף על גב דנטל ידו אחד ושפשפה בחברתה טמאה בסי' קס"ב ס"ד יש לחלק בין פסול טומאת המים שעל הידים בשעת נטילה דבקל נטמאו בשעת נטילה אבל בכלי לא נטמאו (ת"ה):
יא
null
7,893
מגן אברהם
קס
טז
השלג. וב"י בי"ד סימן ר"א ס"ו כתב דיש להחמיר שלא לטבול גופו בשלג אם אינו מפושר, ובשעת הדחק מותר לטבול ידיו בשלג אפי' אינו מפושר כיון דנט"י דרבנן עכ"ל בב"י ובש"ע שם ס"ל כתב סתם דמטבילין בשלג משמע אפילו אינו מפושר והכא גבי נט"י פסק דוקא שרסקן ואיפכא מבעי ליה ולכן יש לסמוך לטבול ידיו בשלג אפי' לא רסקן אם יש בהם מ' סאה וי"ל דמ"ש אם רסקן כו' קאי רק אנוטלים מהם כלו' כשנוטל בכלי ושופך על ידו צריך ריסוק דאין נט"י אלא במים וכ"מ ממ"ש בהג"ה ס"י אבל לטבול ידיו במ' סאה שבקרקע שרי אפילו לא ריסק' וכמ"ש בי"ד שם ומ"ש הרמב"ם וריסקן היינו למעך חללו כמ"ש הב"י והכ"מ ונ"ל דשלג המונח על פני הארץ כל שיש מ' סאה מחובר יחד אפי' נמוך מאוד מותר וע' בנדה דף י' ע"ב דלענין טהרה הוי חיבור, ומיהו הש"כ בי"ד פסק דוקא אם רסקו ע"ש:
יב
null
7,894
מגן אברהם
קס
יז
במים לבד. לאפוקי מי פירות:
יב
null
7,895
מגן אברהם
קס
יח
אדום לא. דנשתנו מראיו וי"א הראשון ס"ל דמי פירות לא מפסיל בשינוי מראה וכ"פ הב"ח עס"א מ"ש:
יב
null
7,896
מגן אברהם
קס
יט
שכל מי פירות. צ"ע דלע"ד מאן דמכשירין ביין מכשירין נמי בשאר מי פירות ולמה עשה ג' מחלוקת, ואפשר דכוונתו על דבש כמ"ש בב"י אבל באמת פירושו מי דבש כמ"ש רמ"א ודכוותי' בי"ד סי' ק"ג ס"ד, ומ"ש דעיקרן מים וכ"מ בעירובין דף כ"ט ע"ב בתוס' דיש להם דין מים לפסול המקוה בג' לוגין ואין להם דין מי פירות ע"ש ואף על גב דנשתנו מראיהן צ"ל כיון דאשתני לעילויי' לא מפסלו בהכי:
יב
null
7,897
מגן אברהם
קס
כ
שבאו ליטול כא'. משמע דוקא כשנתכונו ליטול שניהם כאחד אבל כשנתכוון אחד ליטול לעצמו ואח"כ פשט השני ידו למטה ממנו ידיו טמאות וצריך לנגבם ולחזור וליטלם וכיוצא בזה כתב ת"ה בשם התו' ועסי' קס"ב סדה"ו:
יג
null
7,898
מגן אברהם
קס
כא
מחצי לוג לג'. וא"ת כיון דברביעית סגי לב' א"כ רביעית ומחצה סגי לג' י"ל שחשו חכמים כיון דנפישי גברי לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל א' יצמצם המים שישאר לחבירו לכן אסורים ברביעית ומחצה ודוקא אם לא נשאר לב' האחרונים רביעית אבל אם נטל הא' מחצי רביעית פשוט דב' האחרונים נוטלין מרביעית הנשאר (הר"ש):
יג
null
7,899
מגן אברהם
קס
כב
חצי לוג. לכאורה משמע דהכא ברביעית ומחצה סגי כמ"ש סי"ג וי"ל דמ"מ איכא למיחש שמא יצמצם כיון שאינו נוטל כאחד:
טו
null